מניו יורק לירושלים / יוסף סאקס

 גדלתי על סיפוריו של פיליפ רות, אך כאדם בוגר גיליתי את התקווה דווקא בכתבי עגנון. הרהורים בעקבות הודעת הפרישה של הסופר היהודי-אמריקני המוערך

הידיעה שלפיה הסופר היהודי-אמריקני המוערך פיליפ רות פורש מכתיבה עם התקרבותו לגיל שמונים היא סיבה להרהר על "תחושה של סוף" של קריירה ספרותית. "למען האמת", אמר במהלך ראיון למגזין צרפתי, "סיימתי".

בראיון פרישה ל'ניו יורק טיימס' נתגלה כי למחשבו האישי של רות מוצמד פתק המצהיר כי "המאבק עם הכתיבה נגמר".

סבא גנב סוס

רות היה הסופר היהודי הגדול שספריו העשירו את ילדותי מבחינה מסוימת. בהיותו מבוגר ממני ביותר מדור וחצי, התעניינותי בכתביו לא נגרמה מכך שתיאורי הנערות, ההגעה לבגרות, המיניות והחוויה היהודית-אמריקנית שלו הדהדו את חוויותיי שלי. אמי גדלה שנים ספורות אחרי רות בשכונת וִיקוֵייק (Weequahic) שבניוארק, ניו ג’רזי, שפעם הייתה ‘שטעטל’ מלא חיים ומלא יהודים שעברו כל מיני שלבי אמריקניזציה. השכונה משמשת במה ברוב סיפוריו של רות, ואמי דחפה אותי לקרוא את “היה שלום, קולומבוס” (נובלה וקובץ סיפורי רות מסוף שנות ה-50).

בזמן שחלף בין ילדותו של רות לבין ילדותי שלי, “הבריחה הלבנה” רוקנה את וִיקוֵייק מתושביה היהודים (אני נולדתי רק שנתיים לאחר תהפוכות 1967 שזעזעו את העיר). בנסיעה נוסטלגית לתוך ‘די אלטע היים’ בשנות ה-80, אבי, שגדל בסביבה פרברית ומעודנת יותר, ביקש שננעל את כל הדלתות והחלונות. כל מה שיכולנו לראות היה כנסיות שהחליפו בתי כנסת ישנים. את הטעם של ניוארק של ילדותה של אמי, של הוריה, סביה, ואפילו כמה מן הדור הקודם, על כל משפחתה הענפה, עם שמות כמו מוּגי וסוֹני ונֶעצ’וּ ונִיגִי, ינקתי דרך כתבי רות (האגדה המשפחתית שלנו אף מספרת שדמות של פרחח מסוים באחד מספריו של רות מבוססת על סבא שלי, שהיה בנו של מבריח אלכוהול בתקופת היובש, והיה חשוד בגנבת סוס).

פיליפ רות.צילום: AP

פיליפ רות
צילום: AP

אני בונה עיר

לאור החדשות על פרישתו של רות, נזכרתי בתיאור של סופר הקרוב יותר ללבי בשנים האחרונות – עגנון. כמו אבותיי בניוארק עגנון היה גליצאי שנוּן ומפוּלפל, אך במקום לתת פעמיו מערבה לפסטורליה האמריקנית, הוא הגיע לארץ ישראל ב-1908, ונותר כאן (למעט שהייה ממושכת בת תריסר שנים בגרמניה) עד לפטירתו ב-1970. שינוי טעמי הספרותי עשוי להיות מוסבר בחלקו על ידי הטרנספורמציה האישית שעברתי, מיהודי בן ארבעה דורות באמריקה לרב אורתודוקסי ואיש חינוך החי בארץ ישראל.

כתבי עגנון מציירים עולם יהודי ישן ועוקבים אחר ההלם הנוצר כאשר עולם זה מובא לתוך המודרנה. הוא עושה זאת על ידי הושטת יד לעולם עתיק עוד יותר – דרך אבני היסוד של כתבי חז”ל. הוא מזקק את לשון המשנה, התלמוד והמדרש, הראשונים וחכמי החסידות – ויוצק אותה לתוך תבנית של יצירה ספרותית מודרנית.

זמן קצר לפני מותו, נפגש עגנון עם הסופר הצעיר דאז אהרון אפלפלד. בחוסר סנכרון עם בני זמנו, שהיו עסוקים בתיעוד החוויה הצברית, אפלפלד, שחי בשנות השואה כילד צעיר המתחבא ביער האוקראיני, עדיין כתב על העולם הישן – בדומה לעגנון.

בפגישה לילית מאוחרת, שלאחר מכן התבררה כפגישתם האחרונה, קיבל עגנון את אפלפלד ללא “נשק האירוניה” הטיפוסי שלו. “באותו ערב ביקש לספר לי מה שלא סיפרו לי הוריי ומה שנמנע ממני לשמוע מחמת המלחמה”, מתעד אפלפלד בספר זיכרונותיו, “סיפור חיים”, “וכמו אמר לי: ‘כל סופר חייב שיהיו לו עיר משלו, נהר משלו ורחובות משלו’.

“עוד גילה לי באותו ערב”, ממשיך אפלפלד, “שהוא מהרהר בחודשים האחרונים על אביו ועל אמו. אילו עמדו עתותיו בידו, היה חוזר ומספר עליהם באופן אחר לחלוטין. יש פגמים לא מעטים שהוא מבקש לתקן, אבל לזה נחוצים כוחות רבים שאין לו עכשיו. לפנים היה עומד ליד העמוד וכותב שעות, אבל עכשיו הכתיבה קשה לו. וכך נפרדתי ממנו” (ב’ניו יורק טיימס’ נכתב כי גם רות התרגל לכתוב בעמידה, ואם באנו להשוות ביניהם חשוב לציין שרות גם הוא מגיע ממוצא גליצאי).

אך פרישה מכתיבה לא הייתה אופציה בעבור עגנון. כעורך בלתי-נלאה של עבודותיו, הוא הורה לבתו ממיטת בית החולים על סדר הפרקים של רומנים וכתבים שלא הושלמו, אף לאחר שהשבץ נטל ממנו את היכולת לדבר בחודשים האחרונים שלפני מותו. למעשה, בשנותיו האחרונות, כאשר הכול חשבו שהפסיק לכתוב, הוא בנה מחדש את “העיר משלו”, וכתב סיפורים שיאכלסו את “עיר ומלואה”, האוסף המונומנטלי של סיפורי עיר הולדתו בוצ’אץ’. “אני בונה עיר”, הוא סיפר לברוך קורצווייל.

עם מלנכוליה רבה, אפלפלד מסכם ש”חשוב היה לו (לעגנון) באותו ערב כי אדע מאין אני בא ולאן עליי ללכת”. הקריאה בספרי רות סייעה לי להבין מאין באתי, אך הקריאה בספרי עגנון עזרה לי להבין שניוארק, ניו ג’רזי איננה המקור, אלא רק תחנה על הדרך, מקום שניתן לבקר בו כאורחים שנטו ללון בערים הבנויות מספרים.

הרב יוסף סאקס הוא מייסדה של 'עמותת עתיד' לחינוך יהודי, ומרצה ב'בית עגנון' 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013

פורסמה ב-13 בינואר 2013, ב-גיליון וארא תשע"ג - 805 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: