זורע שירים בדמעה / יוסף אורן

עמוס עוז חושף את אהבתו לשירה באמצעות עיצוב דמויות משוררים ופרחי־משוררים, כמוהו בנערותו

אהבה לשירה היא אהבה הנרכשת עם השנים. עמוס עוז עצמו חושף עובדה זו בשלושת כרכי החטיבה האוטוביוגרפית שהשלים במהלך המעבר מהמאה ה־20 למאה ה־21, 'אותו הים' (1999), 'סיפור על אהבה וחושך' (2002) ו'חרוזי החיים והמוות' (2007). כדי שהעדות על צמיחתה של אהבתו לשירה תהיה רצופה, יוצגו פרטיה לא על־פי מועדי הופעת ספריו אלה של עמוס עוז, אלא בהקבלה לביוגרפיה שלו.

נער פצעונים מושחז

ברומן האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך' כלל עוז את העדות כי מורתו זלדה, אשר לימים נודעה כמשוררת מחוננת, היא שהולידה בו לראשונה את האהבה לשירה. זלדה הייתה המחנכת של עמוס בהגיעו לכיתה ב' בבית הספר 'מולדת הילד' בירושלים. כבר אז, מודה עוז, "הייתי ילד־מילים", אך זלדה כיוונה את המילוליות שלו לאפיק הנכון בדיבורה הלוחש ובעושר השפה שבפיה. בשתי סגולות טבעיות אלה הרעידה בו "מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל" (329). עמוס בן ה־8 המשיך לבקר את זלדה גם אחרי שהועבר, בסיום אותה שנה, ללמוד בכיתה ג' בבי"ס 'תחכמוני'.

"אולי יש לגילה או צילה חשק שיקרא להן שיר שכתב עכשיו". עמוס עוז בצעירותו
צילום: הרמן חנניה, לע"מ

ממש אז, בחופשת הקיץ בין כיתה ב' לכיתה ג', החל בעצמו לכתוב שירים ובבקרים של אותה חופשת קיץ נהג להביא את שיריו אל זלדה. היא לא רק אירחה אותו ברצון בדירתה, אלא גם קראה באוזניו שירים, ואפילו משיריהם של משוררים אשר לא נועדו לגילו אז.

העדות הבאה על הקשר הנפשי העמוק של עוז לשירה כלולה באחת מהיחידות הבלתי־מחורזות בספרו 'אותו הים'. תחת הכותרת 'ומה מסתתר מאחורי הסיפור?' חשף עוז את הזיכרון הבא משנות נעוריו בקיבוץ חולדה (45):

המספר הבדוי סוגר את עטו ומרחיק את הבלוק. הוא עייף. והגב. שואל את עצמו, מה פתאום יצא לו סיפור כזה, בולגרי, בבת־ים, כתוב בשורות קצובות ואף, פה ושם, בחרוז. עכשיו שילדיו כבר גדלו ובאה לו שמחת נכדים ועשה כבר ספרים ונסע ודיבר וצולם, עכשיו פתאום יחזור לשורר? כמו בימי נעוריו הרעים כשהיה בורח להתבודד לילות בקצה הקיבוץ בחדר הקריאה ושם היה ממלא דפים־דפים ביבבת תן? נער פצעונים צהוב מושחז, נעלב מבליג נעלב מבליג, מדבר לפעמים גבוהה, מעורר קצת גיחוך וקצת חמלה, מחזר על פתחי מגורי הבנות, אולי יש לגילה או צילה חשק שיקרא להן שיר שכתב עכשיו? חושב לתומו שאישה נקנית בדרשה או בשיר.

 כשלושים שנה לפני העדות האירונית הזו על עצמו ב'אותו הים' כנער מתבגר – "נער פצעונים צהוב ומושחז", לא הכי מקובל בחברת בני גילו, אך כבר וֶרְבָּלִי ומוכשר – גילף ברומן 'מקום אחר' (1966) דמות של נער בצלמו, עידו זוהר, הפורק את מכאובי נפשו בכתיבת שירים בלילות במועדון התרבות הריק של הקיבוץ. עידו בן הארבע־עשרה מתואר כילד רזה "שהוא ילד פתוח אל הצער" (343), אשר בני גילו מתעללים בו לפעמים, ולכן הוא נוהג להתבודד מהם ביום על מגדל המים, או בלילה במועדון התרבות הריק כדי לכתוב שירים, "שירי אהבה משונים", שאותם הוא מפרסם בעלון של חברת הנוער.

 דומה לעידו – אך הפעם לא כנער חריג בקיבוץ, אלא בתל־אביב, וגם לא כה צעיר כעידו, אלא כנער מתבגר יותר – הוא הנער המופיע בנובלה 'חרוזי החיים והמוות' (2007). גם הנער הזה מזכיר ביותר את עמוס כפי שהיה בגיל הזה בקיבוץ חולדה, וכפי שתיאר את עצמו ב'אותו הים'. בקהל המבוגר שהגיע לערב הספרותי שהוקדש ליצירתו, מבחין הסופר במשתתף חריג: "נער כבן שש־עשרה, לא מאושר, אולי משורר מתחיל, עור פניו מקולקל בפצעונים" (20). בו במקום הוא מחליט להצמיד לנער את השם "יובל דהאן", וגם לרקום לו יחסים עם מרים נהוראית, שכנתו המבוגרת "בבניין ישן, קלוף טיח, ברחוב ריינס בתל־אביב". ומאחר שהיא מעודדת את הנער לחזור ולבקר אצלה, הוא בוטח בה מספיק ומוסר לה לקריאה את שיריו.

 יובל הגיע לערב הספרותי בתקווה לפגוש שם את הסופר ביחידות כדי לשוחח איתו "על החיים והמוות ועל עוד דברים פנימיים… וגם על הייסורים בכלל" (94). ועוד בכוונתו לשאול את הסופר, שבוודאי התנסה גם הוא בנעוריו בייסוריה של הכתיבה, אם זכה מאוחר יותר לפיצוי על הסבל שסבל אז, כי לפעמים הוא, יובל, מקווה שבזכות שיריו יזכה לגמול שהוא נכסף אליו: "המון תשואות והערצתן של נערות מעולפות־רוך ואהבתן של נשים בשלות" (22). בכך מזכיר יובל (החותם על שיריו בפסידונים "יובל דותן") את התקווה שתלה בשיריו גם עוז בגיל הזה – על־פי קטע הזיכרון ב'אותו הים' – כי השירים יזכו אותו באהבתן של הנערות בקיבוץ.

שורות אלתרמניות

בנוסף לפרחי משוררים אלה, גילף עמוס עוז ברומנים שלו גם דמויות של משוררים ותיקים ומנוסים. כך זימן עוז לעצמו הזדמנות לבדות שורות שיר שלהם, בהתאמה לגילם ולפואטיקה של זמנם, ולהדגים באופן זה את שליטתו באמנות החריזה.

 בתיאורו של אחד מהם פתח עוז את הנובלה 'אדון לוי' בקובץ 'הר העצה הרעה' (1976). המשורר הירושלמי הזקן והחירש במקצת נחמקין "בא מוילנה והתיישב בבית־אבן נמוך עם גג רעפים בסימטה ליד רחוב צפניה. שם כתב את שיריו ושם נח מדי קיץ בכיסא מרגוע בחצר וספר את השעות ואת הימים". המראה החיצוני של נחמקין לא הסגיר את המחשבות הנועזות־משיחיות המתרוצצות במוחו: "המשורר נחמקין כבר היה חירש במקצת, אבל את אוושת הצמרות השתדל לקלוט ולמסור בשיריו והיה מפרש אותה על־פי דרכו: רחש העלווה ברוח, ריחות הפריחה, ריח הקוצים היבשים בשלהי הקיץ, כולם נראו לו כרמזים למאורע חשוב הממשמש לבוא. שיריו היו מלאים ניחושים שונים" (55).

 עדות מפורטת יותר על המורכבות של המשורר כאדם מסר עוז בתיאורו של המשורר ראובן חריש, מהבולטים בקבוצה הגרמנית של מייסדי הקיבוץ, ברומן 'מקום אחר'. פרסומו של חריש כמשורר חרג מתחומי הקיבוץ, אחרי שהוצאת הספרים התנועתית הדפיסה קובץ מהודר משיריו לילדים יחד עם רישומים של אווה, שאז עדיין היתה זוגתו לחיים. בעקבות הפרידה מאווה מיעט חריש לכתוב שירה המיועדת לילדים והועיד את שיריו למבוגרים. בשיריו הבליט את "הניגוד שבין ההרים לבין הארץ הנושבת" וביטא "אמונה בכוחו של האדם לשלוט בגורלו", אף כי בתערובת של "עצבות ותקווה ואהבת־האדם" (19).

 יוכיח זאת הבית הבא, מתוך השיר המפורסם ביותר של חריש, שהפך לשיר מושר ומקור לסיסמאות בוועידות של התנועה ולכתובות אש בעצרות של הנוער החלוצי:

הָעֵמֶק הַזֶה, הַיַּרְדֵּן בּוֹ יָרוֹן,

סָאוֹן שֶׁל עָמָל בּוֹ יִשְׁצוֹף וְיִנְהַר,

הוּא שַׁלְהֶבֶת־תְּנוּפָה שֶׁל יִפְעָה וְחָזוֹן,

הוּא אֵשׁ יְרֻקָּה לוֹחֲכָה טַרְשֵׁי־הָר.

עוז לא רק בדה את ראובן חריש כמשורר, אלא גם בדה לגיבור זה חמישה קטעי שירה ושילב אותם בפרקי הרומן, תוך הקפדה שבתוכנם ובדרכי ההבעה שלהם יהיו ברוח השירה של משוררי תקופת העליות.

באחת השבתות ציטט חריש לנוגה את השורות הבאות מהשיר 'קץ האב' מתוך 'שמחת עניים' של נתן אלתרמן:

עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,

לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְקֻדָּה,

כִּי לִבּוֹ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב

אַחְרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה.

 ואחר־כך הוסיף ואמר לה: "יש לי שורות כאלה. שלי. לעולם לא אכתוב אותן".

שתי מסכות

 אחרי שנים, שילב עוז בנובלה 'חרוזי החיים והמוות' משורר ותיק נוסף. צפניה בית־הלחמי פירסם טור מחורז ב'דבר השבוע' במסגרת מסולסלת שהייתה מעוטרת במסכות צוחקות ובוכות. כפי שראובן חריש הפתיע והותיר אחריו שורות אלתרמניות פסימיות, אחרי שנים שבהן כתב שירים אופטימיים בלבד, כך שלטה דואליות כזו גם בחרוזיו של צפניה, וגם טוריו נחלקו בין שתי המסכות המנוגדות שעיטרו את משבצת מדורו בשבועון.

נאמן למסכות הצוחקות הגיב צפניה במרבית הטורים על נושאים אקטואליים מחיי המדינה ברוח אופטימית ומתוך הכרה לאומית ומעמדית. אך מדי פעם פרע את חובו גם למסכות הבוכות, וכתב טורים אישיים שבהם ביטא תחושות בדידות וצער "על טבעם של הדברים להתרפט ולדהות אט־אט, חפצים ואהבות, מלבושים ואידיאלים, בתים ורגשות, הכול הולך ומתמרטט, הכול הופך להיות בלויי סחבות והכול יתפרד לאבק" (48). בהווה מתגורר צפניה בן ה־90 בבית־אבות והינו כמעט אלמוני, ולכן התרחק מאוד מחרוזי המסכה הצוחקת אשר חרז לפני שנים, והוא קרוב מאי־פעם אל ההתפוררות לאבק, שניבא בטורים שכתב בחסות המסכה הבוכה.

גם עמוס עוז מסתתר לחלופין ביצירתו, שבעיקרה היא סיפורת שאין שירית ממנה בדור הסופרים הנוכחי, מאחורי שתי מסכות. מאחורי זו "הצוחקת" באירוניה ובסאטירה התייצב בששת הרומנים האקטואליים־פוליטיים, שבהם הגיב על "המצב הישראלי" בשנות השמונים והתשעים. ומאחורי זו "הבוכה" התבצר ברוב יצירותיו האחרות בפורקן לירי ובפיוס עיוני כדי לבטא הן את מכאובו האישי, מאז איבד את אמו בהיותו נער, והן את אימת אי־הוודאות הקיומית המעיקה עליו בבגרותו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ג - 803 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: