עזרת הגופים אין בידינו / אלחנן ניר

בניגוד למקובל בעולם החסידי, 
ר' שניאור זלמן מלאדי התנגד בכל דרך לעזרה של הצדיק לחסידיו בעניינים גשמיים וארציים. אז מה התרחש לעת זקנה, כששינה את דעתו מן הקצה אל הקצה והחל לחולל מופתים? 

ראשית זמן חורף. על לוח המודעות בישיבת ההסדר שאליה נכנסתי תלוי פתק קטן בכתב יד צפוף, מבויש מעט, בזו הלשון: "לכל התלמידים שלום. אבקש מהיום והלאה לקרוא לי, וכן לר"מים, בשם הפרטי ולא בשם המשפחה". החתום היה ראש הישיבה. מהיום התואר 'הרב' לא יקדם לשם המשפחה, פירט והבהיר בהמשך הפתק הרב בן השישים, אלא לשם הפרטי.

מה מסמל הרצון למעבר משם המשפחה לשם הפרטי? נדמה כי בעוד שם המשפחה מבטא שייכות אל העבר, אל ירושת הדורות ההגמונית, אל השבטיות העוברת ונמסרת במסורת, הרי שהשם הפרטי מבטא דווקא את ההווה ואת העתיד, את היחיד כשלעצמו הבוחר בבחירה עצמאית לחיות את חייו כחידוש של 'יש מאין' ולא רק כהמשך של 'יש מיש'.

משהו ברצונו הכן של ראש ישיבה הנזכר לשמו הפרטי – שם שיש להניח שהלך והשתכח ממנו ברבות השנים והתפקידים – חופן בעיניי גם רצון ליחסי רב ותלמיד חדשים. כאלו המפורזים מכוח־יתר ומלאים בדיאלוג, שבהם הפתיחות והכנות כובשות את מקום המונולוג וההיררכיה, והמרחק וחוסר האמצעיות את פער המעמדות היציב והבוטח.

א. הפקר לכל דבר

הרצון של ראש הישיבה מהדהד לי את החיפוש שהיה מנת חלקם של ראשוני החסידים לפני כשתי מאות ומחצה. הללו חיפשו אחר העצמת השם הפרטי שלהם, שם שכמעט וכבר ונעלם בתוך שם המשפחה רחב הידיים שהלך והתארך במשוך הגלות. כך יצאו אנשים לא מעטים לדרך, לתור אחר מורה שיורה להם את שמם שלהם, שיעיר אותם מעייפות מנטלית ודתית עמוקה שפשתה בהם בכל פה. ודוק, רבים מראשוני החסידים היו הרבה מעבר לגיל החיפוש הנערי וכבר עמדו בבגרותם, גם במושגים עכשוויים. המגיד ממזריטש הגיע אל רבו, הבעל שם טוב, עת היה כבר בשנות החמישים לחייו. ר' אלימלך מליז'נסק הגיע אל המגיד והוא בשנות הארבעים לחייו.

מה הם חיפשו? מה מחפש אדם לאחר סערות גיל הנעורים כשהוא תר לעצמו אחר מורה? מהי המצוקה הטורדת שבעטיה הוא אינו מוצא מנוח לכף נפשו אלא במרחבו ובחצרו של המורה? נראה כי בביוגרפיה של כל אדם מבקש אמת ודעת ישנו פרק זמן שבו הוא נפגש לראשונה עם שמֵי הרוח וארצות הנפש, פתע הוא נחשף אל חפירות־עומק ותודעות־קיום שכלל לא היה מודע אליהן קודם אותו גילוי. החיים מתהפכים.

אולם אחר תקופת הגילוי הזו, העולם כבר לוחש אליו בכל דרך: ‘בעולם, ילד, אין מקום לסתם חולמים‘. ועוברות השנים ונטל הפרנסה הולך ומוטל כריחיים על הצוואר והוא חש שהוא אינו מתחדש, ואיפה אותה תקופה שהלך לילות שלמים ברחובות בכאב החיפוש ובחדוות הגילוי, ואיפה אותן דפיקות לב. הוא מתנדב לעזור בגן של הילדה, הולך למילואים, מלקט חידוש מפה או משם, אבל גם אם הללו נאים – הם אינם מזעזעים את חייו כפי שהוא זוכר מעברו.

בקשת המפגש עם הצדיק היא למעשה הבקשה להתעורר מן המובן מאליו ולהאמין שאכן אפשר לרצות מחדש; זו הבקשה לבגרות מלאת זיק נעורים.

וכל צדיק מהלך בדרך משלו אחר שמו הפרטי: “וזה עיקר שעשועיו יתברך שיש לו צדיקים וכשרים בעולם, שכל אחד עושה לו נחת רוח ותענוג ושעשוע מיוחד – מה שאין בחברו“ (ר‘ נתן מנמירוב, ליקוטי הלכות, חושן משפט, שומר שכר ב, י).

איור: שי צ'רקה

איור: שי צ'רקה

ב. מפגש בין אוהבים

המפגש עם אדם שמעורר מחדש לחיים מזכיר בקווים רבים מפגש בין אוהבים, עד כי ר' אייזיק מהומל, אחד מגדולי חסידי חב"ד בדורות הראשונים, אמר כי לו היה שלמה יודע מהי אהבת רבי ותלמיד היה כותב על כך, ולא על קשר איש ואישה, את שיר האהבה שלו – 'שיר השירים' (על פי ר' יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), ליקוטי דיבורים, ניו יורק תש"ן, עמ' 1,085). ואכן, שתי מערכות היחסים הללו כוללות מערכת דו־כיוונית של עליות ומורדות, קרבה ומרחק, רצוא ושוב, כך ששני השותפים לה נותנים ומקבלים זה מזה חליפות. ולא רק דמיון לשני אוהבים יש ביחסים שבין רבי־מורה לחסיד־תלמיד, אלא גם דמיון למערכת היחסים ילדים והורים. אלא שבעוד האב מגלה לבנו את העולם הזה, הרב מגלה לו את העולם הבא והרבי מבקש לחשוף את העולם הזה מתוך העולם הבא.

בשל כך מקובל בעולם החסידי כי מדברים עם הרבי לא רק על ענייני העולם הבא, עבודת ה' וקדושה – אלא אף (ולא פעם בעיקר) על עניינים גשמיים. השיח סביב 'בני, חיי ומזוני' – פריון, בריאות ופרנסה – אינו שיח חיצוני בעולם החסידי. התפיסה היא שדווקא דרך ענייני העולם הזה המעסיקים את החסיד, יש להודות, יותר מכול – ניתן לבוא וליצור זיקת־אמת חפה ממניירות בינו לבין הרבי, בינו לבין הקב"ה. דווקא האפשרות להביא את הגשמיות אל היחסים מייצרת מפגש אמיתי שאינו נדרש לייצר מצג־שווא אלא יכול להביא את המעסיק ומטריד ביותר בחיי היום־יום אל החיים הרוחניים, בחינה של "לדעת בארץ (ודווקא בה) דרכך".

המייצג בצורה החדה ביותר את התפיסה כי על הצדיק לתת מענה לכל מצוקה הוא ר' אלימלך מליז'נסק. ר' אלימלך, מזקני תלמידי המגיד ממזריטש ומי שהשפיע יותר מכול על הזרמים החסידיים שהתגבשו בפולין מהדור השלישי בחסידות ואילך, ראה באמצעים הגשמיים אפשרות להתפתחות קשר עמוק בין צדיק לחסידיו, קשר העובר בהכרח דרך מצוקות היום־יום ואינו חושש מהן אלא משכיל לבוא בעדן אל המעֵבר להן.

כי הנה הצדיק תמיד תשוקותיו הגדולים להשפיע רב טוב לבית ישראל ולפעול להם כל צורכיהם בני חיי ומזוני ולהפך מדת הדין לרחמים […] ולזה צריך הצדיק להיות הפקר כמדבר, כדרך שאמרו בגמרא לגבי יואב […] שהיה ביתו הפקר לעובר ושב כמדבר, וגם הצדיק הזה צריך שיהיה הפקר לכל הצריך אליו לכל דבר (נעם אלימלך, פרשת דברים, ד“ה ‘אלה הדברים‘).

יתרה מכך: לדידו של ר' אלימלך המפגש המשמעותי בין הבורא לאדם אפשרי דווקא בעולם הזה. בשל כך הצדיק הוא שמתווך ומוריד את העליונים אל התחתונים ואל הטורד אותם, ובכך כביכול מסייע לשניהם לחבור את החבירה המורכבת שבין האין־סופי אל הסופי. בקשתו של הצדיק על הגשמיות היא אפוא זו שמייצרת את החבירה זו ואת המשכת הבורא אל העולם הזה:

דהנה הצדיק על ידי תפילתו הזכה והצלולה הוא ממשיך את הבורא לעולם הזה […] על ידי זה שממשיך את הבורא לעולם הזה, אזי מלאה הארץ חסדו בהשפעות וברכות וטובות הרבה (שם, פרשת ויחי, ד"ה 'או יאמר').

ג. ברכות ורפואת אליל

כנגד התפיסה שייצג ר' אלימלך, שעד היום רווחת במחוזות רבים בעולם הדתי בכלל והחסידי בפרט, הציבו ר' מנחם מנדל מויטבסק (להלן: רמ"מ), מחבר הספר 'פרי הארץ', ותלמידו־ידידו ר' שניאור זלמן מלאדי (להלן: רש"ז), מייסד חסידות חב"ד, תפיסה שונה לחלוטין. השניים, שחמש־עשרה שנים הפרידו ביניהם, התפרסמו בהליכתם המשותפת לווילנא בחורף תקל"ב (1772) כדי להיפגש עם הגר"א, הליכה שלא הגיעה לכדי הגשמה בשל סירוב הגאון לפגוש בהם ועקירתו לאחד מפרברי וילנה עד שהשניים עזבו את העיר.

חמש שנים לאחר אותה החמצה חורפית בווילנא, באדר תקל"ז (1777), החלו השניים את מסעם המשותף יחד לארץ ישראל, בלוויית שלוש מאות איש. אלא שרש"ז נותר ברוסיה בהוראת רמ"מ כדי שינהיג את החסידים שנותרו ברוסיה הלבנה כצאן ללא רועה, בעוד רמ"מ בונה את היישוב החסידי בטבריה, יחד עם עמיתו ר' אברהם מקאליסק, ומשקיע בכך את כל מרצו והונו. מכאן כתב מכתבים רבים (בין השאר לאהובו, רש"ז), ובהם התייחס למשרעת רחבה של נושאים כמו גם לשאלת זיקתו של הצדיק אל ענייני הגשמיות של חסידיו. כך הוא כותב במכתב משנת תקמ"ו (1786) לרש"ז ביחס לשאלות גשמיות:

ואנחנו לא נדע כי אם אל ה‘ עינינו, והוא נתנה לנו כמאמר ‘הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים‘. בידינו הוא לעזור את ישראל על־פי תורת ה‘ תמימה משיבת נפש, מה־שאין־כן עזרת הגופים אין בידינו (אגרות בעל התניא, ירושלים תשי"ג, אגרת טז עמוד כו).

מדוע אין בכוחו של הצדיק לסייע לשאלות הגוף – בני, חיי ומזוני – אלא רק לשאלות בתחום של יראת שמים? על כך משיב רמ"מ במכתב אחר, אף הוא מאותה שנה, לאחד ממקורביו המבקש ממנו שיעתיר בעדו עבור בנים:

אבל על עיקר בקשתו עבור בנים, אחרי רואנו גודל תפלתו והשתטחותו לפנינו, וטענותיו העצומות שהיא לתכלית עסק המלאכה, בושת פנים כסתני, כי התחת א־להים אני. היו היה דבר השם ביד הבעל שם ויגזור אומר ויקם, אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו ואחריו על עפר מי יקום, הגם שכמה גדולי צדיקים בדורנו פה להם וידברו את אשר יבשר, לא כן אנכי עמדי (יעקב ברנאי, אגרות החסידים מארץ ישראל, ירושלים תש“ם, עמ‘ 154).

 רמ"מ כותב לאותו חסיד גלויות כי אמנם היו גדולים שכוחם עמד להם להיות בגדר 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים', אולם הוא איננו מאותם צדיקים, שכן האחרון שבהם היה הבעל שם טוב. והנה, באחרית דבריו מצוי העוקץ: 'הגם שכמה גדולי צדיקים בדורנו פה להם וידברו את אשר יבשר, לא כן אנכי עמדי'. בניגוד לצדיקים המברכים בענייני פוריות ופה להם וידברו בענייני עתידות, הרי שרמ"מ למעשה מפנה את הקורא אל הפסוק המקורי בתהילים 'פה להם ולא ידברו' המתייחס אל האלילים. לאמור, הללו המברכים ומפזרים ברכות על גשמיות ונדמים כצדיקים – אינם אלא רופאי אליל.

ד. מדינת המקובלים

רש"ז החרה החזיק אחרי רמ"מ בתפיסתו את יחס הצדיק לגשמיות ואף קיבל ממנו זאת ישירות. שכן כאשר ביקש רמ"מ מרש"ז להנהיג את עדת החסידים ברוסיה הלבנה חשש מכך רש"ז משום שאינו "נביא וחוזה" ולא יוכל למלא את רצונות החסידים בעניינים גשמיים. רמ"מ במענה לכך אמר לו כי גם הוא אינו נביא וחוזה: "ואינם צריכים לנביא וחוזה אנכי […] מה ה' שואל מעמו כי אם ליראה, למדה את בני ישראל היטב להכניסם בעול מלכות שמים ותורה ועבודה" (שם, עמ' 146). אולם קודם שאביא את דעתו של רש"ז במלואה, חשוב להיווכח בחיפושיו שלו אחר מורה – חיפושים שיטילו אור נוסף ונדרש על דעתו.

לפי המסופר במסורת חב"ד, הרי שבעת הליכתו למזריטש הציע לו רבי חסידי אחר, ר' פנחס מקוריץ, כי יישאר ללמוד אצלו "והוא ילמוד אותו שיחת עופות, שיחת דקלים, מעשה בראשית ומעשה מרכבה ולילך בהיכלות". אך רש"ז לא התפעל מההיצע המאגי המרשים שהונח לפתחו ואף לא מהיכולת להיות שותף לשפות השונות הדובבות בעולם כשיחת עופות ודקלים – וחיפש אחר הנשגב ביותר, להבין "עניין יחיד אחד ועֵד וזה לומדים במזריטש בטוב מאוד". ואכן, עם בואו למזריטש והוא אך בן עשרים אמר לו המגיד כי בעוד הקוריצר הציע לו את הצעותיו, הרי שהוא ילמדו "עניין יחודא עלאה ויחודא תתאה" (בית רבי, תשס"ח, חלק א, עמ' ג), שעניינם הקשר שבין האין־סוף הממלא הכול לבין הנבראים הסופיים.

בדחייתו את פרקי הלימוד המאגיים שרצה ללמד אותו ר' פנחס מקוריץ, יש הדהוד לעדותו של ר' שלמה מלויצק, מתלמידי המגיד ממזריטש, ביחס למגיד עצמו: "ופעם אחת שמעתי מפיו הקדוש שהבעש"ט לימד אותו שיחת עופות ושיחת דקלים" (מגיד דבריו ליעקב, מהדורת שץ־אופנהיימר, עמ' 2). וכעת הדברים נוקבים הרבה יותר: בעוד המגיד לומד את שיחת העופות והדקלים מרבו, הבעש"ט, הרי שרש"ז מסרב ללמוד זאת מהמגיד. כך, בעצם הסירוב הזה הוא מתווה את כיוונה של חסידות המוחין המעמיקה שיקים בהמשך: לא שיחת עופות ודקלים – אלא ייחוד עליון ותחתון.

רש"ז חפץ אפוא ברבי המביא לתלמידיו השגות א־לוהיות ולא מאגיה, יראת שמים ולא מופתים, דבקות וחיים מוסריים ולא מעשי ניסים, אהבת ישראל עמוקה ולא אותות וברקים. וכעין חפצו כך ביקש לכונן את עדת חסידיו – עדה שכל עניינה עיסוק בעניינים הפנימיים ביותר. הד לפעילותו הרבה וליצירתו את אותה עדה מצוי בתיאור מרטיט ומופלא, שנכתב דווקא בידי ר' אשר מסטאלין, בנו של ר' אהרן הגדול מקרלין ואחד ממתנגדיו החסידיים החריפים של רש"ז. תיאור זה מתאר את מקום מגוריהם של חסידי חב"ד הראשונים כמקום שניתן להגדירו – בפרפרזה על המונח 'מדינת הלכה' – 'מדינת קבלה':

והם (חסידי רש"ז, א"נ), אלפי אלפים, וכמעט מדינה שלמה, שאינם מדברים רק רזין דאורייתא וסודות וחכמות בחוץ ובמבואות (אגרות בעל התניא, אגרת קז).

אחר כל זאת יובן מדוע התנגד רש"ז לראות בצדיק מקור לפרנסה, התנגדות שהביאה לתוכחתו הגלויה והנמרצת נגד החסידים שביקשו שיסייע להם בברכותיו בענייני עולם הזה:

אהוביי אחיי ורעיי, מאהבה מסותרת תוכחת מגולה. לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה אפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו. כי באמת כל עניני אדם, לבד מדברי תורה ויראת שמים, אינם מושגים רק בנבואה, ולא לחכמים לחם, כמאז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן, ניו יורק תשע"ב, אגרת לה, עמ' קטו).

ה. אין לי זמן

רמ"מ, כמובא למעלה, כתב כי לבעש"ט עוד עמדה הזכות לעזרה בעניינים גשמיים, ואילו רש"ז מסיג אחורה את ציר הזמן ואומר שרק לנביאים עמדה אפשרות זו, אך לא לתנאים ולאמוראים, ויש להניח שעל אחת כמה וכמה שלא לבעש"ט. אמנם במקום אחר (מאמרי אדמו"ר הזקן, הנחות הר"פ, עמ' קעה) הוא ממתן מעט את דבריו ומציין כי לתנאים, בכוח תורתם ועבודתם, היו מתרחשים ניסים, אך עדיין תורף דבריו אחד: לצדיק בימי החסידות אין בעלות על עולם הניסים והמופתים והוא אינו יודע דבר וחצי דבר בענייני העולם הזה יותר מאחרים. הוא איננו נביא. כוחו אינו אלא ביראתו, בתפילתו ובתורתו. וראויים הדברים להיזכר גם בימי הבחירות הללו כי אין כוחו של הרב בפוליטיקה, בזוגיות ובהשקעות פיננסיות, אלא ביראה, בתפילה ובתורה.

הכול בידי שמים, מצטט רש"ז מדברי התלמוד הידועים. מה אפוא נותר לאדם לפעול בכוחות עצמו ובכוחות הצדיק? אך ורק את לימוד התורה ויראת השמים. הצדיק – שהוא כראש ביחס לחסידיו שהם בחינת איברים (תניא, פרק ב) – יכול בכוח עבודתו על מידותיו לסייע לאחרים בעבודות הנפש והמידות, אך לא בעבודת הגוף. על כן, אומר רש"ז, במקום לכתת רגליים מעיר לעיר בחיפוש אחר עצות בעניינים שהנשאל – הצדיק – כלל אינו יכול ויודע לסייע בהם, הרי שראוי לשוב בתשובה, להתפלל תפילה ברצון פשוט ו"לתקוע אהבת רעהו בלבו" – יסודות שרש"ז הדגיש שוב ושוב.

ועוד טעם עם רש"ז, וזה אישי יותר מקודמו, ובו הוא מבהיר כי העיסוק בענייני העולם הזה של החסידים בא תחת העיסוק בעולם הבא שלו, בלימוד התורה. בקשתו שיחדלו מהטרחתו בעניינים גשמיים אינה אלא בקשה שייתנו לו מעט זמן לעצמו להתבודדות ולהתבוננות:

והנה מי לנו גדול ממשה רבנו שאמר איכה אשא לבדי, והנה לא היו עליו צורכי ציבור הנוגעים אל הכלל ולא ליחידים, כי אם לדון במשפטי התורה […] ועם כל זה אמרו רז"ל: […] תורתו מתי נעשית? דהיינו מלהתבודד ולהתבונן בינו לבין עצמו בדברי תורה ששמע מפי הגבורה. אבל ליתן עצות לכל יחיד שלא בדברי תורה ויראת שמים – לא הייתה זאת מעולם (אגרות קודש, עמ' קטו).

ו. איום פסיכולוגיסטי

הגו בנפשכם את התעוזה שבדברי רש"ז: למעשה הוא כורת את הענף שעליו יושבת החצר החסידית לדורותיה – הענף שאומר כי הרבי יכול לייעץ בגשמיות וברוחניות כאחד, מה שבפועל מתחזק את חיי החצר מבחינה כלכלית. שהרי הרבי המייעץ בעיקר בגשמיות זוכה בתמורה לכך במתת כספי מחסידיו, ובכך מביא שבר רעבון ביתו.

רש"ז 'זכה' למחלוקות סביב דרכו לא רק מצד ה'מתנגדים', אלא גם מצד החסידים. בני הדור השלישי לחסידות – ר' אברהם מקאליסק, ר' אשר מסטאלין ור' ברוך ממז'יבוז' – לא ראו עמו עין בעין את הפצת סתרי התורה, את אמונו כי כל חסיד יכול לעבוד חיים רוחניים עצמאיים ואת עבודת ההתבוננות המדיטטיבית שאותה פיתח. לדידו של הקאליסקר (ולדבריו הסכימו גם ר"א מסטאלין ור"ב ממז'יבוז), די לחסידים ביראת שמים פשוטה ובאמונת חכמים ועליהם להימנע מעיסוק בפנימיות התורה.

בין רש"ז לר' ברוך, נכד הבעש"ט, שרר מתח גדול שנסב הן סביב תורה – תפיסות רוחניות שונות, והן סביב קמח – איסוף כספי תרומות וחלוקה. ביחס לקשר המפותל ששרר בין שני האישים, ראויים לבוא דברי אחיינו של ר' ברוך, הלא הוא ר' נחמן מברסלב, כשבא רש"ז לבקרו בדרכו ליישר את ההדורים עם ר' ברוך: "פעטערבורך האט איר שוין געפאטערט, פעטער ברוך האט איר נאך ניט געפאטערט (מפטרבורג נפטרת, מדוד ברוך טרם נפטרת. בית רבי, א, עמ' 131). ויש לשים לב לשנינות ולאירוניה הרבה שבדברי ר' נחמן: אכן מן המאסר במבצר פטרופבלובסקיה שבפטרבורג – יצאת, אך מן המחלוקת עם פטר־ברוך לא יצאת, הוא מפטיר לעבר רש"ז. המחלוקת אם כן מתגלה כמבצר שאין לצאת ממנו באותה קלות שבה יוצאים מחומות כלא אימתניות.

ר' ברוך תפס את עצמו כבעל מופת וככזה היכול להעביר גזרות ולהמתיק דינים "בהעברת היד על המצח ועל הפנים", ואיים כי יפגע בכוחותיו בחסידי רש"ז שהתגוררו בוויטבסק. כמענה לאיומיו, כותב רש"ז לחסידיו שלו דברי עידוד וקורא להם לנהוג באיפוק מרבי כלפי היוצאים כנגדם מבית, ואף מבקש להרגיע אותם מפני איומיו של נכד הבעש"ט:

ולזאת אל תראו חרפת אנוש ומגדופותיו אל תחתו כי כבגד יאכלה עש […] וכידוע לנו בבירור גמור ממיודעיו וממקורביו שבעיירות סמוכות לספר כמו מינסק והלוסק שכל הבטחותיו לאנשיו רובא דרובא להיפך ממש, והמעוטא דמעוטי הוא כמנהג העולם שלי שום אות ופלא (אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן, כ"ק אדמו"ר האמצעי, כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, ניו יורק תש"ם, עמ' קיז. הושמט מהמהדורה החדשה).

הרי אין כאן שום נתון העומד במבחן המציאות, טוען רש"ז לחסידיו המבוהלים, שכן אין כל כוח מיוחד ועל־טבעי שבו ניחן ר' ברוך (ויש להניח שכוונתו היא לכלל הפנומן הנקרא 'צדיק'). לכן כל איומיו אינם אלא איומי סרק פסיכולוגיסטיים ותו לא. יתרה על כך, אומר רש"ז בהמשך דבריו, הרי הצדיק אמור להביא ברכה, חיים ושלום לעולם ולא לפקוד אותו ברע ובאיומים. וזה עצמו מוכיח על המבקש לקלל.

אם היינו מספרים מעין זאת על מנהיג ליטאי – הדברים היו מובנים (ידוע, למשל, שהרי"ש אלישיב ראה בכל בעלי המופת 'בעלי דמיון' ותו לא). אולם כאשר רש"ז, אדמו"ר לאלפי חסידים, יוצא חוצץ כנגד כל תעשיית הניסים, הרי שהדברים מפתיעים למדי. מפתיעים, עד שאף חוקר החסידות שמעון דובנוב ראה בכך את "התיקון היותר חשוב שהכניס רש"ז לתורת החסידות" (תולדות החסידות, תל אביב תשל"ה, עמ' 239).

כהמשך להלך החשיבה הזה המצוי בדברי רש"ז נמצא את הדברים גם אצל בנו – ר' דובער, האדמו"ר האמצעי. הלה נאבק לאחר פטירת אביו על לבם של חסידיו שיראו בו – ולא בתלמידו הגדול של רש"ז, ר' אהרן הלוי מסטרשלה – את ממשיכו של האב, וכחלק מכך הוא מציין את הדרכתו־שלו את החסידים לאורך חיי אביו. בניגוד לצדיקים אחרים שהיו ידועים כבעלי מופת (ושמא כוונתו לר' אהרן עצמו), הרי שדווקא הוא מתרחק מכך, וריחוק זה הוא שחושף כי הוא ולא אחר ממשיכו הישיר של אביו. וכך הוא כותב:

והכל יודעין ומכירין אותי מנעורי, שלא גבה ליבי לילך בגדולות ונפלאות בדרכי צדיקים, באותות ובמופתים, ולא באלה חפצתי, אדרבה שנאה נפשי מאוד ומובטחני כן בכל טועמי עץ החיים מאור תורתו ועבודת הקודש של אדוני, אבי מורי ורבי ז"ל, שלא יחפוץ בכאלה. רק מאשר הורה לנו אור עולם באור תורה ועבודה האמיתיים לזה נכספה וגם כלתה נפש כל איש אשר נגע יראת א־להים בקרבו (אגרות קודש, חלק ב, עמ' עז).

ההבנה כי העבודה הרוחנית החב"דית אינה 'לילך בגדולות ונפלאות בדרכי צדיקים, באותות ובמופתים' אלא 'אור תורה ועבודה האמיתיים' היא כאמור זו שלמעשה אמורה לכרוך את החסידים אחריו, ולא אחר מישהו אחֵר. במילים אחרות: הכוח המושך אחר רבי בעולם החסידי – קרי: המופתים – אמור להיות דווקא הכוח המרתיע כשמדובר בחצר החב"דית.

על השינוי שהתחולל אצל מייסד חב"ד סמך הרבי האחרון עת נתן עצות גשמיות לחסידיו. הרבי מליובאוויטש בחלוקת הדולרים צילום: WLCC

על השינוי שהתחולל אצל מייסד חב"ד סמך הרבי האחרון עת נתן עצות גשמיות לחסידיו. הרבי מליובאוויטש בחלוקת הדולרים
צילום: WLCC

ז. ביטול לבוראלא לאדם

שאלת יחסי הצדיק והחסיד חוצה את המרחב החסידי; האם אלו מושתתים על חסות רוחנית שמעניק הצדיק לחסידיו (בכך שהם יודעים שהוא אכן מודע לאשר הוא עושה), כפי שמנהיג ר' אלימלך מליז'נסק ואחריו החוזה מלובלין ועוד רבים, או שמא דווקא על הענקת הזדמנות ממשית לכל אחד ואחד מן החסידים ללכת בדרך מודולרית שאותה מתווה הצדיק לעצמו, כפי שמנהיג רש"ז. הגישה האחרונה שומטת למעשה את עליונותו של הצדיק על פני חסידיו הפשוטים, שהרי הנה הוא 'חושף את הקלפים', וכותב ספר – 'התניא' – המגלה לכל המעוניין את ה'סוד': כיצד אכן ניתן להתקדם ולעלות במעלות עבודת ה' ולהגיע למעלה.

בשל כך לא נמצא דיבורים רבים בחב"ד על תביעה מהחסיד להתבטל אל רבו, כפי המצוי בחסידויות אחרות – כל שנדרש הוא אך ורק ביטול כלפי הקב"ה. הביטול החב"די ניתן גם להבנה שאיננו ביטול האישיות באשר היא, אלא העצמה שלה עד כדי פעירת חלל פנימי בתוכה לנוכחות הא־לוהית, חלל המאפשר לחוט ללכד את סך האבנים המקיפות לכדי שרשרת אחת: "כי אין אור אין סוף ברוך הוא שורה ומתגלה אלא במי שבטל אליו, והוא בחינת עשיית הנקבים והחלולים שבאבנים טובות, כדי שיכנוס בהם החוט המחברם" (ליקוטי תורה, שיר השירים, יג, ב).

אלא שאחר כל זאת, רש"ז עדיין מודע לכך שאינו מנהיג חצר אליטיסטית כרבו, המגיד, אלא כזו ההולכת ונפוצה לכל שדרות החברה. לרש"ז, כמו לכל רבי, היו חסידים, והחסידים היו בשר ודם, ולבשר ודם יש מצוקות גשמיות, ובמצוקות נוהגים לשתף ובפרט את הרבי. רש"ז לא נותר אדיש לשוועת חסידיו ולא השיב פניהם ריקם, וניאות לעסוק במידת־מה בענייניהם הארציים. הוא השיא עצות, כתב אגרות 'מליצה' שנועדו לנזקקים כספית ואגרות עידוד לאנשים במצבי רוח וגוף קשים.

ח. צריך גם מופתים

אבל רש"ז לא הסתפק רק באגרות עידוד ומליצה. אחד מנכדיו העיד כי סבו אכן הבין כי כדי להנהיג חצר יש צורך להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד:

רבינו (־ רש"ז, א"נ) אמר שבבית הרב המגיד היו שואבין רוח הקודש […] והמופתים היו מונחים תחת הספסלים ולא היה פנאי לשחות ולהגביהם. אך כשישב על כיסא קודשו, ראה שלהיות רבי צריך גם מופתים. ואז היה ר' מיכל עדיין בחיים חיותו וקיבל זאת ממנו (בית רבי, א, עמ' ג, הערה ז).

בניגוד לדחייתו את עולם המופתים בצעירותו, נדרש לו רש"ז בבגרותו. הוא ניגש לר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, אחד מתלמידי הבעש"ט והמגיד שנודע בכוחותיו, בכוונת המקווה שלו ובניגוניו הייחודיים, ומבקש ללמוד ממנו לעשות מופתים. והוא אכן לומד מלאכה זו, ונכדו ר' מנחם מנדל, הרבי ה'צמח צדק', מספר כי "גם מזקיני נ"ע 
(־ רש"ז, א"נ) שמענו עתידות, קולע אל השערה (ספר החקירה, ניו יורק תשס"ד, פרק ח, עמ' סה).

ויש בפנייה הזו של רש"ז ללמוד עשיית אות ומופת גם משהו נוגע ללב ומרעיד – הנה מבין רש"ז שלהוויה הנקראת 'רבי' יש מרחב שהוא מעבר להוויה הרגילה, מעבר לעקרונות שלו עצמו. זהו מרחב שמכיר בצרכים האנושיים, איננו שופט אותם אלא פשוט מכיר בהם, יודע להיענות להם ואפילו חפץ בהם. במרחב הזה הצדיק מכיר כי קשה, עד בלתי אפשרי, לשאת את נטל החיים הגשמיים לבד וכי זה אינו כה רחוק מהחיים הרוחניים. בשל כך, הצדיק המסייע ברוח וב'חצי הכדור העליון' נדרש ומוכרח גם לסייע בחומר וב'חצי הכדור התחתון'. זאת כנראה האמת שאף מעבר לאמת עצמה; אם נרצה זהו המעבר מ'אני־לז' ל'אני־אתה'.

זהו איננו ויתור. זה אפילו לא 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'. זוהי הבנה שאינה מניחה את הלוז האנושי, את עצם הקיום והשוועה, הסבל והתהום והלב המחשב להישבר ללא הרף. כאן, על פני האדמה.

ודווקא רש"ז חייב לבוא אל אלו הכאבים הממשיים, אל ייסורי האדם המתרוצץ כל ימיו כחיה להשביע. שכן הוא שגרס שהדבר התחתון גבוה בשורשו יותר מן הדבר העליון, ושבקשיחות של המציאות מתגלה הדבר העצמי ביותר (ובלשונו: "כל מה שבשורש יותר גבוה, אינו יכול לבוא לידי גילוי כי אם במקום היותר נמוך". מאמרי אדמו"ר הזקן, עניינים, ניו יורק תשס"ח, עמ' שפח) – מחויב גם למצוא עניין בצרכים הגשמיים, שהרי פחיתותם אינה אלא הוכחה על גבהות שורשם. ודווקא הוא שכתב (תניא, אגרת הקודש, אגרת ט) כי העיסוק בגשמיות אינו אלא החייאת חלקי הא־לוהות שבאדם ובחינת דימוי צורה ליוצרה – מה הוא מתחסד עם עולמו, אף האדם מתחסד עם צרכיו – מזהה לפתע עד כמה חסד זה ממלא חמלה ורחמים ונוגע בצורה החשופה ביותר בעצם ההוויה האנושית.

ט. קרבה לדעת העושה

במכתב האחרון שכתב רש"ז בערוב ימיו – מכתב המכונה בחב"ד 'אגרת נפש שפלה' – הוא מתייחס לשינוי שחל בדעתו.

במכתב זה הוא מציין כי אכן חזר בו מדבריו ומסביר שעשה זאת משום שהזמן של עקבי המשיח מכריח זאת. בשל כך ראוי לו לעשות חסדים עם חסידיו, הגם שאינם בגדר 'חסד של אמת', ואכן לשבת ולייעץ להם בענייני גשמיות. לדידו, בעולם הזה קיים עימות בלתי פתיר בין האמת המתנגדת לאנושיות ואומרת בעת הבריאה שלא ייברא האדם ובין החסד האומר ייברא, אלא שבסופו של דבר "עולם בחסד שאינו של אמת ייבנה". ובדומה לכך, גם רש"ז מוכן לבנות עולם בחסד ולא רק באמת. הנה מעט מדבריו:

בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד הנופלת עד עפר […] אזי רוחב החסד ככולו הוא שלא על־פי תורת אמת בגודל המעשה, כי אם בהתקרבות לדעת העושה ורצונו הטוב הרחוק מהאמת […] וגם אם אין רק דרך אחת והיא שפלה, אזי לנחמו לקבל באהבה, או לעוררו לפשפש במעשיו ולשוב עד הוי' בצר לו וירווח לו (אגרות קודש, אגרת קח, עמ' שצח).

 ויושם לב, גם באגרת הזאת שהפכה ברבות הדורות למעין כתב אישור מרש"ז על כך ששינה דרכו, עדיין העיקר בעיניו הוא הנחמה והאהבה שעל הרבי להרעיף ללבבות השבורים של חסידיו ועידוד תשובתם.

כהמשך לנזכר, ר' מנחם מנדל שניאורסון – הרבי האחרון מחב"ד, שהרבה לברך ולחולל מופתים בקרב הארץ – התייחס לשינוי שחל ברש"ז והצביע כי אכן שינה רש"ז מהנהגתו הראשונה וזאת משום שראה שעל אף דבריו המפורשים כנגד שאלות החסידים בעניינים גשמיים, הללו המשיכו לבקש ממנו את עצותיו והדרכותיו בתחומים אלו, "ועל זה הוא המענה שהתקשרות נפש השפלה היא על־ידי גשמיות, ובמילא צריכה להיות ההשפעה גם בגשמיות" (תורת מנחם כרך ט, עמ' 124־129).

הנה אומר הרבי האחרון את הדברים בפה מלא: אמנם מדובר בנפש שפלה, אולם רש"ז הבין שכך אותה נפש מתקשרת ומושפעת מהקדושה, ובשל כך יש לשוחח עמה בשפה המובנת לה. על שינוי זה שהתחולל בהנהגת רש"ז סמכו ממשיכיו, ובתוכם הרבי האחרון עצמו, עת נתנו עצות רבות בעניינים גשמיים.

אחתום את הדברים בדברים המובאים בשם אחד מתלמידי רש"ז – ר' ישראל ב"ר חיים יפה. תלמיד זה התקשה מרתיעתו של רש"ז מהפניות אליו בענייני העולם הזה. הרי הרמב"ם עסק במתן עצות גשמיות לשואלים, ולא חשש מביטול התורה, וכתביו הרבים והחשובים כל־כך יוכיחו, טען התלמיד כנגד רבו. "וכלותו זה קם אדמו"ר (־ רש"ז, א"נ) מכסאו וילך אל ר' ישראל", מספר נכדו של ר' ישראל הנזכר, "ויכה לו על כתפו בידו ויאמר בזה הלשון: 'מיט מיין ישראלין וועל איך מעך ניט אפ טענען', והתחיל לשחוק" ('אל מול ישראל שלי לא אבוא בטענות שכנגד'; שארית ישראל, קלויזענבורג תרפ"ד, הקדמה, עמ' 2, ללא מספור).

השחוק הזה הוא הכול.

עוד על היחס לבקשת הגשמיות במשנת רש"ז ראו: אגרות קודש מאת כ"ק האדמו"ר הזקן, עמ' 39; עמנואל אטקס, בעל התניא, ירושלים תשע"ב, עמ' 56־48.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג, 4.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בינואר 2013, ב-200 שנה לפטירת בעל התניא, גיליון שמות תשע"ג - 804 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. נא להפסיק לשלוח לי מיילים תודה

    • עש"ק שמות ע"ג

      הרב עמיטל מספר: (והארץ נתן לבני אדם, עמ' 128) על ר' משה מקוברין שבא אל האדמו"ר ר' ישראל מאפטא בערב שבת. הרבי ישב ואמר שיר השירים בדבקות. ואז הגיע יהודי כפרי וצעק: 'הפרה! הפרה!'. הפסיק הרבי והקשיב למצוקתו של הכפרי, הרגיע אותו, בירך אותו והנחהו מה לעשות.

      כששאל ר' משה את רבו: 'איך אפשר להפסיק באמירת שיר השירים שהוא קודש קודשים בשביל פרה?'

      השיב לו האדמ"ר: 'האם שמעת מה צעק אלי היהודי?' כן, השיב לו ר' משה, הוא צעק: הפרה, הפרה! אמר לו הרבי: 'אם כן לא הקשבת טוב. היהודי הזה צעק: רבי, אני כל כך כלום, קרב אותי אליך!'…

      היהודי הפשוט חיפש את קירבת הרבי, ועל מה יוכל לדבר איתו? האפשרות היחידה שהיתה לו ליצור קשר עם הרבי, היא באמצעות עיסוק בצרכי היום יום שלו. אך המילים הללו שידרו מסר מעבר למה שנאמר.

      • יש סיפור גם על הקוצקר והפרה (עם מוסר השכל) :

        היתה תקופה בה הקוצקר היה מסתגר , לא אומר תורה לחסידיו , ומתי מעט היו יכולים לבקרו.
        והנה יום אחד מגיע כפרי ואומר כי נשברה לפרה הרגל והוא צריך שהרבי יתן לה ברכה.
        אמרו לו שהרבי מסתגר ולא מקבל אף אחד , אך הכפרי מתעקש.
        אז באו אל הקוצקר וסיפרו לו.
        אמר הקוצקר – בשמחה , שיבוא !!! ונתן הקוצקר לפרה ברכת רפואה שלמה וחיים ארוכים.
        שאלו אותו תלמידיו – "ילמדנו רבינו ! למה את הכפרי אתה מקבל ואותנו לא ?"

        ענה הקוצקר – הכפרי מדבר על פרה וחושב על פרה. אז קיבלתי אותו.
        ואילו אתם מדברים רוחניות אך חושבים על פרה !!!
        🙂

  2. מדהים. כ"כ רגיש ואלוקי ואנושי ביחד. תודה.

  3. כהשלמה חיונית למאמר –
    ראה בלינק המצורף (סעיף י"א) התייחסות נוספת של הרבי מליובאוויטש לכך:
    http://livingwiththerebbe.com/pdf/2/2-58-0.pdf

    (וראה גם בהפניות שבשולי הגליון)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: