"לא נהיה מהמסתפקים במועט" / יהודה זולדן

מורכבות היחסים בין הרב קוק לבין הנהלת הקק"ל, שבפעילותה ראה 'פעולה דתית', מלמדת על יחסו לחלוצים בכלל. מסמכים הנחשפים כעת שופכים אור נוסף

להכות שורש

הראי"ה קוק והקרן הקיימת לישראל

הרב אברהם וסרמן ואיתם הנקין

דברי שיר, תשע"ב, 198 עמ'

 עברו קרוב לשמונים שנים מאז פטירת הראי"ה קוק, והכתבים, המסמכים והתמונות נוספים ומתרבים. הם מגיעים פתאום, ובדרך כלל בעוצמות גדלות, לאחר שהיו צפונים וגנוזים במשך שנים רבות. המתעניין בהגותו, במשנתו או בתקופת חייו של הרב קוק מופתע כל פעם מחדש. היכן היו כל המסמכים, הכרוזים, המחברות והקבצים הללו, למה הם הוסתרו והוחבאו במשך כל השנים, ולמי היה אינטרס ועניין בכך. אין ספק שבדרך גם אבדו כתבים ומסמכים רבים, וחבל על דאבדין.

כזה הוא ספרם של הרב אברהם וסרמן ואיתם הנקין. בספר מכתבים ומסמכים חדשים, ויש בו חשיפה של הקשר המעניין והמרתק של הראי"ה קוק והנהלת הקק"ל. על הקק"ל נכתב רבות ומהיבטים שונים, אך הושמטו מקומו של הראי"ה קוק והשפעתו הגדולה על פעילותה של הקרן. בין השאר מדובר על מאבקים לשמירת שבת וחג, ועל פעילות מעשית נמרצת של הראי"ה קוק למען גאולת אדמות, להקמת שיכון התימנים ברחובות, לבניין בית הכנסת הגדול בתל אביב ועוד.

בספר כרוזים ומכתבי תמיכה שלא פורסמו עדיין, וכן מאמר תמיכה ארוך ומיוחד שפורסם בעבר, שבו אסף הראי"ה קוק מאות פסוקים מהתנ"ך ואמירות מחז"ל העוסקים בערך הישיבה בארץ ישראל, ומכאן המסקנה החדה והברורה שפעילות הקק"ל "היא פעולה דתית ע"פ התורה, והיא מביאה ליישוב ארץ ישראל… שהוא מפתח הגאולה לדורות עולמים" (עמ' 21). לעומת התמיכה הברורה בקק"ל, בולט לעין שהרב קוק לא תמך בקרן היסוד. הסיבה היא שקרן היסוד פעלה לשם מימון מערכות חינוך ותרבות שעמדו בניגוד למסורת היהודית.

הרב הותקף על ידי רבנים בשל תמיכתו במחללי שבת. הכשרת קרקע בגליל העליון, 1960צילומים: ורנר בראון ומשה שוויקי, ארכיון הצילומים קק"ל

הרב הותקף על ידי רבנים בשל תמיכתו במחללי שבת. הכשרת קרקע בגליל העליון, 1960
צילומים: ורנר בראון ומשה שוויקי, ארכיון הצילומים קק"ל

הקק"ל קמה בתחילת המאה העשרים כמסגרת שייעודה איסוף כספים מיהודים לשם רכישת קרקעות בארץ ישראל והכשרתן להתיישבות יהודית. התמיכה והשותפות של הראי"ה קוק, רבן של יפו והמושבות ביהודה ואחר כך הרב הראשי לארץ ישראל, הייתה לעזר רב. דבריו של הרב קוק באו במענה לבקשת אנשי הקק"ל: "כבוד מעלתו אינו רק רב מקומי, גם אינו רק רב לארץ ישראל בלבד. עיני רבבות ישראל בכל תפוצות הגולה נשואות אליו… הננו מתכבדים לפנות אליו בבקשה כי יואיל בטובו להביע את דעתו בכתב לפעולה" (עמ' 19).

הקריאה לתרום לגאולת אדמות בארץ ישראל, ל'קופסה הכחולה' שפוזרה בקהילות רבות והביאה התחדשות והתעוררות, עמדה למול מסורת בת שנים רבות של תמיכה ביושבי ארץ ישראל באמצעות תרומות לקופת 'ר' מאיר בעל הנס'. הרב קוק הציע פתרונות יצירתיים כיצד לא לפגוע בקופה הישנה והוותיקה, בעוד ההסתדרות הציונית העלתה הצעה רדיקלית לבטל לחלוטין את המסגרת של קופת ר' מאיר בעל הנס (עמ' 42). העימות בין שתי הקופות שיקף את המצב הלאומי־חברתי באותם הימים, ואת מקומו של הרב קוק האוחז בשני הצדדים: היישוב הישן, שנהנה מתמיכת יהודי חו"ל על עצם המגורים בארץ, והיישוב החדש בדמות הקק"ל שפועלת למען רכישת אדמות והקמת יישובים חדשים. לבושו של הרב קוק דומה ללבושם של בני הישוב הישן ובתמונות רבות בספר הוא נראה בלבושו זה בין חלוצים ועובדי אדמה.

לא להוסיף סרה

'להכות שורש' הוא מחקר היסטורי, שמעבר לענייני הקק"ל עוסק למעשה בזווית מסוימת של יחסי דתיים וחילונים בשליש הראשון של המאה העשרים. הרב קוק הותקף גם על־ידי רבנים חרדים וגם על־ידי רבני 'המזרחי' בשל תמיכתו בחילונים מחללי שבת וחג, עובדות שהפריעו גם לו עצמו. כאן מעניין לראות איך הרב קוק פעל במסלול כפול. לרב מימון ולרב בר אילן הוא השיב ש"אי אפשר להטות את ההלכה ע"פ רגשי הלב, כי אם על פי מה שמתבאר מגופי ההלכות, ומאחר שמצווה של קניית הקרקעות מיד הגויים לידי ישראל הוא דבר פשוט שהיא חובה גמורה… ואפילו אם אין אנו מרוצים ממעשיהם של חלק מהמתיישבים בחלקי אדמה הקנויה ע"י הקהק"ל, אין זה פוטר אותנו מהמצווה כלל… ובפרט שבטוחין אנו שסוף כל סוף ישובו ישראל בתשובה" (עמ' 131־130). לרבנים החרדים הוא השיב שאותם יהודים מוסרים את נפשם על יישוב הארץ, ו"ישנם רבים שמתקרבים אל הקודש, ולפחות אינם מוסיפים סרה", ופעילות הכשרת הקרקעות מאפשרת ומזמינה את "כשרי ישראל ושומרי דת ותורה שיוכלו להתיישב בארץ ישראל" (עמ' 51). רמיזה עבה, שממנה עולה שהציפייה היא שציבור שומרי התורה והמצוות יעלו לארץ ויעשו את מה שהחלוצים עושים.

התשובה הזו הולמת לחלוטין את ההתוויה לרבים, שאותה פיתח הרב קוק במאמר "הדור", שבו טען שיש להכיר בעוצמתם ובמסירותם של החלוצים הללו, והוסיף שכשהם עצמם יתוודעו לכך שמעשיהם תואמים את צו התורה, הם יתקרבו שוב מחדש לחיי תורה ומצוות. במבט היסטורי לאחר עשרות שנים לא הוכח שרבים התקרבו אל הקודש במובן זה שהחלו לשמור תורה ומצוות בהגדרה המקובלת, אבל האחיזה בארץ והמסירות ליישב אותה, כמו גם השותפות בהגנה הצבאית והביטחונית, מנעו ניכור והתבוללות כפי שלצערנו מצוי אצל קבוצות גדולות של יהודים שבחרו להמשיך להתגורר בחו"ל. מאידך גיסא, הרב קוק הפעיל את מלוא כובד משקלו ומעמדו כדי שבאדמות הקק"ל – בקיבוצים, במושבים ואף בשכונות – לא יחללו שבת, יקפידו על הלכות כשרות ועוד.

זכר לביכורים

הרב קוק לא הסתפק במכתבים שבהם דרישות ברורות להפסיק את חילול השבת והחג, אלא גם איים ומימש את איומו לאסור ולהחרים את התוצרת של הקיבוצים והמושבות מחללי השבת והחג. כשהדרישה להפסיק את חילולי השבת לא הועילה, הוא פנה להנהלת חברת 'תנובה' בירושלים (שנת תרצ"ב, 1932): "החלב שלהם [=של אנשי קבוץ מזרע] יש להם דין חלב של נכרים, וחלילה לאגודתם לקבל מהם חלב עד שיתקנו את הקלקול הנורא הזה בביטחון גמור" (עמ' 97־96). כך גם איים מראש להחרים ענבים של קבוצות שישתתפו בחגיגות ביכורים שאמורות להתקיים בשבת ז' בסיוון תרפ"ט (1929), "ולפרסם לקהל החרדי שאין האחריות על התרומות והמעשרות וערלה של הענבים הללו עלינו" (עמ' 91). אפשר להתפלפל ולדון על טיב הקשר ההלכתי בין חילול שבת והחרמת תוצרת חקלאית בעקבות כך, אך במאבק הציבורי־לאומי לשם שמירת הפרהסיה והצביון של השבת הוביל הרב קוק קו תקיף וברור כדי לבלום את הסחף בחילולי השבת והחג.

בשלב מסוים אף הוכנס סעיף על איסור חילול שבת בחוזי הקק"ל. דוד בן גוריון כתב בשנת תרצ"ד (1934) שההנהלה הציונית עומדת להפיץ מכתב ובו ייכתב שבהכנסת סעיף כזה בחוזה יהיה ברור שאין מתערבים לאדם בחייו הפרטיים ואין פוגעים בחופש מצפונו כיצד לנהוג, "אולם לימי המנוחה בשבת ובחגים יש ערך לאומי כללי" (עמ' 136־135). אולי יש לראות בכך את התשתית של ה'סטטוס קוו' המפורסם שהתקבל במדינת ישראל במשך הרבה שנים, שלפיו הפרהסיה הציבורית תישמר בשבת, אך "לא ייכנסו לצלחת" האישית של כל אדם באופן פרטי בענייני שמירת שבת, כשרות ועוד.

בספר כלולים כמה מכתבים נגד קיום חגיגות הביכורים בשבת ובחג. עם זאת, הרב קוק העצים את ערך החגיגה הזו כשסוכם בשנת תרצ"ג (1933) עם אנשי נהלל שהם יקיימו את החגיגות באסרו חג. 'זכר לביכורים' היה השם שהעניק הרב קוק לחגיגות הללו. "אנחנו לא נהיה מהמסתפקים במועט בשיבת שבותנו. כל זמן שזרים שולטים על מקום בית חיינו… כל זמן שאין לנו כח לכנס את רוב עמנו המעונה אל אדמת קודשנו… אין אנו יכולים לומר את השם המלא 'ביכורים' המקושר עם הקודש והמקדש" (עמ' 104־103). היה גם מי שניסה לטעון שיש לאסור את הפירות הללו שמובאים כביכורים מאחר שהם הוקדשו, אך הראי"ה הוכיח בדיון הלכתי שאין לאסור את הפירות הללו מאחר שברור שקריאת שם זה נועדה למטרה אחרת.

יחסו המורכב של הראי"ה קוק לפעילות של הקק"ל הוא קריאת כיוון מעניינת לתחומים אחרים ונוספים ומלמדת על דרכו – לתמוך ביוזמה חשובה וחיובית ולדחות את השלילה שבה; לגלות רצון עז להשפיע בדרכי שלום, מתוך כבוד והתחשבות, אך גם לשמש בלם, ואף לנהל מאבק נוקב על מנת לשמר ולעצב את הפרהסיה הציבורית של ההתיישבות היהודית בארץ, ששימשה בסיס לצביון היהודי של מדינת ישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013

פורסמה ב-25 בינואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון בשלח תשע"ג - 807, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: