ספר ביכוריה של פרתום מבשר על שירה חדשנית בעיקר הודות לפואטיקת האקסטרים הייחודית לה. הכול כשר כדי שתשמעו: צעקות, בכיות, הרבה דרמה וקרנבל בלתי פוסק

 להבעיר את המים באש

נעם פרתום

חרגול ועם עובד, 2012, 189 עמ'

י

יציאתו לאור של 'להבעיר את המים באש', ספר ביכוריה של נעם פרתום, הוא רגע משמעותי בשירה העכשווית. זהו ספר פוסטמודרניסטי המבטא ערכים והיבטים מרכזיים של רוח התקופה. זהו ספר השירה הפופואטי, הקרנבלי והמטריאליסטי ביותר שידעה שירתנו.

שירת פרתום היא חדשנית בעיקר הודות לפואטיקת האקסטרים הייחודית לה. האקסטרים הוא תופעה פוסטמודרניסטית, אשר מקורה בספורט האתגרי המאופיין בסיכון ובאטרקטיביות של מופע מרהיב ומושך קהל. מטרת העל של פואטיקת האקסטרים היא לכשף את הקורא, כך שילך שבי אחר הביצוע והלהטים. הכישוף בשירת פרתום בא לידי ביטוי ספרותי בעיקר בווירטואוזיות, לרוב זו הלשונית והפיגורטיבית (תיאורי דמיון עשירים), ובהתיילדות, דרך קסמה של דוברת תינוקית. הכישוף, כביטוי של אקסטרים, הוא פועל יוצא של אבדן האני בעולם הגלובלי: אם האני לא יהיה חריג באופן מופגן, זהותו תתמסמס בין אינספור זהויות אחרות. זהו כישוף המתועל בדרך כלל ליצירת נוחותו הקיומית של האני בחברת השפע הפוסטמודרנית. עם זאת, הוא גם ביטוי רוחני לתפיסה ניאו־שאמאנית ניו־אייג'ית, אשר לדידה הטעם לחיים טמון בקסם.

התרגום הספרותי של האקסטרים לפואטיקה הייחודית של פרתום כולל בעיקר את המאפיינים האלו: שפע, אנרגטיות, תנופה, גלובליות, המוניות, ספקטקולריות, פרפורמנס (ספוקן ווארד), ביצועיזם, רדיקליות, אינטנסיביות, בולמיות, התיילדות, אי דחיית סיפוקים, מגלומניה, נרקיסיזם, הפרזה, וולגריות, אובססיביות, אקשן, הפלגות של זרמי תודעה אסוציאטיביים, להט פטפטני, צהלולים, ריבוי חיקויים, פירוטכניקה לשונית זיקוקית, הומור, נטייה לעיצוב סטנד־אפיסטי, פרודי (החיקוי כביטוי בולמי), גרוטסקי, ציני (הציני הוא ההגזמה של האירוני) ועלילתי. סקירה זאת מתמקדת בשלושה מאפיינים מרכזיים מבין אלו המצוינים לעיל ו/או הנובעים מהם: הצרחה, ההתיילדות ולשון האקסטרים.

הצרחה היא מסכה. נעם פרתום, צילום מסך מתוך קטע הספוקן־וורד 'בלתי ניתנת לעצירה'

מקום לצרחה

נדמה כי מאפייני האקסטרים לעיל יכולים להיות מתומצתים לכדי מילה אחת שאותה פרתום מנסחת בעצמה כתיאור כולל של הפואטיקה שלה: צרחה ("בְּכָל הָעוֹלָם אֵין דֵּי מָקוֹם לַצְּרָחָה שֶׁלִּי", עמ' 39). פרתום מצטטת את הצרחה "הַפִּרְאִית מֵעַל גַּגּוֹת הָעוֹלָם" (עמ' 12) של וולט ויטמן. זו צרחה של האני המשוחרר של ארצות הברית, אשר, כדברי ויטמן, איננו ניתן לתרגום ולאילוף ("שירת העצמי", שיר 52). לכן הצרחה שלו, וגם של פרתום, היא ביטוי מובהק של אינדיבידואליזם, חירות וליבידינליות.

עם זאת, הצרחה הפואטית של פרתום היא בת זמננו ולכן איננה נאיבית כשל ויטמן הרומנטיקן (או אף אקספרסיוניסטית בנוסח "הזעקה" של מונק); זו צרחה שיש בה המרכיבים השתלטניים של האמריקניזציה ובמיוחד של המקדונליזציה, ההתיילדות והצרכנות (שני האחרונים יתוארו בהמשך). זו צרחה אשר חושפת את הלא מודע הקולקטיבי האגרסיבי, הצרכני והצרחני של הפוסטמודרניזם. במקדונליזציה הפואטית של פרתום יש מראית עין של השתלבות טבעית של משוררת צעירה בסביבתה החדשה הודות לחינניות, להומור ולברק הלשוני של שירתה. אלא שלמעשה אמצעים אלו הם גם בשירות מניפולציה המאפשרת את דחיקת משוררי המדף המוקדמים כמו מרצון הודות לחן הפלאי של שירתה.

הצרחה היא קולה של הדוברת במופע שירה אתגרי: היא על במה בטרנס אקסטטי לנוכח היופי, העונג, הכאב והאימה של העולם הזה, ומביעה את עצמה בצרחות שמחה ומצוקה. הקהל הצופה במופע, להלן הקורא, משותק לנוכח הדרמה שלא תיאמן. ההלם מותירו מהופנט, כדוגמת הצופה בטלוויזיה, ותגובתו לשיר היא בעלת רמת פסיביות גבוהה יחסית. אם בפואטיקה הרזה או האנורקטית (כפי שכונתה הפרוזה של אורלי קסטל־בלום ושל חלק מבני דורה) המשורר, לכאורה, נבלע בקורא, בפואטיקה הבולמית המשורר בולע את הקורא.

מבע מתיילד

מאפיין מקורי של שירת האקסטרים הוא ההתיילדות, שלא לומר התינוקיות. ההתיילדות עולה בקנה אחד עם מאפיין אקסטרים מרכזי אחר של שירתה, המז'ורי: ההתפעלות הדרמטית מגודל היא לרוב ביטוי של ילדותיות. לא אחת ההתפעלות היא צרחה, קרי סוג של מבע מתיילד. צרחת הכאב או השמחה היא ביטוי תקשורתי של שלב טרום־מילולי. הצרחה מייצגת את ההמולה המשתקת במרחב האורבני והתקשורתי ואת חרדת האלם בחברה הגלובלית, הפוסטמודרנית. היא מייצגת את ריבוי אמצעי התקשורת בימנו שמאפשר דיאלוג ללא פגישה, מה שעלול ליצור ניכור ושטיחות במערכות יחסים.

פונקציה חשובה של ההתיילדות היא יצירת איזון בין המוניות לאינדיבידואליות. לדוגמה, הביטוי הלשוני החד פעמי, כינויי החיבה, ביטויים פונטיים, הם מבע אקספרסיבי של אינטימיות. כך האני הסימביוטי מבקש לחוות נפרדות מההמון. לדוגמה, כינוי החיבה של האהוב והאהובה, "פְּרִיטִי" (109), מהדהד את המילים העבריות – פריט, פרט, בודד בהקשר של יופי. מכאן ניתן לגזור עוד תפקיד משמעותי של ההתיילדות והוא ריכוך התביעה הקפדנית של הביקורת. הרי לנוכח מניפולציות לשוניות שובבות ושובות לב קשה לכעוס על פעוטה חמודה שהבנתה את העולם מצומצמת.

ההתיילדות באה לידי ביטוי בתפיסת עולם בינארית, למשל חלוקת העולם לטובים ולרעים ("אֵלֶּה שֶׁתָּמִיד רַע אִתָּם לְתִפְאֶרֶת", 15), יחסי אהבה־שנאה המתוארים במפורש ככאלה ("שָׂנֵאתִי אֶת מְנַהֵל הַסּוּפֶּר", 29), הצבת צורכי האמן מעל לכול ועוד. כאן ראוי לציין שהווידוי עצמו, למשל תיאורי ארוטיקה ואבל על מות האב, איננו בהכרח אקט קל. האינדיקציה לקושי להיחשף היא הצורך להביע וידוי באופן קיצוני כצרחה. הצרחה היא מסכה, אשר מאחוריה ניתן להתחבא. הצרחה מתפקדת כמו השריקה בחושך או אף כביטוי של שחרור רגשי מהיר של כאב, כמו לומר שהמהירות מקצרת את השהות עם הכאב.

פואטיקת ההתיילדות מייצגת תרבות אינפנטילית, קפיטליסטית ובולמית הזועקת לתשומת לב מתמדת ואינה יודעת שובע. זו שירה המתריסה נגד איפוק, משמעת ושגרה האופייניים לגדולים האחראים. הווה אומר, לא מדובר בעמדה ליברלית בנוסח מחאת הביטניקים נגד השמרנות, אלא בעמדה הדוניסטית גאה.

מוטיב משמעותי נוסף המחזק את העמדה המתיילדת הוא הדיאלוג עם ספרות ילדים ותוכניות ילדים. זהו אחד מספרי השירה הבודדים בשירתנו המקיים דיאלוג פרודי מקיף עם קלסיקות של ספרות ילדים ישראלית, למשל "הילד הזה הוא אני" ("הברווז הזה הוא אני", עמ' 86) או "מיץ פטל" מאת חיה שנהב ("מיצפטל (המגע השתלט עליי)", עמ' 98), ועם תוכניות טלוויזיה ("הופ קטנטנים", 24), "גברת פלפלת" (110).

ההתיילדות אף מייצגת מרכיב אוטוביוגרפי כואב והוא מות האב. ההתיילדות בהקשר זה היא ביטוי לרגרסיה של הדוברת אל הילדות בניסיון נואש לשמר את נוכחות האב. למעשה, מרבית הכאב והעצב הבאים לידי ביטוי בספר מקורם בחוויית יסוד מכוננת זאת.

פול ווליום חזק

פרתום מפגינה שליטה לשונית וירטואוזית בנוסח סולו מהיר של גיטריסט רוק. מדובר במיקרוקוסמוס מוסיקלי, קליפי ומהפנט של שילובים חדשניים הנשמעים באופן מפתיע אורגניים למרות הסינתטיות האינטרנטית, הדיגיטלית, הקולנועית והאנגלית שלהם. היות שמדובר בפואטיקה בולמית, לשליטה בלשון השיר, כאיבר החושני של האכילה והשירה, יש חשיבות מכרעת ביצירת הלכידות של השיר.

סיבה מרכזית לכך שהאקסטרים הלשוני עובד היא הגשתו בשפה יומיומית. לדוגמה, השימוש המופרז במילים קיצוניות (כל, תמיד, שונא, אוהב) אופייני לשפה מדוברת, אך איננו מקובל בשיר הלירי הדורש דיוק וסולד מטוטליות. באקסטרים הפרתומי המופרז הוא המדויק, כי הוא מימזיס של שפת דיבור: המופרז, לכאורה, הוא לא באמת מופרז, אלא סוג התבטאות נפוץ. דוגמה נוספת ללשון היומיומית היא חשיפת רבדים לא מודעים של הדיבור העכשווי. למשל, מטונימיה בנוסח "לִמְנַהֵל הַסּוּפֶּרְמַרְקֶט לְיַד אִמָּא שֶׁלִּי" (עמ' 29); הכוונה ב"ליד אמא שלי" היא לביתה.

לשון האני היא גלובלית. זהו אני הדובר אנגלית מעוברתת הלקוחה בעיקר מהמדיה (סרטים, תקשורת, אינטרנט וכדומה). זו שפה הנוכחת בהיקף רב ברוב שירי הספר בנוסח מעין זה: "אַי דוּ אַי דוּ" (149). שימוש באנגלית ברצף הדיבור בעברית הוא ביטוי לשובבות לשונית ולאחד מסממני הסטטוס החברתי בתל אביב היאפית.

'להבעיר את המים באש' היא שירת "פוּל ווֹלְיוּם חָזָק" (17), המחויבת "לְהַבְרִיק, לְהַבְרִיק, לְהַבְרִיק" (עמ' 147). בשירת פרתום הדרך למלא את החלל דומה לראפ. זו פואטיקת אקשן שבה אין רגע דל, כי רגע דל משמעו מות המחברת. זו שירה של "טוֶּנְטִיפוֹרְסֶבֶן" (68), כמו שידור טלוויזיה נצחי – אי אפשר להחשיך את המסך. זו שירה הנמצאת בחשיפה מתמדת תחת עין המצלמה ואל לה, ולו לשנייה, לא להיות מוכנה לרגע תהילה תקשורתי מזדמן. החרדה להותיר חלל ריק היא רוח הרפאים של פואטיקה זאת. מסיבות אלו ואחרות זהו ספר שירה מהפכני של תקופתנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012