חופשייה בעולם של זרים / רחלי ריף

עזה (עזק'ה) צבי, מסאית ומתרגמת ומי שהפגישה את זלדה עם יונה וולך, הייתה חילונית שגרה מול בית המדרש של סאטמר בגלל הנוף האנושי. מסע בעקבות ספר הזיכרון 
שיצא לאחרונה

 לפני כשנה, במוצאי שבת של חורף, הוליכו אותי רגליי ל'בית יהודית' בירושלים, לערב זיכרון שארגנה קבוצת 'משיב הרוח' לעזה (עזק'ה) צבי, מסאית ומתרגמת, שנפטרה לא מכבר. שמעתי עליה מעט מאוד לפני שנפטרה, בעיקר על כך שהייתה בת טיפוחיה של זלדה ושהביאה לדפוס את ספרה הראשון, אבל לא הכרתי אותה אישית ולא קראתי את כתביה. למעשה, רק כשקראתי על פטירתה התחלתי לחקור עליה מעט. אז גיליתי את ייחודיותם של המסות והמאמרים שכתבה, ואת קשריה הקרובים עם פנחס שדה, יונה וולך ומשוררים ואנשי רוח רבים נוספים, מבוגרים וצעירים, כשרבים מהם נזקקים לחוות דעתה ועצתה לגבי יצירתם.

כשהגעתי לערב הזיכרון, שאותו גדשו ידידיה וחבריה, אוהבי נפשה, רובם המכריע מבוגרים ממני, כשנדמה שכל הקהל מכיר אותה לפניי ולפנים ומדבר עליה בקרבה ובאינטימיות, הרגשתי כזרה וכצופה מבחוץ. כאילו הגעתי לאירוע פרטי שאליו אני לא שייכת. שאלתי את עצמי מה אני עושה שם, מה גרם לי לבוא לבד לערב לזכר אישה שלא הכרתי כלל.

בערב, שכותרתו הייתה 'קולה הצוהל לא יאבד', שורה מתוך שיר שהקדישה לה זלדה, עלו חבריה זה אחר זה וסיפרו עליה. דברים קרובים סיפרו. כמה מהם כלל לא תכננו לעלות ולשאת דברים, אבל אלו יצאו מהם בפרץ. כשהגיע תור מאיה קדם, חברתה מילדות, דמעות עלו בעיניי. בסיפור שסיפרה בלטו בעוצמתם המרגשת ערכי החמלה והחברות, והבנתי מה בדמותה משך וריתק אותי. וכך היא סיפרה:

כשהייתי בת שש־עשרה לערך, חליתי. לא משהו רציני, אך כשהבראתי הייתה לי נשירה רבה של שיער, אולי בגלל החום הגבוה או סתם חולשה של הגוף. הרופאים יעצו שאגלח את שיער ראשי ואקבל טיפול ב'מנורת קווארץ', וכך עשיתי. הופעתי בבית הספר עם קרחת נוצצת. בהפגנתיות גאה לא חבשתי כובע או מטפחת. יש להזכיר שבאותן שנים היו כל הנערות בגילנו עם שיער ארוך. לעזק'ה היו צמות שחורות נהדרות. אחרי כמה ימים באה עזק'ה לבקרני בביתי (למדנו בבתי ספר שונים), והנה היא עם קרחת מבהיקה! אתם מבינים, עזק'ה ויתרה על עטרת ראשה רק כדי להיות לי שותפה, כדי שלא אהיה לבדי עם קרחת. וכך המשכנו, כדרכנו, לפקוד את כל אירועי התרבות והאמנות בתל־אביב, שתי נערות בשמלות מתנפנפות ובסנדלים וקרחת נישאת בגאון. 

קראה את שירת דבורה לפני השינה. עזק'ה צבי ז"ל צילום: בלפור חקק

קראה את שירת דבורה לפני השינה. עזק'ה צבי ז"ל
צילום: בלפור חקק

קראה להם 'הנלבבים'

הדברים המדהימים האלו לקוחים מתוך ספר הזיכרון לעזק'ה, שיצא לפני כחודש בעריכת משה גנן. בספר קיבץ גנן את הזיכרונות שהועלו באותו ערב, וכן קטעי עיתונות וראיונות עם עזק'ה שפורסמו במהלך השנים, כולל ראיון שמפורסם לראשונה. וכך נכתב באחורי הספר, מתוך דברים שנאמרו אף הם בערב לזכרה:

עזק'ה מעולם לא הסתגלה למכונת הכתיבה, ובוודאי שלא למחשב. היא כתבה ביד, על פיסות נייר בודדות, בדירתה הקטנה והפשוטה במאה שערים, העמוסה ברהיטי הוריה, ספריה, ארגזים של פריטי אספנות ומגדלים של עיתונים ישנים. שכניה חובשי השטריימלים השחורים בוודאי הסתכלו עליה בחשדנות: רווקה, חילונית, צבועת שיער; אך למעשה אי–אפשר היה לחוש חוסר אמון כלפי עזק‘ה, משעה שנשמע דיבורה הילדי כמעט.

אישה חילונית גרה במשך שנים במעוז חרדי בשכונת גאולה, ממש מול בית המדרש של חסידות סאטמר. מה עשתה שם? כיצד התייחסו אליה שכניה? איך התייחסה היא אליהם?

"היה לה נוח לגור שם, מכל בחינה", מספר המשורר יונדב קפלון, שהכיר את עזק'ה דרך זלדה בימי נערותו, והיא שעזרה לו בתחילת דרכו בפרסום שיריו. "היא העדיפה להיות אאוטסיידרית בתוך עולם החרדים, מאשר להשתלב בכאילו בסביבה טבעית לכאורה. עזק'ה פיתחה יחסי שכנות והערכה מאוד עמוקים עם שכניה. היא לא שמרה על מנהגי הדת, אבל כיבדה אותם מאוד. היו שתי משפחות שגרו בבניין שלה שממש אימצו אותה, הם היו מזמינים אותה לארוחות ודואגים לה. כשהלכו לקניות שאלו אותה אם היא צריכה משהו, ואם הייתה חולה הם קראו לרופא, סיפרו לנו שהיא חולה והיו דופקים בלילה ומוודאים שיש לה בקבוק חם למיטה, עד כדי כך. והיא החזירה להם המון הכרת תודה. לדוגמה, פעם ביקשה ממני לעזור לה לכתוב מכתב לעירייה עבור המשפחה.

"השכנים לא התייחסו לזה שהייתה חילונית. הם קיבלו אותה כבן־אדם, והיא כיבדה אותם. היו לפעמים גברים שהיו עוברים למדרכה השנייה רק בגלל שהיא אישה, אבל זה סתם היה מצחיק אותה“, אומר קפלון. “תכונה מאוד מרכזית אצל עזק‘ה הייתה שהיא לא התייחסה לדת, גזע, מין ולאום, אלא ראתה רק את האנוש. לא ברמה של מניפסט, זו הייתה דרך החיים שלה ממש. והיחס הזה מגנט אליה את אותו יחס מצד שכניה. היא הייתה מאוד אישית; הייתה יכולה לפגוש אדם זר, ולהגיד לו שהיא מתה על החולצה הכתומה שלו, ושאמה לבשה חולצה בדיוק בצבע הזה. זה יכול היה להגיע לרמה מוזרה, אבל כך היא הגיעה לאנשים. היא הייתה בלתי אמצעית לחלוטין, בלי תיווכים, בלי תיוגים ובלי שיוכים, מתייחסת לאדם כמו שהוא. ושלא תביני לא נכון“, אומר קפלון, “עזק‘ה יכלה להיות ביקורתית מאוד, אבל לא על רקע הלבוש והדעה של האדם“.

"היא בחרה לחיות שם בהתחלה בגלל נוף שמצא חן בעיניה מאחד החלונות", מספר המשורר יורם ניסנוביץ', שנהג גם הוא לשלוח לעזק'ה את שיריו. "אני לא יודע מה היה אופי השכונה אז, אבל בכל השנים שבהן גרה שם היא הסתדרה בצורה יוצאת דופן עם השכנים. אחד השכנים היה צריך לעבור ניתוח, והיא ניהלה את הקשר הטלפוני עם המוסד הרפואי שהיה אמור לקבל אותו במזרח אירופה. היא קראה לשכנים שלה 'הנלבבים', מאוד אהבה אותם. פעם אחת היא אפילו לקחה את ילדי השכנים לגן החיות בפעם הראשונה בחייהם. הבאתי לה את הרכב שלי לצורך כך. הם מאוד סמכו עליה. היא חיה בעולם נטול סטריאוטיפים. היא לא הייתה דתייה כלל, אבל הייתה קשורה מאוד לאנשים דתיים, הבינה אותם והם עניינו אותה".

כמו חייזר בעולם

"היה לנו קשר מצוין", מספרת חסידה חודוש, שכנתה של עזק'ה. "היא הייתה חכמה וידענית, היה אפשר לדבר איתה על הכול. הייתה תקופה שהיינו מכניסים אליה אוכל, והיא לא הסכימה בשום אופן, הייתה מביאה לי פרחים בתמורה, עד שהפסקתי. היא לא רצתה לעבור לשכונה אחרת, אמרה שטוב לה כאן. אני חושבת שהיא הרגישה בטוחה יותר בשכונה, כשאין פחד ללכת ברחובות מאוחר בלילה. היא הייתה משוררת, את יודעת?", אומרת לי חסידה, "ופעם הראיתי לה שירים של לאה נבנצל, משוררת ניצולת שואה שהגיעה ממשפחה חרדית, והיא מאוד אהבה את השירים".

"היא אכלה אצלנו בשבתות ובחגים", מספרת שכנה נוספת מרחוב יואל 11, "ומאוד אהבה את הרוחניות, מאוד התפעלה למשל שהבן שלי מקבל ציון על ותרנות בחיידר. הילדים שלי מאוד מתגעגעים אליה, כשהיא באה זה היה בשבילם כמו חג. יש לנו עדיין תמונות מהפעם שהיא לקחה אותם לגן החיות. היא עשתה את זה מכל הלב. בעלי חולה, ויצא שהיא עזרה לנו בענייני בריאות. עזק'ה הייתה נשמה גבוהה מאוד. פעם סיפרה לי שבתור ילדה היא הרגישה שהיא רוצה לומר משהו בלילה, לפני השינה. אצלנו יש קריאת שמע, אצלה לא היה. אז היא אמרה את שירת דבורה. זה מאוד דיבר אליה".

"פעם הבן שלי קנה לי לכבוד פורים איזה ספר", ממשיכה השכנה להפליג בזיכרונות, "וההקדשה הייתה בחרוזים. אני זוכרת כמה היא התפעלה מזה, אמרה שהוא ממש משורר. ממנה שמעתי על המשוררת זלדה. אחרי פטירתה רובי קסל, חבר קרוב שלה, ביקש ממני לסדר שיגידו עליה קדיש וילמדו לעילוי נשמתה, וסידרתי את זה. זה המעט שיכולתי, מאוד אהבנו אותה. פעם היא אמרה לי: 'תודה שאתם קיימים'".

בראיון שערכה המתרגמת והעורכת הלית ישורון עם עזק'ה, שפורסם בכתב העת 'חדרים' ב־1999 ומפורסם גם בספר הזיכרון, אמרה לה ישורון כך: "החופש חשוב לך, אבל את מתעקשת לגור במאה שערים, עם כל ההגבלות שנובעות מזה“. הנה מה שענתה לה עזק‘ה:

את לא מבינה איזה חופש יש לי שם בגלל שאני כל כך שונה. אני לגמרי עומדת מהצד. זה סוג של מותרות להיות בין אנשים לגמרי רחוקים וזרים, ויחד עם זה אני יודעת שזה כמו הסבא שלי, שבעיירה ככה זה היה. יש בזה איזה נועם אפילו, לשמוע תהלוכת חתן או פורים  ־שמחה אמיתית. נחוץ לי איזה שקט שאין לי בחיים. אפילו אם חלק ממנו קצת כפוי, הוא כל כך טוב לי, שבסך הכול, כשאני רוצה משהו אחר אני הולכת לשכונה אחרת או אפילו לתל אביב. תמיד אהבתי את כל העולמות. את הרבגוניות שבכל העולמות. אני אוהבת להיות כמו חייזר בעולם או אינקוגניטו, קצת כמו רואה ולא נראה.

את שירה 'שיר ישן על גן חיות' הקדישה זלדה לעזק'ה במילים 'לעזק'ה – מקטנותה ועד עכשיו', ונהוג לייחס לה את השורה הבאה מתוכו: "קולה הצוהל לא יאבד ביער־עד בחושך,/ פשטותה האראלית/ תמוגג פסל". רגליי הוליכו אותי באותו מוצאי שבת של חורף לערב זיכרון לאישה מיוחדת, בעלת קול צוהל ופשטות, אהבת אנוש ושירה, ולב. ומה טוב שכך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בינואר 2013, ב-גיליון בשלח תשע"ג - 807 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תודה. כתוב מאד יפה.מי שהכיר את עזקה זכה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: