אהבה בצל הקסאמים / הילי מויאל

כשלורה ביאליס האמריקנית החליטה להילחם בסיקור התקשורתי החד צדדי ולהכין סרט שיתעד את המציאות בשדרות, היא לא ידעה שהעיירה הדרומית תהפוך לה לבית

הפגישה הראשונה שלי עם לורה ביאליס, לפני כשבע שנים, הייתה כמו משב רוח רענן. היא הייתה מלאת התלהבות ומרץ, שנראו קשורים לנוף אחר מהמציאות המורכבת שבתוכה הכרנו. לורה, במאית סרטים תיעודיים, הגיעה לארץ במסגרת צילומיה לסרט 'רפיוזניק', שמביא את סיפורם של מסורבי עלייה מברית המועצות לשעבר ושל התנועה העולמית שקמה לשחרורם. אז הייתה לורה בת שלושים, מאורסת לגבר לא יהודי, מרושתת היטב בתעשיית הקולנוע התיעודי בהוליווד, מבית מבוסס כלכלית בסנטה ברברה. לכאורה שום דבר לא היה חסר לה. אבל כמה ביקורים בארץ שינו את כל מהלך חייה.

לא הוליווד

תוך כדי העבודה על 'רפיוזניק' קיבלה לורה דוא"ל מחברה בארץ על המצב בשדרות. מיד גלשה בעיתונות האלקטרונית כדי לחפש עוד מידע, וכמעט לא מצאה דבר. "הייתי מאוד מופתעת כשגיליתי שהמצב הוא כזה כבר שנים ולא ידעתי על כך דבר", אומרת לי לורה. "מאותו רגע התחלתי לעקוב אחר העיתונות האמריקנית מדי יום. זה היה שבוע קשה מאוד בשדרות. בסוף השבוע כותרת כתבה ב'ניו יורק טיימס' הייתה: 'חמישה הרוגים בפעילות צה"ל בעזה'. הייתי בטוחה שיהיה הסבר בכתבה לתגובה של צה"ל וששדרות תוזכר, אבל לא היה מאומה. צה"ל חיסל טרוריסטים, אבל אלו תוארו בכתבה כאנשי חמאס ותו לא. הייתי המומה וכעוסה על שישראל מצטיירת כמי שהורגת בשביל הכיף, זה שיגע אותי".

בעקבות חשיפתה לסיקור התקשורתי החד צדדי, גמלה בלבה של לורה החלטה להכין סרט שיתעד את המציאות בשדרות, במטרה להוציא לאור את מה שאנשים רבים בעולם לא יודעים. לורה לא ידעה אז שהסרט יהפוך להיות סיפורה האישי, ושבמהלכו שדרות תהפוך לה לבית ולמקום שבו תינשא לבחיר לבה.

האזעקות היו כמו שעון מעורר עם נודניק. לורה ביאליס בסיור לקבוצת 'תגלית' בשדרות

האזעקות היו כמו שעון מעורר עם נודניק. לורה ביאליס בסיור לקבוצת 'תגלית' בשדרות

אני לא מתאפקת ושואלת את לורה את השאלה המתבקשת שבטח שמעה לא פעם, איך קרה שעזבה את כל התנאים הטובים והנוחים שהיו לה ובאה לארץ. "תוך כדי עריכת הסרט על שדרות הבנתי שאני חייבת לשלב בתוכו את הפרספקטיבה האישית שלי", היא עונה. "כשהייתי בשדרות כתבתי בלוג, ומתוכו יצאו כתבות לעיתונות היהודית בארצות הברית. כך הפכתי לחלק מהסרט שלי, דבר שהיה לי מאוד מוזר, והביא אותי לא אחת לשאול את עצמי מה גרם לי להתאהב במקום הזה, איך העיירה הקטנה הזו והמציאות המלחמתית שבה כל כך השפיעו עליי עד שהחלטתי לעשות עלייה. כל התהליך מתועד בבלוג, מה שמאפשר לי לבחון את המהלכים הללו בחיי.

"זה נכון שבלוס אנג'לס יש לי משפחה וחברים, והכול שם בא לי בקלות. אף פעם לא בישלתי לעצמי וכל הזמן יצאתי. הייתי עובדת קשה, אבל היה לי כל מה שרציתי מתחת לאף – מכון יוגה ופילאטיס וטבע מקסים לטייל בו. על פניו הכול נראה טוב, אבל היה חסר לי מרכיב אחד חשוב, וזה משמעות לחיי. כשהגעתי לארץ לעבוד על 'רפיוזניק', הרגשתי שלמרות הקונפליקט יש פה חום ומתיקות. הרגשתי שיש ערך לחיים פה. באינטנסיביות הזו יש תחושת חיוניות".

ובכל זאת, מה גרם לך 'לעשות עלייה'?

"לוס אנג'לס מאוד מסנוורת וקסומה כביכול, אבל גם מאוד לא אמיתית. בשדרות פגשתי אנשים פשוטים שהם מאוד לא הוליווד. באתי למקום שהקסם שבו נמצא בחיים, במציאות הלא פשוטה, במוסיקה המדהימה, בשבת, במימונות. חווית התרבות העשירה והחיים שיש בשדרות נתנה ערך לחיי. לפני זה לא רציתי ילדים. שם הבנתי את הערך שיש למשפחה, לחגים, לשבת. הבנתי שעבודה זה לא הכול בחיים.

"לא בחרתי לעשות עלייה, אבל היה לי ברור שלכאן חיי הולכים ושזה מקומי. יותר מתמיד הרגשתי את השייכות שלי לעם היהודי, ולמרות שהמדינה עדיין נאבקת על קיומה אני מרגישה חלק מתרבות של אלפי שנים, מה שלא היה לי שם. ההרגשה שבלהיות חלק ממשהו שגדול ממני נותנת לי המון השראה. כבמאית, להיות חלק מסיפור זה כל העניין בעצם".

חזרה לשורשים

משפחתה של לורה, שהגיעה לאמריקה במאה התשע עשרה, נטשה את המסורת לטובת השתלבות בתרבות המקומית. הורי אביה היו בונדיסטים שדיברו יידיש אבל התנגדו לדת ולציונות. כשהוריה של לורה התחתנו הם לא ידעו כלום על תורה ומצוות. דווקא בתם הביאה הביתה את היהדות.

"גרנו קרוב לבית הכנסת הרפורמי והוריי החליטו לשלוח אותי לגן שם", מספרת לורה. "הייתי חוזרת בימי שישי ואומרת להם משפטים כמו 'היום יום שבת, נעשה קידוש ונאכל חלות'. הם לא הבינו על מה אני מדברת, והמבוכה שלחה אותם לשיעורי יהדות בבית הכנסת. לאט לאט הם התחברו למסורת והתחילו ללכת לבית כנסת בשבתות ובחגים. אותי שלחו פעמיים בשבוע בשעות הצהריים לשיעורי יהדות ועברית. כילדה השורשים שלי תמיד עניינו אותי, ואיכשהו יצא שבגיל עשר הוריי בחרו לקחת אותי מבין כל אחיי לטיול בארץ. הביקור הזה השאיר אצלי חותם ועורר את סקרנותי להיסטוריה היהודית. כשלמדתי לתואר הראשון בהיסטוריה התמקדתי בתקופת השואה ובתקופה שבאה אחריה".

 ‘Tak for alt‘, סרטה הראשון של לורה, מגולל את סיפורה של ג‘ודי מייזל, ניצולת שואה שאירוע גזעני בעיר שבה התגוררה בארצות הברית במהלך שנות השישים עורר אצלה זיכרונות עבר וגרם לה להחליט להילחם למען זכויותיהם של מיעוטים. הסרט, שגרף תשבחות, נכנס לתוכניות הלימודים בבתי ספר רבים ברחבי ארצות הברית בהקשר ללימודי שואה, אחריות חברתית וזכויות אזרח. לאחר הקרנת הסרט בקהילה היהודית בנברסקה ניגשו אל לורה שני אנשים בקהל וסיפרו לה על אישה מיוחדת שחיה ביניהם, שנלחמה שנים רבות למען שחרורם של אסירי ציון מברית המועצות. הם הציעו לה שתכין עליה סרט. בינה לבינה חשבה לורה שמדובר בעוד הצעה של אנשים שלא לוקחים בחשבון את העלויות של הכנת סרטים, אבל הללו לא הרפו ופנו אליה שנית עם תקציב לצילום טריילר לסרט.

“הפעם נעניתי בחיוב, ותוך כדי עריכת תחקיר וראיונות לסרט גיליתי סיפור מדהים ומרתק“, היא מספרת. “לא הבנתי איך עדיין לא עשו על זה סרט. הסיפור על אנשים שנלחמו במשך שנים למען אחיהם ברוסיה הרחוקה היה עבורי מעורר השראה. ‘רפיוזניק‘ חיבר אותי באופן הרבה יותר עמוק לשורשיי היהודיים. הידיעה כי מסורבי עלייה בילו חודשים או שנים מחייהם בגולאג או בבית הסוהר רק כי רצו ללמד עברית או לערוך סדר פסח גרמה לי להבין מה זו מחויבות אמיתית לזהות שלך, לאמונה שלך. האנשים הללו פעלו כנגד כל הסיכויים ויצרו שינוי אמיתי. בעקבותיהם הרגשתי שיש לי יכולת לפעול ולהילחם כנגד כל אי צדק שאני פוגשת“.

רוק בצבע אדום

בעקבות המהפך האישי שעברה החלה לורה להילחם את מלחמתם של תושבי שדרות, מלחמה אילמת בתקשורת העולמית. היא הרגישה שהיא מוכרחה להוציא את הסיפור של תושבי שדרות החוצה, שהעולם מוכרח לשמוע. באותה תקופה להקת 'טיפקס', במקור משדרות, עלתה לכותרות כששירם שעלה לגמר האירוויזיון כמעט נפסל בגלל שהתוכן שמופיע בו הוגדר "פוליטי מדי".

"היה מעניין לקרוא את המילים של השיר, שביטאו רגש ישראלי חזק שלא שומעים בעולם. החיבור של הלהקה לשדרות עניין אותי והתחלתי לחקור את הנושא. גיליתי שיש עוד הרבה מוזיקאים משדרות כמו חיים אוליאל, להקת 'כנסיית השכל', להקת 'אלג'יר' ועוד. הזווית של המוסיקה שנוצרת בשדרות ריתקה אותי. תוך כדי תחקיר מצאתי כתבה ישנה ב'ניו יורק טיימס' על 'שדרוק', מקלט פעיל בשעות אחר הצהרים שאליו באים עשרות בני נוער כדי ללמוד ולהתנסות בתחום המוזיקה יחד עם אמנים מקומיים. הייתי אז בארצות הברית ושלחתי צלם מהארץ, ג'וש פוטהם, לערוך תחקיר עבורי על הנושא", היא מספרת.

ג'וש חזר אל לורה בטלפון נלהב וסיפר לה על אבי וקנין, המוזיקאי המוכשר שמנהל את 'שדרוק', שהקליט יחד עם הנוער שם אלבום בשם 'The Hope Project‘, הכולל שירים ומונולוגים מנקודת מבטם המתארים את הקושי לגדול בתוך מציאות של הפגזות יומיומיות. בעקבות המידע החדש הגיעה לורה לארץ והתחילה לראיין את הנוער היוצר במקלט ואת המוזיקאים המקומיים דוגמת חיים אוליאל (‘שפתיים‘) ומיכה ביטון. “בתור מי שמגיעה מעיר גדולה היה מדהים לגלות שבעיירה של עשרים אלף איש יש תרבות כזו ענפה“, היא משתפת.

במהלך הצילומים הראשוניים בשדרות הגיעה לורה לראיין את וקנין. אבי היה רגיל לבמות, אבל פחות למצלמות. “בהתחלה הוא לא רצה להתראיין. הוא הרגיש שהמיקוד צריך להיות על הנוער ולא עליו. בסוף הצלחתי לשכנע אותו והוא הזמין אותי לבוא לחזרה שלו. גיליתי שה‘שדרוק‘ זה עבודת היום שלו, ושהוא בעצמו מוזיקאי מדהים עם הרכב משלו, הופעות ואלבום בדרך. כשחזרתי לארצות הברית אלבום הסקיצות שהוא נתן לי התנגן ללא הפסקה בדיסק ברכב שלי. חשבתי לעצמי שזה הפסקול שהייתי רוצה לסרט שלי“, מספרת לורה.

כמה חודשים לאחר מכן שבה לורה לארץ להמשך הצילומים. הפעם הרגישה שכדי לקלוט באמת את החיים בשדרות היא צריכה לגור שם למשך תקופה. “מיד לאחר הפריימירה של ‘רפיוזניק‘ בסינמטק בירושלים, לפני חמש שנים, ירדתי לשדרות. ביקשתי מאבי וקנין עזרה בחיפוש דירה. גרתי בהתחלה בקיבוץ ניר־עם ובכל ערב אבי היה אוסף אותי ויחד הלכנו לראות דירות בשדרות. ידעתי שגם הוא מחפש במקביל מקום עבורו, וכשמצאתי בית ענק שאהבתי הצעתי לו שנחלק את הבית ונהיה שותפים. לא שיתפתי אותו בכך שזו הזדמנות פז עבורי לצלם אותו מקרוב“, היא מגלה לי מהרהורי לבה דאז. אבי, שבהתחלה לא התלהב מהרעיון, השתכנע. לא עבר זמן רב והשניים גילו שהשותפות ביניהם היא בעצם שותפות לחיים. בספטמבר 2008 התחתנו בחצר ביתם בשדרות.

איך המשפחה שלך הגיבה להחלטה הזו?

"הם מאוד פחדו לבוא לשדרות ונלחצו מזה שאנחנו מתחתנים שם, אבל לנו זה היה חשוב. כמעט לא היו חגיגות בשדרות במשך כארבע שנים, והרגשנו שזה משמעותי לעשות שמחה דווקא במקום שנמצא בצל כל הקסאמים. בסופו של דבר הגיעו עשרה מבני משפחתי להשתתף באירוע, והייתה חתונה בלתי נשכחת, לא רק עבורנו. חברים רבים שהיו שם חלקו איתנו את התחושה".

לא עבר זמן רב מאז שלורה הגיעה לשדרות עד שהבינה שהיא כנראה לא עוזבת את הארץ. "בהתחלה לא קלטתי מה זה לחיות שם, מה זה מקלט. ככל שעבר הזמן הבנתי שכמעט כל אדם שאני מכירה מכיר מישהו שנהרג או נפצע, או שהוא עצמו כמעט איבד את חייו. נדהמתי כשאחיין שלי, לידור, נער צעיר, סיפר לי על המדריכה שלו בבני עקיבא, אלה, שנהרגה מקסאם כשזרקה עצמה על אחיה הקטן כדי להציל את חייו. כמה ימים אחר כך ראיתי סרט ובו לידור מתועד עם שניים מחבריו כשהם צופים בקסאם נופל. שני החברים נפגעו קשה, ורואים בסרט איך לידור עוזר להכניס אותם לאמבולנס. הדהים אותי שנער בגילו עבר כאלו חוויות.

"שדרות הפכה למציאות חיי, וזו מציאות מורכבת וקשה. לפעמים האזעקות היו כמו שעון מעורר עם נודניק. קמים בחמש בבוקר לאינספור אזעקות ומטרים של קסאמים. העדר שעות השינה משפיע על האדם גם ברמה הנפשית. אי אפשר לחיות ככה. בתקופות קשות אי אפשר לעשות כלום, אי אפשר להתפרנס. אנשים לא מבינים שזאת דרך מטורפת לחיות בה. אני מקווה שמי שיראה את הסרט יקלוט את זה", היא אומרת בצער.

לפני כשנתיים נולדה לילי, בתם של לורה ואבי. בשל רצונם להתברג בתעשיית המוסיקה והקולנוע בארץ החליט הזוג לעבור לתל אביב. הקשר עם שדרות נמשך ולורה הפכה להיות פעילה בהסברה, כשהיא נוסעת לעיר הדרומית לעתים קרובות כדי לערוך סיורים בעיר לקבוצות מ'תגלית' ומהפדרציה של ארצות הברית.

"רוב החבר'ה לא יודעים כמעט כלום על המצב בשדרות", היא אומרת. "הם מגיעים לארץ, מבקרים בכותל, יוצאים לבלות בתל אביב, עושים רפטינג בגולן, מכירים ישראלים נחמדים, ואז הם פוגשים אותי, זו שבאה מהמקום שממנו באו. אני בדרך כלל מראה להם חלק מהסרט שלי ואז את העיר, שהפכה לסוג של מבצר. שדרות של היום שונה לגמרי משדרות של פעם, כי לכל יחידה משפחתית הוסיפו מקלט. באופן אבסורדי היא הפכה להיות בטוחה יותר ממקומות רבים בארץ. במהלך עופרת יצוקה רציתי לבקר חבר, עיתונאי, שהגיע לארץ ונשאר באשקלון. אבי נלחץ מאוד. הוא אמר לי 'לאן תלכו אם תהיה אזעקה?'. אם הייתה לי פגישה בשדרות הוא לא היה מגיב כך. מצחיק לחשוב כמה החיים פה נראים אחרת מהחיים בארצות הברית. הם פשוט לא יכולים להבין את המציאות הישראלית. כשאני מנסה להסביר את זה לקבוצות הן בדרך כלל בשוק".

מבט ישראלי

בימים אלו מנסה לורה להשיג מימון אחרון כדי לסיים את עריכת הסרט על שדרות. מבצע 'עמוד ענן' והסיקור שקיבל בתקשורת העולמית רק נתנו לה יותר מוטיבציה למהר ולהוציא את הסרט.

"כשהמבצע התחיל הייתי בביקור בארצות הברית. אמנם היו כמה כתבות בעיתונות שהיו לטובתנו, אבל באופן כללי יש אי שוויון מוסרי בדיאלוג על היחסים בין חמאס, עזה וישראל. כל המדיה מצטמצמת לכמה נהרגו בכל צד, מבלי להתייחס לזהות הטרוריסטים שצה"ל מחסל, ומבלי להתייחס לרקטות שהדרום סובל מהן מזה שנים. לרוב אנחנו מצטיירים החזקים והם החלשים והמסכנים. הם נותנים לגיטימציה לחמאס ולמה שהם עושים למרות שזה נגד אמנת ז'נבה. ההתעלמות הזו ממש מצערת אותי. זה גורם לי להבין שחשוב מאוד להוציא את הזווית של שדרות לעולם. יש כל כך הרבה הפגנות בקמפוסים נגד ישראל ובעד חמאס. יש בורות כללית שאני מאוד רוצה למגר", אומרת לי לורה בלהט ונחישות.

במקביל לעבודה על סרטה שוקדת לורה על יצירת ארכיון ופרויקט מדיה ברשת על התנועה למען שחרור יהודי ברית המועצות לשעבר. היא מקווה ליצור פלטפורמה אינטרנטית למעין מוזיאון מקוון, שבו ניתן יהיה לקרוא סיפורים, לצפות בראיונות ולעיין במסמכים היסטוריים ובחומרים דידקטיים. כדי ליצור אתר איכותי נפגשה לורה עם אנשי הארכיון של מוזיאון השואה בוושינגטון כדי לקבל מהם עצות.

בסיכום שיחתנו אני שואלת את לורה אם היא מתגעגעת לארצות הברית ואם היא כבר מרגישה ישראלית. היא עונה בצורה חד משמעית שאין לה שום געגועים. "כשאני נוסעת לארצות הברית ורואה את החיים שם בעיניים של ישראלית זה מצחיק אותי. אני מבינה כמה מהר הפכתי לישראלית, למרות שהחלקים האמריקניים שבי עדיין קיימים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בינואר 2013, ב-גיליון בא תשע"ג - 806 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: