נחמה בספר הדומם / אורין מוריס

זהו סיפור על אובדן ומחלה, שמבקש לחתור תחת הדרמה המשפחתית הקלאסית ולפרוץ את הסיפור האנושי. בספר מאתגר מצליח בורשטיין להעמיד מודל ספרותי חלופי

אחות שמש

דרור בורשטיין

כתר, 2012, 181 עמ'

'אחות שמש" הוא ספרו השישי של דרור בורשטיין בפרוזה, ועיסוקו במשפחה ישראלית המתמודדת עם אבדן הבת הבכורה שהתאבדה. הספר מורכב מזיכרונות, מונולוגים ודיאלוגים של שלוש הדמויות הנותרות, האב, האם והאח הבוגר הקטן, שבעצמו סובל מחולי ונאלץ להיתמך על ידי מכונת דיאליזה לקיים את חייו. אך תיאור זה לוקה מאוד בחסר, מכיוון שבורשטיין איננו סופר שעוקב במישרין אחר ההתפתחות הדרמטית ומגלם אותה, אלא דווקא נוטה לחיפוש ולשיבוש מתמיד של השדה הספרותי. בורשטין נוטה יותר לחקור את המדיום מאשר להשתמש בו בפשטות, ומגמה זו מעלה תמיד סוג של פתיחות לא מצויה ביחסי סופר־יצירה־קורא, המציעה לנמען לשאול שאלות ולא רק לקבל תשובות מן המוכן.

הירח כסמל האינות, באין בו חום וחיות. ג'והן אנטון קסטל, מדורה לאור הירח, 1850

הירח כסמל האינות, באין בו חום וחיות. ג'והן אנטון קסטל, מדורה לאור הירח, 1850

אנחנו גלקסיות אורגניות

השאלה הפואטית הגדולה שעולה מתוך ספריו האחרונים של בורשטיין – אם קוראים בהם כמכלול יצירה – היא כיצד בכלל יש לספר את הסיפור? מה ראוי לו שיופיע בחזית, ואיזה חומר מתאים לשמש לרקע? והאם ישנו עוד תוקף כלשהו למושגים ויחסים כגון חזית ורקע באמנות, ובספרות בכללותה, או כפי שמנסח זאת בורשטיין עצמו, במילים ששם בפי דוברו המיידי: "הרי איש לא מעוניין לקרוא רומן שמכונת הדיאליזה מככבת בו כגיבורה ראשית, לצד צמד גיבורי המשנה, הדם הרעיל והקריאטנין" (עמ' 39).

במובאה זו בורשטיין משחק במשחק כפול, הן של פרופורציות והן של הירככיות. עצם הרעיון לכתוב רומן שבקדמת במתו עומדת מכונה רפואית הוא משונה למדי, אך ניתן עדיין לעקוב אחר הקשר המטונימי, קשר הסמיכות, שבו המכונה מעידה בהכרח על החולה, כלומר, על אדם. משמע, היא קשורה עדיין בפרופורציות של המבט האנושי, הן של הקורא העוקב והן של הטקסט המתפתח כתעלומה שאמורה לרתק אותו אליה. אך ההפלגה הבאה, אל פנים הגוף, אל הביולוגי והמיקרוסקופי, כבר נוגדת לחלוטין את מרחבי העלילתיות האנושית, את מה שאפשר לו לאדם שיראה. ועם זאת, מה מגלם את החולה בצורה מרוכזת יותר מן הליקוי שבפנימיותו?

בורשטיין, אפוא, מייצר מעין הרחקה כפולה שהיא למעשה תקריב־על של מה שאנחנו – מכונות אדם, גלקסיות אורגניות. במידה רבה זהו המהלך של בורשטיין כפי שהוא מתפתח מתוך שלושת ספריו האחרונים – אותו מעבר מן הראייה האנתרופומורפית, השמה במוקד העדשה תמיד את האדם ואת תפיסות הזמן והמרחב האפשריות לו, אל תפיסות נגדיות המבקשות לחרוג מלשון הפרופורציות של המבט האנושי.

אך בשביל להשלים את המהלך של ההליכה מן האנושי אל החומרי, יש למשוך את המובאה כבר מתחילתה: "אבל איני רוצה להסב את תשומת הלב אליי, שכן לא בי מדובר, לא אני הוא הסיפור אלא אחותי, ולכן לא אספר על צרותיי הרפואיות, הרי איש לא מעוניין לקרוא רומן שמכונת דיאליזה…".

הפסקה הזו כולה נשענת על ההתרחקות ממה שנדמה כמרכז המתבקש – ה'אני' של הדובר. בין אם זה מדבר הקרח האינסופי בספר 'קרוב', שאליו מפליג לא פעם המספר מן המשפחתיות האנ־אורגנית; או לחלופין פנים כדור הארץ, המעסיק את המספר של 'נתניה', המוצלח פחות. מעניין שדווקא ב'נתניה' הדגים בורשטיין את ההפרזה של מהלך זה המבקש לפרוץ החוצה מגבולות האנושי, משום שהאנושי מדי הוא שפרץ מתוך הלא־מודע הספרותי והכתים את חווית הקריאה, שאמורה הייתה להנחות לעבר הטרנסצנדנטי, אך נפלה שוב ושוב אל קטנות האדם הדובר וקלקלותיו.

נדמה שבספר אחרון זה, הסינתזה בין האנושי לבלתי־אנושי עולה יפה יותר מבשני הניסיונות הקודמים. ישנו כאן הטווח השלם, ההעזה להתמודד אולי עם הגדולה שבשאלות האדם בן ימינו, כפי שהגדיר אותה אלבר קאמי – האם מותר לו לאדם, הנבון, בעל החירות לבחור, לבחור גם שלא לחיות? כלומר, האם מותר לו לאדם להתאבד.

העיקר הוא האין

מעל הכול, יש בספר הזה התנגדות מעודנת למודל הקאנוני של הדרמה המשפחתית הארצישראלית, כאשר 'סיפור על אהבה וחושך' משמש כמודל הראשי לקעקוע הדק של בורשטיין. אמנם, כמו עוז, גם בורשטיין מספר לנו סיפור על התאבדות במשפחה, אך בורשטיין מדגים וממקם את האירוע באופן אחר בתכלית. בתוך רשת עלילתית נטולת שיאים מראה בורשטיין סירוב מוחלט להפריד בין אירועי המשנה של החיים לבין אירוע השיא של האנטי־חיים שאותו מגלמת ההתאבדות.

כך גם נפסלת העלילה הפסיכולוגית, הנשענת על זיכרונות ילדות כעיקרים הנפשיים. אם האין הוא העיקר, לא ניתן לפרש את סדר הדברים שבחיים ובמיקומה של הילדות ביחס אליהם: "והשנים הללו, עשר או יותר, נותרות חתומות ומרוחקות, כלומר הבסיס חתום ומרוחק, ועל הבסיס הזה אנו בונים את מה שאנו מכנים חיינו, אבל החוסר הוא עצום". ומשם, כדרכו, פורש בורשטיין לדימוי אסוציאטיבי ויפה: "ולכן הבניין תמיד רעוע, או נוטה על צדו, ואנו נוסעים למגדל פיזה ומצטלמים למרגלותיו מבלי לדעת מדוע" (עמ' 47). בורשטיין בעצם מזמן את הקורא להכרה כי לא תיתכן יצירה מפוארת ובנויה כהלכה מחומרים שמרביתם אַין עצום, וכל שנוכל באמת לעשות הוא לגלם את חיינו כקונסטרוקט עקום, עגום משהו וחסר.

לכן כל כך חשוב בספר אותו פרק על הנעשה בירח. הירח כסמל האינות – באין בו חום וחיות. בפרק מאלף זה (שהוא קלאסיקה מיידית של הספרות) נשמעת עדות מ‘מקור ראשון‘ על הירח, מפי אסטרונאוט ששב משם ואינו מוצא עוד את מקומו על הארץ שממנה יצא. ואם לקשור בין שני הרעיונות, בין החוסר העצום שבחיים ובבסיס המחוק של הילדות לבין השהייה על הירח והשיבה ממנו, הרי שבורשטיין גם מספק את התשובה במעין בדיחה מפיו של האסטרונאוט באומרו: “דוקטור פרויד לא היה על הירח, למיטב ידיעתי, וגם לא שאר הפסיכולוגים“ (עמ‘ 135). בורשטיין בעצם מספר לנו כי הספציפיות הגנטית של הילדות המחוקה שלנו היא היא הירח, בשמש־חייו של כל אדם.

וממילא הסיפור של בורשטיין על המסע אל הירח והחזרה ממנו מכיל בתוכו גם את הסברה, או לפחות ההיתכנות, כאילו כל דבריו של אותו אסטרונאוט הם מדומיינים ובדויים. אך מתישהו בספר אנו כבר מבינים שאין לכך כל חשיבות, כי אצל הספר הזה אין כל הפרש אונתולוגי בין מה ש‘אכן היה‘ לבין המצאת המחבר והדמויות. בורשטיין מזכיר לנו כל העת כי הכול הוא מבדה, הכול מלאכותי (מלאכתו שלו), ועל כן אותו ‘הכול‘, שהוא בדוי, הוא מן ההכרח גם אמיתי לא פחות מן המציאות, שהיא בתורה מבנה רעוע לא פחות מגילומה הספרותי.

בורשטיין מזכיר לנו שאמת אינה נשענת על אותו חיבור שבין רגע למקום, שספרות אינה רק חיקוי מציאות, ושעדות אינה אמת קבועה מכול וכול. אך באופן מוזר למדי, מה שמשתמע מכל זה הינו ההיפך מציניות, או מאירוניה, אלא סוג חדיש של רצינות, רצינות שמאתגרת את מערכות הקוגניציה שלנו, רצינות שבעדינותה הדייקנית תוקפת את המובן מאליו שלנו.

אתגור האינטליגנציה

בורשטיין, בספר זה, מצליח להפליא בכל מה שלא עלה בידו להשיג בספרו הקודם "נתניה" – להעמיד מודל ספרותי חלופי לספרות העברית המאז'ורית, ובמיוחד לזו שמשתקפת מן הקלאסיקה האוטוביוגרפית של עוז. בעוד שבספרו הקודם לבשה ההתנגדות של בורשטיין לקנון הישראלי אופי נקמני ומטיפני, ב"אחות שמש", המעשה הספרותי עצמו הוא שמדגים את מה שתם ובה בעת מונה (מלשון הונאה) בספרות עלילתית ביוגרפית.

בורשטיין, בהיררכיות כפי שהוא ממקמן, מדגים זילות מסוימת שבעיצוב העלילה האישית כדרמה גדולה ועזה. האנטי־דרמטיות של ספרו, שעוסק באירוע מסדר דומה, חושף את המניפולציה הרגשית של הסופר הגדול, ומפורר אותה לשלל אירועי־מזער שמעוררים בעיקר מבוכה אצל הקורא, כמו גם (ושוב באופן שקשה מאוד לעמוד עליו) הוד נוגה ביחס לאותה דמות אובדנית.

כך גם חוזר בורשטיין לשופף קמעה את מעמדה של יצירה קנונית אחרת, "ימי צקלג" (שעל חשבונה גם התבדח מעט ב"קרוב"), ואותה הוא מגחיך בעיקר על ענקיותה החומרית שחורגת מסדר גודל סביר של יצירת ספרות בת־קריאה: "אבל גם אני, אמר לי ראש החוג לספרות… עשר שנים נתתי מחיי על כרך א' של 'ימי צקלג'… לכרך ב' טרם הגעתי… הרי עשר שנים כבר נתתי בתשלומים נושאי ריבית… ויש משא ומתן – מצד אחד, חצי עבודה לא עושים, מצד שני, בעוד עשר שנים כבר אהיה בן שישים…" (עמ' 36).

מעניין שגם בסופו נענה ספרו של בורשטיין היענות מלאה, כמו גם מהופכת, לספרו של עוז. בעוד אצל עוז חתמה את הספר ציפור בציוץ צורמני, בורשטיין מעלה מקהלה שלמה של חיות מגעגעות. וזה מוזר, משום שמצד אחד הוא חונק את ציפורו של עוז, ומערטל אותה כפיגורה פוחלצית, כהאנשה קלושה וצפויה, ויחד עם זאת יש רוך רב באותה מקהלת חיות בית לא צפויה, של צב וכלב, דג, תרנגול ושרקן. אך המקהלה של בורשטיין עדיין מרוחקת מאוד מהיות פארודית בלבד. יש בה רצינות. יש בה הרמוניה משונה: יש בה חמלת הכלב העצומה בהניחו עליך את ראשו.

זהו אולי סוד הצלחתו של בורשטיין בזעיר אנפין. האחות־שמש האובדנית מנחמת את החי בבדידותו הירחית. הספר הדומם יש בו לנחם את האדם, והחיות, שאותו אדם־מפלצת אילף עיקר סירס והכחיד, באות להציג לו את חיוך שיניהן העקומות, את ראשן החם.

'אחות שמש' הוא ספר מאוזן, עתיר תבונה ומבוצע להפליא (מלבד מקטע הווינייטים, שאינו חביב על קורא זה). זהו ספר חדשני וחשוב מאין כמותו, המהווה פתיחה של ממש לסגור הספרות העברית שלעתים נדמית מבוצרת בשמרנותה. בפוליטיקה של הספרות הוא מהפכני ומפתיע בהטלת מרכז הכובד הפרשני על הקוסמולוגי־ביולוגי־מדעי, בניגוד למסורות הספרותיות הנסמכות בדרך כלל על המדעים ההומניסטיים והפסיכולוגיה כמפתחות פרשניים "טבעיים" לה. בורשטיין ממחיש פרוזה ופואטיקה שמאתגרות את האינטילגנציה של הקורא עד לקצות אצבעותיה, ולעתים אף מעט מעבר ליד המשגת. קשה מאוד להקיף את החכמה ולהפריז בתחכום שמצוי בספר זה. ובהתאמה, זהו ספר לגמרי לא קל לקריאה – לפרקים, מייאש ממש ומתסכל. ולפרקים לפרקים קליל, משעשע משהו ומהנה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בדצמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויחי תשע"ג - 803, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: