מלודז' לאתיופיה / אדמיאל קוסמן

יצר הרפתקנות והתעניינות בשבטי היהודים האבודים הובילו את יעקב פיטלוביץ למסעות בעקבות יהודי אתיופיה. בעקבות מנהגים ומסורות

מסע אל הפלשים

יעקב פיטלוביץ

דביר תשי"ט

בפתח הדיון ראוי לצרף הסבר לכינוי "פלשים" השוכן אחר כבוד כבר בכותרת הספר. בעבר השתמשו כולם בכינוי "יהודים פלשים" ליהודי אתיופיה. איש לא ידע אז שמדובר בכינוי גנאי; רק מאוחר יותר איבד כינוי זה את "כשרותו" ונותר מחוץ לשפה התקינה. משמעות הכינוי פָלָשָה היא "גולים", והוא אכן רווח כשימוש גנאי בפי הגויים כלפי יהודי אתיופיה.

אולי מותר להניח שכינוי זה לא היה כה פוגע באותן שנים. אלמלא כן קשה להניח שמחבר הספר שלפנינו – כמו גם רבים אחרים באותן שנים – היה עושה שימוש כה נרחב בכינוי "פלשים" ליהודי אתיופיה (אגב כך אעיר כי מחבר הספר כותב בעמ' 149 כי ראשון הכותבים הרבניים המזכיר את השם "פלאסה" הוא המקובל רבי אברהם הלוי הזקן שחי במאה הט"ז).

מאנטישמיות לשמיות

יעקב פיטלוביץ נולד בשנת 1881 למשפחה אדוקה בלודז' שבפולין וכבר בצעירותו נתגלה כבעל נפש סוערת שאיננה מתאימה למגורים בקהילה קטנה ולשהייה של קבע במקום אחד. כמעט כל חייו נע ונד ממקום למשנהו ואופיו הסוער הוא שהוביל אותו למסעות המחקר שגילו לעולם היהודי באירופה את האוצר המיוחד של יהודי אתיופיה.

כיצד הגיע לכך פיטלוביץ באותן שנים שבהן נתפסו החיים בארצות האפריקניות כמצויים מעבר להרי החושך? ובכן, ראשיתו של סיפור חייו הדרמטי הוא ב"בריחה" ממשפחתו בעודו צעיר לימים כדי לרכוש בכוחות עצמו השכלה בגרמניה. אך גם בגרמניה לא מצא פיטלוביץ מנוח, שכן הוא נתקל בביטויי אנטישמיות שגרמו לו להפסיק שם את לימודיו ולעבור לצרפת השכנה.

פיטלוביץ החל את הקריירה שלו בפריז בלימודי רפואה ולאחר מכן החליפם במשפטים, אולם אז פגש את מי שהיה באותן שנים מרצה למזרחנות בסורבון, פרופ' יוסף הלוי, והלה הדביק אותו בהתלהבותו בכל הנוגע לשבטי היהודים האבודים באתיופיה. פיטלוביץ עזב מיד את הפקולטה למשפטים והפך לתלמידו של הלוי. בסורבון עסק פיטלוביץ בהתחלה בלימודים אינטנסיביים של הלשונות השמיות, ובמיוחד של השפות החבשיות, עובדה שהכינה אותו למסעות המחקר שבהם עתיד היה להשקיע את מרצו מאוחר יותר.

המסע הראשון של פיטלוביץ לחבש נערך בשנת 1904 לאחר שהוא הצליח לשכנע את הברון אדמונד דה רוטשילד לתרום תרומה נדיבה שתאפשר את הכנתו. מסע זה היה למעשה מעין פגישת הכנה למסע הגדול שתוכנן לצאת לפועל בעקבותיו. פיטלוביץ שב לחבוש לזמן מה שוב את ספסלי הסורבון והפעם סיים את לימודיו כמוסמך במזרחנות, ומיד לאחר מכן החל לארגן במרץ רב את המסע השני שאכן יצא לפועל ב־1908 (ושהוביל אחר כך למסע שלישי ב־1913).

בספר זה מתאר פיטלוביץ את מסעו השני. במקור יצא הספר בגרמנית והוא תורגם לעברית על ידי מרדכי וורמברנד. והנה, אף שספר זה הוא ספר מסע קלאסי (הכתוב בסגנון ספרי המסעות של הימים ההם) פיטלוביץ מרבה להביא בשיחותיו פרטים על מסורות, מנהגים ואמונות שהוא מקבל מפי מארחיו האתיופים.

שימרו מסורות עתיקות יומין צילום: ויקיפדיה

שימרו מסורות עתיקות יומין צילום: ויקיפדיה

המלאך מיכאל בשבת

באופן אישי עליי להודות כי נתקלתי לראשונה בתורתם של יוצאי אתיופיה ובאורח החיים המיוחד להם – שלצערי כמעט נעלם לאחר עלייתם לארץ – רק בהיותי סטודנט במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן. מפגש זה, שהיה מפתיע למדי עבורי, נערך בשיעוריו של מורי המנוח פרופ' יצחק דב גילת.

גילת נוהג היה להציג לפני תלמידיו מעת לעת את מסורות ההלכה החז"ליות הקדומות וכנגדן את מסורת ההלכה האתיופית. כבר אז התברר לי שהמסורת האתיופית שימרה באופן מיוחד במינו מסורות עתיקות־יומין. בשיעוריו של גילת עסקנו באותן שנים בעיקר בהלכות שבת, אך מאוחר יותר נחשפתי לעובדה שכמעט בכל שדה אחר של ההלכה ושל מסורת המנהגים ניתן ללמוד עובדות מפתיעות על צורות קדומות של ההלכה שנשמרו בידי הקהילה האתיופית.

אציג כאן דוגמה אחת בלבד לכך: בדיון שמציג גילת בספרו "פרקים בהשתלשלות ההלכה" (בר־אילן, תשנ"ב, עמ' 258 ואילך) סביב המונח ההלכתי "תוספת שבת" הוא מראה כי כבר בתקופות קדומות מקובל היה לקבל את השבת מוקדם יותר, ולצרף חלק ניכר מזמנו של יום השישי לשבת המתקרבת.

לטענתו, תוספת זאת הייתה נהוגה מימים ימימה, כעניין שהעם ראה כהלכה פשוטה וכדין תורה. לראיה – אחת מני רבות שגילת אסף בדיון שהוא מקדיש לכך – הוא מביא את מסורת האתיופים: "לדעת הפלשים יורדת השבת לעולם ביום השישי בשעה התשיעית. באותה שעה יורד גם המלאך מיכאל לַשְאול ומעלה משם את הרשעים והם נחים ביום השבת" (עמ' 259).

הלכה זאת מסתמכת כפי הנראה על האמור בספר היובלים – ספר שנשמר כספר מקודש בעדה האתיופית שלא כמו במסורת הרבנית – ועל פי האמור בו (בין השאר) חובר ספר הלכות שבת האתיופי המכונה "תאזז סנבת".

והנה, כיוון שהזכרתי ספר זה אגלה את צערי ברבים: ראוי לדעתי להפציר בכל מי שבכוחו לעשות זאת – אולי מי מבין צעירי העדה האתיופית שמסורת האבות בידיהם – לקום ולתרגם ספר חשוב זה, "תאזז סנבת", לעברית. העובדה שספר זה, כמו רבות מהמסורות האתיופיות האחרות, לא תורגם עדיין לעברית היא עוול משווע שקשה להבינו: כיצד מתעלמות מצורך זה ההוצאות האקדמיות שלנו, אלו המפרישות סכומי עתק לצורכי מחקר, תרגום והדפסה המיועדים להרקת חומר קלאסי כזה או אחר לשפתנו, כיצד הן אינן רואות כמה נחוץ לתרגם לעברית את ספרות הקודש של בני העדה האתיופית?

מחולות ביום הכיפורים

מבחינה ביבליוגרפית ראוי להעיר שהספר שממנו רבים לומדים גם כיום על מסורת האתיופים הוא ספרו של אהרן זאב אשכלי (אשכולי), "ספר הפלשים: יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם", שראה אור בהוצאת מוסד הרב קוק בשנת תש"ג (1943). זהו ספר חשוב משום שבו אכן מרכז אשכולי בצורה מסודרת את מסורות יהודי אתיופיה באופן שמקל על הקורא להכיר אותן מקרוב, אך האמת היא שאשכולי לא ביקר מעולם בחבש ולא הכיר את יהודיה מקרוב, אלא הסתמך על המחקרים שכתבו אלו שאספו את החומר האתנוגרפי העשיר שהיה לפניו.

כשהתבררה לי עובדה זאת למדתי לדעת שמי שקדם לאשכולי במחקר ה"שטח" של יהודי אתיופיה ומי שהציב למעשה את המסד לכל מה שבא לאחר מכן הוא לא אחר מאשר יעקב פיטלוביץ, שאת מפעל חייו הנוגע לכך יש לראות בעיניי כמפעל חיים הרואי ומרגש במיוחד.

במסגרת זו, המחייבת לקצר, לא אוכל לומר הרבה לקורא על תוכנו של הספר שלפנינו, מלבד העובדה שכספר מסע הוא ספר מעניין במיוחד, שכן הקורא יודע כי הפרטים הנמסרים (לעתים בצורת כתיבה יומנית) הם על אירועים (לרוב, יש לומר, דרמטיים מאוד!) שאכן קרו במסעו של פיטלוביץ ואינם פרי הדמיון של המחבר.

אולם רק כדי לטעום מעט מן המעט מהצימוקים הרבים המפוזרים על המאפה החינני שלפנינו, אציע כאן לפני הקוראים קטע אחד שעורר בי תחושת השתאות בהזכירו בדרך מופלאה למדי יסודות רבים המוכרים לנו באופן שונה מהמסורת הרבנית. קטע זה מתאר את יום הכיפורים שערך פיטלוביץ בקרב בני העדה האתיופית:

"ככל היהודים מתכוננים הפלשים בערב יום הכיפורים מבעוד יום לצום ולתפילה. התפילה נמשכה כל הלילה וכל היום במסגיד (בית הכנסת). אחרי הטבילות כדין ולאחר הסעודה המפסקת התחילה התפילה לקבלת יום הכיפורים. מיד עם סיומה כרעו כולם על הארץ והשתחוו איש לפני רעהו (!) וביקשו איש מאחיו מחילה על כל העבירות שעשו ואפילו על רגשי טינה שעברו אולי בלבם. אחרי כן בירכו איש את רעהו, ושוב התחילו התפילות שנמשכו כאמור עד סיום הצום.

"תפילות יום הכיפורים נאמרו בהתרגשות עצומה, גברים נשים וטף הראו כולם את התלהבותם הגוברת והולכת, הם שרו מזריחת השמש עד לבואה, ולתמהוני היו אלו שירים עליזים. מדי פעם יצאו במחולות מהודרים. הגברים, הזקנים והבחורים רקדו לחוד, וכן הנשים והבתולות. כשפנה היום לפני התחלת תפילת נעילה יצאו הפלשים מבית הכנסת, לקחו גרעיני תבואה ופיזרו אותם על גגות בתיהם ועל הקרקע מסביב להיות מאכל לעוף השמים. הם רואים בכך ביטוי לרעיון כי חובה על האדם לדאוג למזונותיהן של הבריות החלשות ממנו אפילו בשעה שהוא עצמו סובל רעב" (עמ' 84־85).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בדצמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויגש תשע"ג - 802, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. שמחתי לקרוא את כתבתו של אדמיאל במדור ישן מפני חדש על ספרו של יעקב פייטלוביץ. אכן, כדברי הכותב; ביתא ישראל משמרים עבורנו אוצר בלום של מסורות קדומות, שמאירות באור יקרות את תולדות ההלכה.

    הכותב מביע צערו במילים נרגשות על כך שאין תרגום לעברית לספר החשוב תאזאזה סנבת. כך בלשונו: 'אגלה את צערי ברבים: ראוי לדעתי להפציר בכל מי שבכוחו לעשות זאת … לקום ולתרגם ספר חשוב זה, "תָאזָזָ סָנְבָּת", לעברית'.

    אדמיאל היקר, הסר צער מליבך. תלמידו הנאמן של יעקב פייטלוביץ, מרדכי וורמברנד (מתרגם הספר 'מסע אל הפלשים', נושא כתבתך) תרגם לעברית גם את הספר תאזאזה סנבת. הספר תורגם בהמשכים בכתב העת מהות בראשית שנות התשעים (מרדכי וורמברנד, 'ספר מצוות השבת של ביתא-ישראל', מהות, ח-ט (1991–1992), עמ' 96–107; י (1993), עמ' 13–23).

    דווקא ספרות ביתא ישראל, בשונה מעניינים רבים בהם סבלו בני העדה מהזנחה, זכתה למחקר מעמיק יחסית. כבר בשנת 1876 תרגם יוסף הלוי בפריז מקבץ תפילות מגעז לעברית. מרדכי וורמברנד תרגם לעברית גם את ספר ארדאת (ספר התלמידים) שנהגו לקראו בשעת בטקסי טהרה, אשכולי תרגם שישה כתבים לצרפתית, לסלאו פרסם אנתולוגיה המתרגמת שישה מכתבי העדה לאנגלית מלווה במבוא והערות לשוניות חשובות, שלמאי חקרה את תפילות העדה בדגש על הפן המוסיקלי, ברי פייג' תרגם את ספר תפילות השבת לעברית במבנה של דף על דף געז מול עברית, ובימים אלו שוקדת שושנה בן דור יחד עם צוות חוקרים מצרפת על פרסום נרחב של תפילות העדה לפי מועדי השנה.

    בברכת
    לא אלמן ישראל.
    יוסי זיו

  2. מעניין מאוד. המשיח יהיה בן העדה האתיופית. לאחר שיתגלה נבין הרבה יותר על יהודי אתיופיה שאבותיהם משבט יהודה ירדו למצרים ומשם דרך הנילוס ואולי חלק דרך תימן הגיעו לאתיופיה. אי שם לאחר סיום בניין בית המקדש השני מצטרף אליהם איש אחד עם כל משפחתו בעצת חכם.

להגיב על יובל לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: