הפצע טרם הגליד / ישעיה שטיינברגר

השואה אינה אלא המשך לתהליך חורבן המקדש, שבו יצר הקיום נפגע ללא תקנה. גם כיום, במדינת ישראל, נותרה לנו עוד כברת דרך ארוכה

הראשונה לקבוע את 'יום השואה' במדינת ישראל, עשור קודם שהכנסת חוקקה את 'יום השואה והגבורה – כ"ז בניסן', הייתה הרבנות הראשית לישראל. בתש"ט היא הכריזה על צום עשרה בטבת כיום הזיכרון לששת מיליוני הקדושים.

אולם משום שהממסד החילוני התעקש על יום נטול צביון דתי, פינתה תקנת הרבנות את מקומה לתאריך כ"ז בניסן – תאריך המציין בטקסים שונים את השואה עם כריכתה המודגשת ב"גבורה" של לוחמי הגטאות, על אף שבכ"ז בניסן לא קרה דבר שכן מרד גטו ורשה היה בערב פסח תש"ג. הרבנות נסוגה – היו שאמרו "התקפלה" – והחליפה, כבר בתשי"א, את שם היום ל'יום הקדיש הכללי' לקרבנות שלא נודע יום מותם. כמובן שתאריך זה לא עוגן בחוק, ואף לא התקבל בידי החרדים. בתקופתנו מעטים מאוד, אם בכלל, מודעים לתקנה או מציינים אותה.

כיוון שמהבחינה ההיסטורית לעשרה בטבת משפט הבכורה, והתקנה פרטה על נימים עמוקים מאוד בהשקפה ההיסטוריוסופית של מסכת החורבן היהודית, ראוי לפחות ללמוד משמעויות מהתקנה הקדומה משום שיש בה מסרים חינוכיים עמוקים ורלוונטיים.

אבל על החלל הרוחני שהשואה גדעה. רבקה מנדלסון, נשים בעיירה היהודית לפני הכחדתה

אבל על החלל הרוחני שהשואה גדעה. רבקה מנדלסון, נשים בעיירה היהודית לפני הכחדתה

ההתנתקות החלה

תקנת הרבנות לציין את יום השואה בעשרה בטבת מבקשת לעגן את היום בשורש החורבן – כך נימק זאת אז הגרי"א אונטרמן, שהיה רבה של תל אביב. המאורע הראשון של קץ בית ראשון הוא מצור נבוכדנצר על ירושלים "בעצם היום הזה". אלא שלא רק ראייה פנורמית, הרואה את סאת הסבל של עמנו כמקשה אחת, מתקיימת כאן אלא גם מאפיין ייחודי נוסף; דמיון ענייני ופנימי מובהק בין תוצאות אותו מצור ובין תוצאות השואה לעתיד.

האבל על המצור תמוה: הרי לא נותר, לכאורה, שום רושם מאותו אסון. ההמשך, חורבן בית ראשון, מאפיל על הכול ומקפל בתוכו, בחינת "קים ליה בדרבה מיניה", גם את המצור. יתר על כן; עם בניין בית שני הפך הדבר לחסר משמעות לכאורה.

אך מסתבר שהמצור ההוא עדיין בעוכרינו באשר רוח ישראל – התורה שאין לנו שיור מלבדה – נותרה במצור ובמצוק גם אחר בניין בית שני. מו"ר הגר"מ שפירא ביאר שאז חלה התנתקות, כביכול, של הקב"ה מעולמו והתבצרותו בארבע אמות של הלכה בלבד. הבבליות – המסמלת את בלבול הלשון (כבר בדור הפלגה), העכרת הצלול, החשכת האור ובקיצור הסתר הפנים – היא האסון הרוחני שטרם התאוששנו ממנו. כיוון שישראל ואורייתא אחד הם, הרי כשהתורה הושמה במצור של ד' אמות הדבר קבע גם צמצום של מוחין, רגשות וחדוות יצירה קיומית.

דומה שהמרכזית בכל קללות התוכחה היא אבדן שלוות הנפש ויכולת הריכוז בגלל פחדים, מדומים ברובם. כיוצא בזה: הצלקת הכאובה ביותר שהשואה תשאיר עד ביאת הגואל, הרבה אחר שיתום הדור שחי אותה, מתוארת בפסוקים: "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סה־ו). השרידים (וכולנו שרידים) נותרו מסת אדם נוירוטית ומבולבלת. אורחות החיים ואפילו יצר הקיום הנורמליים נפגעו ללא תקנה לזמן ארוך. דורות רבים עוד ישאו, אולי בתת מודע, את המשקע הכבד של טראומת החורבן. משל היינו בהתפוצצות גרעינית, כבהירושימה או בצ'רנוביל, שממשיכה להקרין הרס.

האלימות היא חלק מהתוכחה

התודעה הלאומית הקולקטיבית נותרה פגועה גם עם כינון מדינת ישראל, פריחתה ושגשוגה, על אף שחלפו מאז כמעט שלושה דורות. "תסביך השואה" יש בו ממש, כשאנו עדיין במלחמה כזו או אחרת עם כל העולם. מי יודע אם חלק ניכר מהתזזיתיות, העצבנות והאלימות המאפיינות אותנו בכל מערכות החיים כאן – בכבישים, בפוליטיקה וברחובות – אינו סעיף מהתממשות התוכחה העתיקה.

הבור שנפער בקרקע הלאום עם החורבן כתוצאה מעקירת הגזעים והענפים שהיו מהמרכזיים ומהחיוניים בשדותינו לא במהרה מתמלא. צא ולמד: אנו נוהגים אבלות מדי שנה בתקופת הספירה על פטירת כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו במגפה בפרק זה לפני כאלפיים שנה. לכאורה, היו לנו כבר אסונות כבדים מזה. למה אפוא להתאבל במשך למעלה מחודש, מדי שנה, על מאורע פעוט יחסית במסכת החורבן שלנו? אין זאת אלא שהאבל הוא על הפצע שטרם הגליד עד היום ברוח ישראל ובתורתו־תרבותו כתוצאה מאותה מגפה. המגפה ההיא חיסלה את כל שכבת הנהגת רוח העם. האבל ב"ספירה", אפוא, אינו על המוות הפיזי אלא על החלל הרוחני העצום שמותם, טרם נתינת פירות, יצר. ואכן, יום פטירת תלמיד אחר, רשב“י, שדווקא הניב פירות נצחיים עם הסתלקותו בל“ג בעומר –  חג הוא.

השואה גדעה, במחי יד א־לוהית, יצירה אדירה של היהדות הפורייה ביותר בתחומים רבים. אין שום ספק שעם ישראל היה נראה היום אחרת – משובח, מלומד ומעודן לאין ערוך – לולא נחסר דור שלם של חכמים וסופרים, אנשי אמונה ויושר מנופנו. חיסרון זה הוא בחינת מעוות לא יוכל לתקון. יום עשרה בטבת, המציין כאסון לדורות בעיקר את טבעת החנק המנטלית שבבל המגושמת כרכה סביב צווארנו, מתאים אפוא לציין גם את חורבן יהדות אירופה, שממדו העתידי הוא הרוחני דווקא.

המרד היה זניח

היבט אתי אחר, חשוב לא פחות, הוא הדגשת ה"גבורה" בחוק הכנסת והשמטתה מתקנת הרבנות. לא רק הוגים (חרדים בעיקר) ראו טעם לפגם בהצטמצמות מושג הגבורה למרד הגטאות בלבד. כיום היסטוריונים רבים מציינים שהמרד היה זניח במספרים יחסיים וגם חסר כל סיכוי, בחינת "תמות נפשי עם פלשתים" – פעולת התאבדות להצלת כבודנו האבוד.

ואכן, תופעה היסטורית מעניינת היא שיכולות צבאיות יהודיות מאורגנות ועצמאיות – "גבורה" בשדה קרב כפשוטה – לא היו בנמצא, ובוודאי לא צלחו, אלא על אדמת ארץ ישראל ו/או למענה. הגיבורים אשר לדוד, החשמונאים, מחוללי המרד הגדול, בר כוכבא וחילותיו ולוחמי המחתרות וצה"ל בדורותינו – לא פעלו בגולה (כשכל העם בחו"ל, כגון היהודים הנלחמים בשושן, זהו מצב אחר. ולו מפני שהתגובה הצבאית שם נעשית ברישיון הריבון הנוכרי).

גזרת עליון היא בעליל שהעם נטול הכבוד בגולה, נטול גם כוחות במישור הצבאי. ההאשמה הכבדה שהעם הלך כצאן לטבח בשואה, האשמה שכבר ביאליק מבטא דוגמתה נוכח פוגרומים בקישינב ועוד, אינה מוצדקת מבחינת המציאות ולא תואמת את הרעיון של הקיום היהודי בגולה. הנאצים ימ"ש למדו כנראה את הרמב"ן על פרשת שמות בנושא ההתחכמות של פרעה לעם והפיכתו לעבדים. הגברים הבריאים הופרדו על ידי הגרמנים עוד בשלב מוקדם והורחקו למחנות כפייה. הנותרים, שרק בהמשך רוכזו בגטאות – חולים, חלשים, זקנים, נשים וטף – לא יכלו לאחוז בנשק ולהתקומם. ה"גבורה", ואכן הייתה זו גבורה של לוחמי הגטאות והפרטיזנים היהודים, בטלה בהרבה יותר משישים.

ומה לנו להאריך? אפילו מדינה עוצמתית וריבונית לפעמים לא מסוגלת להגן על עצמה בנסיבות מסוימות. לקח זה למדנו על בשרנו מאז מלחמות יום כיפורים ולבנון, הסקאדים מעיראק וההפגזות מעזה. מה נאמר על אזרחים שרובם לא חלמו אפילו על היתכנות זוועות באירופה המודרנית והנאורה לכאורה, לא כל שכן שלא נערכו לבאות.

כן התקיימה בשואה, כמו לכל אורך הגלות, גבורה של רוח – "גיבורי כוח עושי דברו". אף ברגעים הנוראים האחרונים, הרוב לא איבד צלם אנוש. לא ידוע על רצח בתוך הגטו או המחנות בגלל מאבק למזון והישרדות. לעומת זאת התפרסמו מעשי גבורה עילאיים של תמיכה הדדית. שלא לדבר על הרבים שהלכו למותם בשירת "אני מאמין". גם זו גבורה, אולי אף חשובה מזו של מתאבדי מצדה וממשיכיהם בגטאות.

שתיקה על מצדה

היהדות, המקדשת את המושל ברוחו מכובש עיר, מגנה מוות לשם כבוד. תופעות של התאבדות צמחו על אדמה רוויה ברומנטיקה אבירית, שאינה רואה ערך עליון בחיי אדם ובהישרדות. שתיקת חז"ל בנושא הרוגי מצדה, וכנראה שמעו הם על כך, היא רועמת. הגבורה היהודית מנוסחת יפה בשירו של ביאליק 'אבי'. כל השבוע האב נתון להשפלה מתמדת בבית המזיגה, ראשו מרחף מעל ענני הכוהל של המוז'יקים השיכורים המגדפים אותו. אך בשבת הוא מלך המוקף משפחה. הוא גיבור במבצר משפחתו ומצליח בזכות החינוך ליצור מערכת עמידה למרות הסער ההומה מסביב כל השבוע. כיוצא בו, ישראל סינגר שם בפי האח היהודי הגלותי המכוער אך המתוחכם מילים כדורבנות. הן נאמרו בהספד על האח הצעיר שזה עתה נורה למוות על ידי קצין פולני.

ההרוג, יפה תואר גבוה וגאה, סטר לקצין שהתעלל ביהודים שהוכנסו למכלאה במלחמת העולם הראשונה. והמספיד נד לו: חשבת שכבודך דוחה פיקוח נפש, כאילו היית אציל פולני. אנו יהודי הגלות, גבורתנו בהישרדות. אני שידעתי להבליג נשארתי בחיים כאבותיי שיישמו את גבורתם ושמרו על כבודם בפנים. אתה גיבור מת, ללא זכר והמשך.

הגלות, שיצאה לדרך בעשרה בטבת, שינתה מבחינת עם ישראל גם את ערכי הגבורה ואת ערכי הכבוד. גם עם אתחלתא דגאולה, עדיין יש לנו כברת דרך עד שיראו כל עמי הארץ כי שם ה' עלינו וייראו מאיתנו. אם זה נכון שישים וארבע שנים לתקומה, זה בוודאי היה תקף לתקופה שבה הגענו לתהום בבור התחתיות של חשכת הגטאות ומחנות ההשמדה.

קובעי יום השואה ליום המצור בירושלים, מגדולי ישראל באותה שעה, הטעינו את עגלת הזיכרון היהודי בחבילה הממחישה את הרצף ההיסטורי בסוגיית הגלות והחורבן. אחינו, רובם תינוקות שנשבו, רתמו כוחותיהם לעגלה ריקה בקובעם יום נטול משמעות וטקסים שמקורם בנֵכר. אף מנחם בגין,  הרגיש למסורת ולחזון ההיסטורי, סבר שראוי להעתיק את יום השואה לתשעה באב.

ואף על פי כן, אחר שהופעתי לפני מספר שנים בכנס יום השואה בכ"ז בניסן בשיקגו, וראיתי עד כמה היום ונושאו נותרו הגבול האחרון המסוגל לעורר ניצוץ זהות יהודית אצל הנוער הכמעט מתבולל שם, מיתנתי דעתי. חשבתי שאולי מסובב הסיבות דאג שגם הנידחים המרוחקים מכל ריח תורה יקבלו יד מושטת למצער בדמות תאריך והתנהלות המדברים אף את שפתם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויגש תשע"ג - 802 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אולי יש לקשר את יום השואה והגבורה עם יום פטירתו של יהושע בן נון, ראשון הלוחמים בעמלק, החל בכ"ו בניסן.

    • למרד גיטו ורשה היתה השפעה עצומה על התעוררותו של היישוב בארץ לפעול להצלת יהודי אירופה. וכך מסכמת לבנת ורדי:

      ממחקריהן של דינה פורת וחוה אשכולי עולה שהנהגת היישוב פעלה להצלת יהודי אירופה, אך עד אפריל 1943 היתה הפעילות מוגבלת ומצומצמת.. נקודת המפנה היתה באפריל 1943. בזמן זה נכשלה ועידת ברמודה והתברר סופית שאין לתלות תקוה בבעלות הברית. אף מרד גטו ורשה עורר את הלבבות לפעולה. מאז הוגברו בצורה משמעותית המשאבים שהוקצו לפעולת ההצלה, והנושא הפך למרכזי .

      (ל' ורדי, הרב הרצוג לנוכח השואה, עבודה סמינריונית מוגשת לד"ר יוסף שרביט, מכללת אפרתה תשע"ב. על פי: חוה אשכולי (וגמן), אלם – מפא"י לנוכח השואה 1939-1942, ירושלים תשנ"ד, עמ' 393).

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

להגיב על ש.צ. לוינגר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: