יופי וזעזוע / אביבה זרקה

ספרה של רחל איתן, שיצא כעת מחדש, אולי לא זכה להכרה הראויה, בתקופה שלא יכולה הייתה לקבל ספרות גדולה מסופרת בלונדינית יפה ועשירה. רומן איכותי ועצוב

ברקיע החמישי

רחל איתן

אחרית דבר מאת תמר משמר

עם עובד, 2012, 384 עמ'

האם בלונדיניות יפות ועשירות יכולות לכתוב רומן טוב? מסתבר שכן. בתנאי שהן גם עצובות וחכמות כפי שככל הנראה הייתה רחל איתן, מחברת 'ברקיע החמישי'.

מי שבמילים דומות יותר או פחות נדרשת לסוגיה הזאת היא תמר משמר, חוקרת יצירתה של איתן. באחרית הדבר המצורפת לרומן, שפורסם לראשונה בראשית שנות הששים של המאה הקודמת ולאחרונה יצא לאור שוב, היא תובעת את עלבונה של איתן. בשעתו זכה הרומן בפרס ספרותי נכבד ופורסם במהדורות רבות. אך לדידה של משמר היה הספר ראוי ליותר מזה: למקום של כבוד בהיכל התהילה של הספרות העברית הקנונית.

משמר מנסחת מעין תזה, שלפיה בשל יופייה יכלה איתן אולי לזכות בכתר של מלכת יופי, אבל בעטיו גם לא להימשח כסופרת קנונית בידי מבקרי הספרות של אותם הימים. היא מנסה להראות כיצד בכתבות בעיתונות היומית שהוקדשו לאיתן עם פרסום הספר עלתה השאלה האם יכולה כלל בלונדינית יפה כדוגמתה, הנשואה לאדריכל ידוע ועשיר והמתרועעת במסיבות הנחשקות ביותר בתל-אביב, אחת שלכאורה שמחה בחייה וחוגגת את מנעמי החיים – לכתוב כמו ש"י עגנון.

מתוך העמדה המגדרית-ביקורתית שבה היא אוחזת, משמר מתרעמת על כך שהשאלה הזאת חלחלה גם לביקורות הספרות שנכתבו על הספר. שהלא עיני כותביהם, מושחי מלכי הקנון הספרותי, טחו מלהבחין באיכותו יוצאת הדופן. התקוממותם על האמוציונליות היתרה ועודף הסגנון שלו לכאורה הייתה במידה רבה כסות. הדרך שלהם לטעון שנשים בכלל ובלונדיניות יפות בפרט אינן יכולות להיות סופר דגול.

יש משהו מעט מביך וטריוויאלי בדיון אקדמי על אודות גלי ההדף שיוצר סטריאוטיפ מטופש על אודות בלונדיניות יפות שכותבות ספרים. מנגד, דווקא מורכבותו של הסטריאוטיפ הזה בהקשר של איתן, בהתייחסו למי שהייתה אמנם בלונדינית, אבל כל הנראה גם בלונדינית עצובה מאוד, דווקא הוא יכול לשמש נקודת מוצא כלשהי לאפיון איכותו הנדירה של הספר שכתבה ולדיון בשאלה מדוע הוא לא התקבל כמצופה באחריתו של יום.

מי שלא קיבל אהבה לא יוכל לתתה. רחל איתן, 1986צילום: ליאורה לאור

מי שלא קיבל אהבה לא יוכל לתתה. רחל איתן, 1986 צילום: ליאורה לאור

מלאכי השרת שותקים

איתן כתבה רומן איכותי, אך עצוב ללא נשוא וקשה לעיכול. ממש כמו המראה המרעיד את אמות הסיפים של בלונדינית עצובה שנשקף מתמונותיה. או למשל מאלו של מרילין מונרו – אייקון קורע לב של בלונדינית אומללה ומפורסמת הרבה יותר. והרומן שכתבה היה כה עצוב וקשה לעיכול, שדומה שאיש מקוראיו לא רצה להפיץ את דברו ברבים, את הזיכרון הלא פשוט של הקריאה בו. או אם נדמה אותו גם למונומנט נדיר, לגוש מיותם הניצב בודד ונישא בראש גבעה – את מכת הסנוורים שקיבל ממנו.

רחל איתן הייתה מורה, עיתונאית וסופרת. ילדותה עברה עליה במוסדות לילדים. חוויה לא פשוטה, אין חולק. 'ברקיע החמישי' הוא מן הסתם עיבוד ספרותי אוטוביוגרפי של החוויה הזאת. הוא מתאר חיים במוסד לילדים שנעזבו בידי הוריהם בפלשתינה שתחת שלטון המנדט הבריטי. שם הספר הוא כשם שהעניקו עובדי המוסד למקום. הוא מתכתב עם מסכת חגיגה, המפרטת שבעה רקיעים בשמים ובהם 'הרקיע החמישי' הנקרא "מעון".

לפי ריש לקיש, באותו "המעון" אומרות כיתות של מלאכי השרת שירה בלילה. באמצעותה הן מבקשות להשרות חסד על נפתולי היום שעבר. אבל במעון שיצרה איתן השמים סוגרים על דיירי המעון. חשכת הקיום שורה בו כל היום ומוצא ממנה אין. מלבד אולי באמצעות הכתיבה הספרותית: סוג חסד א-לוהי בפני עצמו שמסור להבדיל בידי בני האדם.

מידת החסד שיכולה להשרות הכתיבה הספרותית מומחשת ברומן בכתיבתה הספרותית של מאיה חרמוני, אחת משתי גיבורותיו. ילדה הנשלחת למעון על ידי אביה, קצ'קה חרמוני, עסקן מפלגתי אוהב נשים, שגירש מעל פניו את אמה של מאיה, נישא בשנית ומאס גם במאיה עצמה. מאיה מתוארת כמי שכותבת שירים. כמין רפלקס הישרדותי, דרך לשאת את הגיהינום שבזולת, היא מעלה באמצעותם ובאמצעות נקודת מבטה – שדרכה מסופר בין היתר הרומן – נקודות אור אפילו אצל העלובות שבדמויות הסובבות אותה במעון. גם אלו שמעבירות אותה טקסי זובור נוראיים. אלו שלגביהן המילים הן דרך לשקף את שעוולו לה, לכעוס עליהם, אבל גם לרחם. כך, בשביל של מילים שמאיר את חשכת הקיום במשמעות וביופי אחרי הכול.

גיבור נוסף של הרומן, וכותב גם הוא, אך נחות ממאיה ולא אותנטי כמותה, הוא דוב מרקובסקי, ג'ימיני קריקט של המהפכה הסוציאליסטית המתרגשת לבוא בארץ ישראל, חרזן מלא חשיבות עצמית, ששיריו הן דרך לכבוש לעצמו מקום בהנהגת המהפכה בארץ ישראל, כמו גם את לב הנשים. למעון הוא מגיע לאחר שנזרק מכל דלת וכסידור עבודה שמצא לו ידידו הקפיטליסט דווקא, שאמו הפילנתרופית בעיני עצמה מחזיקה במעון בזעם, בחירוק שיניים ובקמצנות. אם ישנה ביקורת חברתית ברומן, הרי היא מתנקזת אל דמותו ואל זו של חרמוני: שני מהפכנים בגרוש, ש"מהפכנותם" מכסה על עליבות קיומית והעדר יושרה.

כמו חתולים עזובים מתנקזים אל המעון ילדים נטושים נוספים ומבוגרים חסרי עבודה שהמציאות הכתה בהם. באשר אליהם, בפתח הרומן מפנה איתן קריאה כי "מוטב שיניחו החשדנים לנפשות הללו להתקמט בין דפי הספר ויוסיפו להלך בתוכנו נאים ויאים". ועל אף שהוא מסופר מבעד לתודעתם של מאיה ומרקובסקי, כל פרק בו מתרכז למקוטע בדמות אחת מהם. כך מעבירה הקריאה רושם של הווית קיום פרגמנטרית. קלידוסקופ תזזיתי של דמויות שאינן יכולות להיאחז במציאות ושלא ניתן להיאחז בהן. והדבר בדיעבד מעניק למשאלת הלב של איתן משמעות של תקווה נואלת.

עצבים חשופים

איתן וגם בת דמותה, מאיה, יש לומר, מממשות ולא מממשות כאחד את תקוותן האקזיסטנציאליסטית. כי  יופיו של  הרומן הוא יותר מכול "יופי מזעזע". צירוף מילים זה איננו חדש, ואחראי לו אנדרה ברטון הצרפתי, אבי זרם הסוריאליזם באמנות. באמצעותו הוא ניסה לתאר את הרושם המכאיב לעין שיוצר אובייקט שנעמד ונעצר מלכת, כך שממד הזמן שלו, זה האחראי על תנועתו, הופך בלית ברירה לממד של מרחב. בה במידה נעצר הזמן גם במעון הנורא שמתארת איתן.

פסגת הכאב והיופי הללו מצויה בכתיבה בעצבים חשופים של איתן, המתארת בדיוק מופתי ועגנוני עצב אחר עצב הנחשף בקיום במקום. ולכתיבה הזאת, החותרת להפוך את המילה להד או צל המנכיח אותם, שותפה גם בת דמותה בספר, מאיה, המעידה שרגשותיה ותחושותיה מודעים לה כל כך. כך ש"היא חשה בהם את העצב, הזעם, ההבלגה, הקנאה, הבדידות. כל אלה מן הקרביים – ונשימתה קפוצה תמיד" (עמ' 125).

כתיבה בעצבים חשופים היא זו המתארת למשל את הפתטיות וחמיצות הלב במשחק הכדורגל של אביה של מאיה, שבבואו סוף כל סוף לבקרה כופה באקט של נחמדות מאולצת על קבוצת הבנים במעון לשחק עמו משחק כדורגל. הוא מפסיד להם כמובן, ובילדותיות תולה בהם את ההפסד, בעוד הם, שאין איש בעולם שיגן עליהם, שותקים ואינם משיבים. כזו היא גם הסצנה המתארת את שברון הלב באחד ממפגשיה החודשיים של מאיה עם אמה. משל הייתה חפץ או בובה, היא נעצרת בטרם המפגש בבית אחיותיה המוזרות של האם, שם היא מחליפה את בגדיה המלוכלכים לבגדים ראויים יותר שהוכנו לה מראש. כשהיא מטיילת אחר כך בחוצות העיר, חווה מאיה התרוממות נפש, אך גם את היפוכה. כי אמה בוחרת לנטוש אותה לטובת מחזרה הסודי, המשים עצמו כאילו פגש את האם במקרה ובטעות.

הסצנה הבולטת והמפעימה מכולם מתוארת בראשית הרומן, כשמאיה רוחצת לראשונה באמבט במעון. עצב אחר עצב נחשפת הבושה שבפשיטת בגדים במקום זר ומלוכלך כל כך. גם האימה שבדבר. כי כל אותו הזמן מבעד לחריץ בחדר האמבטיה נשמע קול נורא של דייר במעון המביט בחשאי במאיה וסונט בה.

מטבע הדברים, כתיבתה הריאליסטית של איתן מעלה השוואה לזו של צ'ארלס דיקנס, שקרוב בנושאי כתיבתו לכתיבתה. אבל אין בכתיבתה של הסופרת הישראלית מהמלודרמטיות, הפרודיות, והסנטימנטליות של הסופר האנגלי הידוע. ובעיקר אין בה מהתקווה הנזקפת לכוח האהבה. כי לפי איתן, מי שלא קיבל אהבה לא יוכל לתתה, חד וחלק. וגם סיפוריו, מבקשי חסד ככל שיהיו, יהיו אחרי הכול סיפורים נוגים. כמו אלו שלה וכמות אלו שמספרת בת דמותה, מאיה, לנער קצ'לה. זה האוהב אותה והמקשיב לה ברוב קשב, אך קובל בפניה כי היא "תמיד מקלקלת את הסיפורים" (עמ' 371).

בשנת 1966 עקרה איתן לארצות הברית. היא נישאה בשנית ועסקה במחקר ובכתיבה. וכמו בריז'יט ברדו, שחקנית הקולנוע הבלונדינית הידועה המשורבבת בשירם של יוני רכטר ועלי מוהר, דומה שגם היא כבר תפסה את העסק. וכמותה, כשהיא צופה משם כמו מן המרפסת, החליטה גם היא להשאיר מאחור את הטוב ובעיקר את הרע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בינואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון וארא תשע"ג - 805, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: