"סובל מאד באי היותך כאן" / חגי שטמלר

הרבנית חוה לאה קוק, שיום פטירתה חל השבוע, נזקקה לשהות ממושכת לבדה בחו"ל. 
אוסף המכתבים ששלח אליה בעלה מעיד על קשר מלא אהבה 

הצעות שידוכין שונות הגיעו אל פתחו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) עבור בנו, הרב צבי יהודה (הרצי"ה).

כאשר הראי"ה שהה בבאזל, בביתו של הרב ד"ר מרדכי כהן, דובר על כך שהרצי"ה ייפגש, כפי הנראה, עם אחותו, פסיא, אלא שמלחמת העולם הראשונה פרצה ובסופו של דבר השידוך התבטל (לימים התחתנה פסיא עם הרב נפתלי קרליבך, ובנם הלא הוא ר' שלמה קרליבך הנודע).

מאוחר יותר, בשנת תרפ"א (1921), כאשר הרצי"ה יצא לאירופה כדי לעשות נפשות לתנועת 'דגל ירושלים' שהקים אביו על מנת לחשוף "את צד הקודש שבתחיתנו הלאומית" (אורות, עמ' קפה), עלו כמה הצעות על הפרק. בסופו של דבר הרצי"ה החליט להתחתן עם חוה־לאה, בתם הבכורה של הרב יהודה לייב הוטנר, מרבני ורשה, ובת שבע לבית סגל.

באחד ממכתביו לאביו (כ"ד באב תרפ"א), שבו מספר הרצי"ה על הקשיים הביורוקרטיים בנוגע לעלייה לארץ ישראל, הוסיפה חוה־לאה בסיום המכתב כמה מילים:

"והנה גם אני אתכבד להביע את ברכת שלומי ומקוה להתוודע בנחת ובטובה בירושלים" (כתבי היד באדיבות הרב יוסף בדיחי).

בסופו של דבר נערכה החתונה בפולין, ביום כ"ו שבט תרפ"ב, שנת "ברכה והצלחה יהיה להזוג עדי עולם […] בבית אבי אמה של הכלה הרב הגאון הגדול מו"ה יהודה הלוי סג"ל שליט"א מו"צ דפה ווארשא ברחוב פראנצישקאנער 24 מעון 44־45" (לשון ההזמנה).

"מה אומר לכם מחמדי" – כותב להם הראי"ה ארבעה ימים לפני מועד החתונה – "על גילת לבבנו בחסדי השם יתברך בקבלנו את הטלגרמה על דבר קביעות יום כלולתכם למזל טוב והצלחה ליום כ"ו חודש זה" – חודש שבט – "הבא עלינו לטובה. ייתן ד' ויהיה יום גדול גדול ממש ממולא בשפעת ברכות עד בלי די" (אגרות הראי"ה, ד, עמ' קכד).

בליל חורף קר יצאה הרבנית לחלק עצים לעניי ירושלים. שלג בשכונת ימין משהצילום: מרים צחי

בליל חורף קר יצאה הרבנית לחלק עצים לעניי ירושלים. שלג בשכונת ימין משה
צילום: מרים צחי

חיפשתיך במבטי

באופן רשמי עסקה הרבנית חוה־לאה בצורכי ציבור ובעבודה סוציאלית בקהילת ורשה, ולמעשה הרבתה כל חייה במעשי צדקה וחסד (ראו לנתיבות ישראל, ב, עמ' קכג, הוצאת מאבני המקום). בני הזוג עלו לארץ ישראל ביום י"ג באייר תרפ"ב, וקבעו את משכנם בירושלים.

כעבור שנים, כאשר הרצי"ה נאלץ לנסוע יחד עם אביו למקום רחוק ולא עלה בידו לשלוח מכתב לרעייתו, הוא כותב לה:

חולאה יקירתי … האמיני לי יקירתי, בנאמנות אין לי שום אפשרות לכתוב עתה כמו שצריך. מובטחני שתאמיני לי ותסלחי לי.

הוא אף מוסיף וכותב:

בכיתי והתפללתי הרבה על הפרט ועל הכלל (מוצאי יום הכיפורים של שנת תרצ"א).

ייתכן שבמילים "בכיתי והתפללתי הרבה על הפרט" כוונתו לכך שלא זכו להעמיד צאצאים. בראש חודש אייר תרצ"א נסע הרצי"ה לציריך, וכך הוא כותב לה:

חולאה יקירה שלי שלום […] אחרי עלותי לקרון עמדתי עוד, איזה רגעים, עד צאת המסע, אצל הכניסה, וחפשתיך במבטי, וחשבתי שבודאי ידעת כי לא תספיקי להשיגני לפני הנסיעה, חבל על רוצך וצערך. כנראה מתוך התרגשות לא ראינו זה את זה […] באתי הנה שלום בתשע, – רק במחשבתי האחת על שלומך והרגשתך מצב רוחך ואכילתך. הקפדתי עלי מאד בדרך, וגם עכשיו, שלא לקחתיך אתי והשארתיך שם, ואין את מצטרפת אתי דרך זוּ ורשמים אלה, וכן כל הידידים שואלים כמובן עליך, ותמהים ומתעקמים עלי על אי־התנהגותי כהוגן, – ולוּ אדע לפחות בבירור מה אתך וכי את משתמשת בזמן לטיול […] האירי נא יקירה את דרכי, כתבי נא בפרטיות כאפשר.

בשנת תרצ"ז (1937) נסעה הרבנית לצפון אמריקה ושהתה שם חודשים ארוכים. לא ברור מה הייתה הסיבה לכך, אך ייתכן שהיה עליה לעבור טיפולים רפואיים. המכתבים המרגשים ששלח לה הרצי"ה באותה התקופה מלמדים על האהבה הגדולה שרחש לה:

"חולאה יקירתי … אחרי לכתך אז מאתנו אל האניה, ולכתי בעיר, בחיפה וכאן, היה נדמה לי איזו פעמים, על מי שהיא, כאלו את הולכת ועוברת ברחוב. אך זה היה טעות …" (י"ג בתשרי).

הגעגועים העזים שבים ועולים ממכתביו של הרצי"ה:

"והנני שוב, עבר כבר גם השבוע בתוחלת נמשכת, ואין עדיין מכתב, ולא שום ידיעה ממך […] בבדידותי כאן, בדידות עם כל מציאות חברה אנושית, והלא הכרחי כבר לקבל איזו הופעת דברים שלך, בנעם מילותיך ובטוב ידיעותיך" (י"א בחשון).

"חולאה, כמה שקשה לי מאד מאד מצדי צדדים אי היותך כאן בפעל מכוון ומחשבה" (י"ד בחשון).

"חוּנקה יקירתי […] כמה שאני סובל מאד באי היותך כאן" (כ"ד בחשון).

"כמה קשה להיות כאן לבד, ולהיותך שם לבד בסבל הזה" ('זאת חנוכה' תרצ"ז).

"חלילה חלילה להעלות על הדעת ולהתעכב שם עוד. די כבר הסבל הקבוצתי שלנו … חוסי עלי רחמי עלי וכתבי בכל שבוע – ובואי מהר" (ו' טבת).

המחשבה על בדידותה של רעייתו בארצות נכר הכאיבה מאוד לרצי"ה:

"רבונו של עולם, מה זה יהי אתך שם, איפה תתגלגלי שם, תשכרי לך חדר, תסעי לניו־יורק, תחפשי עבודה, ומה את חושבת עכשיו עלי, נאמנך, שלא עכבתיך ונתתי לך לנסוע, מתי תבואי כבר – לפורים […] לפסח, מתי ואיך את סובלת את הקור שם, היו ידיעות בעיתונים שהקור שם גדול ונורא הפעם, ואיך את מוגנה נגדו. בתלבושת? הלא תזכרי בתוך כל טרדתך וסבלותך את עצמך ואותי, ותשמרי היטב על בריאותך היקרה" (כ"ג בטבת).

"ייתן לנו השם יתברך כֹח ועוז לסבול את הימים [או השבועות?] האלה עד שובך כבר הביתה לשלום ולנחת רוח. האמנם אין את מתרעמת עלי שלא עכבתי אותך כראוי?" (ז' באדר).

ביום י"א באדר כותב הרצי"ה על עצמו:

"איך אני מרגיש – אין לי אלא לחזור לך ולחזור ולחזור על בראשית ב יח ["לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" וגו'], בכלל, ובפרט כמובן אין לי מנוח והפסק מדאגה עליך ועל שלומך ומצבך שם".

והוא חותם את המכתב במילים:

"מנאמנך המקוה טובך ונעמך ומצפה התראותנו במהרה בקרוב בבית חיינו".

מתוך הספר 'משמיע ישועה' בעריכת שמחה רז


מתוך הספר 'משמיע ישועה' בעריכת שמחה רז

בתתלמיד חכם

הרצי"ה רחש לאשתו הערכה עצומה. הוא היה אומר עליה שיש לה הבחנה מדויקת, ויותר מאוחר נהג להתייעץ עמה בענייני הישיבה הרוחניים והמעשיים. פעמים רבות, אחרי שדיבר עם תלמידים, אמרה לו אשתו: "בבחור פלוני אין מה להשקיע מאמץ; בבחור פלוני כדאי" (צבי קודש, א, עמ' 157).

אף היא רחשה כבוד עצום לבעלה. הרצי"ה היה מספר בבכי כיצד סעד אותה על מיטת חוליה. כאשר הגיש לה כוס תה, אמרה לו: "ראה למה הגעתי, שאתה צריך לשמש אותי"…

בליל חורף קר בשנת תש"ד (1944) יצאה הרבנית חוה־לאה כדי לחלק עצים לעניי ירושלים על מנת שיוכלו להסיק את תנוריהם. לא עזרו הפצרותיו של הרצי"ה לבל תעשה זאת, והיא חלתה בדלקת ריאות. כפי הנראה, תרופה שניתנה לה על ידי הרופא הייתה חזקה מדי ופגעה בלבה (משמיע ישועה, עמ' 39), והיא נפטרה ביום ז' בשבט.

בימי 'השבעה' זעק הרצי"ה ואמר: "חוה לאה, היית כל כך יפה! אילו פנים יפות היו לך!"… חכמי ירושלים שבאו לנחם את הרצי"ה חשבו כי מרוב צערו נטרפה עליו דעתו. הם ציפו לשמוע ממנו סיפורים על צדקותה של רעייתו ועל היותה בעלת חסד, אך הוא דיבר על יופייה. אמנם, אחד החכמים שהיה נוכח באותו מעמד, הרב מרדכי כהן, אמר לבנו: "ראה מהו אדם גדול: הרצי"ה לא אמר את מה שציפו ממנו לומר, אלא אמר את אשר על לבו!"

ביום השלושים לפטירתה ספד לה הרצי"ה בישיבת 'מרכז הרב' וכך אמר:

חוה'לה, חוה'לאה היקרה שלי! כמה זמן זה? הלא זה רק לפני עשרים ושתיים שנה היינו כעת בימים אלה בשבוע הראשון שאחרי שבעת ימי המשתה שלנו. אז נקבע הקו: בת תלמיד חכם. אז נקבע ונתברר: לא רק שהבת היא של אב תלמיד חכם, אלא שהבת היא גם בעצמה בסוג תלמיד חכם, באפיה הנפשי ובקישורה לתורה, בשאיפת חייה, בתכונת בינת לבבה וכשרון דעתה (לנתיבות ישראל, ב, עמ' קכב).

כעבור שנה כותב הרצי"ה לאחד מתלמידיו:

מלאה שנה להרס ביתי ולתארו המשונה, להסתלקות חלק חיי ולזעזוע פיצוץ והמשך זה (י"ז בשבט תש"ה).

תמונתה של אשתו מימי נעוריה תלויה הייתה מעל מיטתו של הרצי“ה. בערבי שבתות לא הסכים לשיר את המזמור “אשת חיל“, כי “כשאין אישה בבית – לא שייך לשיר אשת חיל“.

לאחר פטירתה רגיל היה הרצי“ה לאכול את סעודות השבת בבית אחותו וגיסו, הרבנית בתיה־מרים והרב שלום נתן רענן, אלא שלאחר תקופה מסוימת הוא הפסיק לבוא אליהם בליל שבת, ונימק זאת בכך שאשתו עליה השלום באה אליו בחלום ושאלה אותו מדוע הוא עוזב אותה לבדה בלילות שבת.

הוא סירב להפצרת אחותו להינשא בשנית, וטען שאינו מסוגל לעשות זאת.

בהזדמנות אחרת אמר הרצי“ה: “אם הקב“ה לא רצה שיהיו לי ילדים מאשתי, הרי שהוא אינו רוצה שיהיו לי ילדים מאף אישה“… וכך חי בגפו קרוב לארבעים שנה, עד לפטירתו בפורים דפרזים של שנת תשמ“ב.

הרב חגי שטמלר הוא ר"מ בישיבת 'נתיב מאיר' ורב קהילה בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

פורסמה ב-18 בינואר 2013, ב-גיליון בא תשע"ג - 806 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אולי כדאי לפרסם את האיגרות?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: