ספר הדיאלוג הפנימי / רועי הורן

מיכה גודמן העז לפרש את הכוזרי כמו שמעולם לא התפרש ולהגן עליו מפני מאשימיו בלאומנות. לא בטוח שקהל היעד הישראלי-משכילי של הספר אמנם מוטרד מסוגייה זו

חלומו של הכוזרי

מיכה גודמן

דביר, 2012, 380 עמ'

ספר הכוזרי, או בשמו המקורי "ספר להגנת הדת המושפלת והבזויה" לרבי יהודה הלוי, הינו אחד מעמודי התווך של המחשבה היהודית לדורותיה. חסידים ומתנגדים, ציונים ושוללי הציונות, משוררים ופילוסופים, כולם הושפעו מהגותו של ריה"ל, אימצו חלקים ממנה ובדרך כלל גם חידדו את עמדותיו.

"כל ההגות היהודית", טוען מחבר הספר שלפנינו, "נמצאת בתווך שבין מורה הנבוכים לבין ר' יהודה הלוי" (עמ' 210), ויש אמת לא מבוטלת בדבריו, לפחות אם הקריטריון לבחינת ההגות היהודית הוא בשאלת ייחוד ישראל וסגולתו. אך יש לשים לב שרק מהבחינה הפילוסופית הטהורה היהדות אכן מצויה בין שני קטבים אלה, הרמב"ם וריה"ל. היהודים עצמם כמעט לא הכירו את ספר מורה הנבוכים, ואם למדו הגות הרי שבראש ובראשונה למדו כוזרי. ואכן פירושים רבים, כמו גם אינספור מחקרים אקדמיים, נכתבו על ספר זה לאורך השנים, והם לא פוסקים מלהיכתב ולהתפרסם גם בשנים האחרונות.

מיכה גודמן, מחבר הספר שלפנינו, הוא שילוב נדיר של חוקר בעל נטייה לקריאה חתרנית של טקסט, אינטלקטואל ציוני בעל שאר רוח, ומעל הכול רטוריקן גדול. כשהיה דורש בפרשת השבוע במרכז בגין בירושלים האולם היה עולה על גדותיו. הרטוריקה שלו מתאפיינת בעיקר בניסוחיה החדים, ה"מפוצצים", המתגרים. אך מה שטוב להרצאות בעל פה, לא תמיד נכון למסירה בכתב.

גודמן הכריע לא לוותר על הפאתוס והתרוממות הרוח שהוא אוהב להפיח בשומעיו, וכתיבתו אכן מלאת להט. כמעט כל פסקה מסתיימת במשפט "מחץ" כזה או אחר. קוראים בעלי לב חלש או לחלופין בעלי נטייה לדייקנות ולפורמליות לא יחבבו זאת, אך דומני שהציבור הרחב יצביע ברגליו ויסור לחנות לקנות את הספר, בדיוק כפי שעשו בצאת ספרו הקודם, 'סודותיו של מורה הנבוכים' (דביר 2010).

פעמים ריה"ל מזדהה יותר עם דעת המלך, ולא עם דעת החבר. הכוזרים, מתוך עטיפת הספר 'אבירי הדרך, סיפור הרפתקאות', מייקל שייבון

פעמים ריה"ל מזדהה יותר עם דעת המלך, ולא עם דעת החבר. הכוזרים, עטיפת הספר 'אבירי הדרך, סיפור הרפתקאות', מייקל שייבון

ספר אזוטרי

כאן אנו מגיעים לכפל פניו של ספר זה: האם זהו ספר הגות אקטואלי או ספר מחקר על הכוזרי? האם לפנינו תפיסותיו האקטואליות של המחבר בלבוש מחקר על חכם מימי הביניים או שלפנינו הצגה נאמנה למקור של פניו הנסתרות של חכם זה? גודמן בוחר לכתוב במרחב הלא מוגדר הזה, בין מחקר לבין מסה, בין ארכיאולוגיה לבין אקטואליה, ועל הקורא הזהיר מוטלת המשימה לשים לב איזה כובע חובש המחבר בכל פסקה ופסקה מן הספר, ופעמים רבות גם בתוך אותה הפסקה; זאת משום שכתיבתו כהוגה נגועה בנטייתו הנזכרת למשפטי מחץ, שמעצם טיבם אינם מדויקים.

מאידך גיסא, התרגום האקטואלי מלא החיוניות של דברי החכם מן המאה השתים עשרה יוצר דיאלוג מעניין עמו ותורם להבנתו ולהעמקה בהבנת טיעוניו. הדברים אמורים גם למי שדברי הכוזרי הינם בעבורו דברים שהוא דש בעקביו, ככותב שורות אלו המלמד כוזרי לבגרות במחשבת ישראל, ואף על פי כן נתחדשו לי כמה וכמה דברים בהבנת השקפתו של ריה"ל.

אך גודמן לא כתב את ספרו על מנת להגיש את הכוזרי בשפה מודרנית לקורא הישראלי – זה אמנם עניינו של החלק הראשון בספר – ואף לא בשביל לתאר את אופן התקבלות הספר במאה העשרים (עניינו של חלקו האחרון). עיקר החידוש שהוא מצא בו הוא הסוגיה המאפיינת את הכוזרי יותר מכול, והיא עמדתו בשאלת היחס בין ישראל לעמים.

מתוך קולות המקרא ומתוך הפסיפס החז"לי בחר ריה"ל את העמדות הקיצוניות ביותר, ואף הרחיק לכת יותר מהן. לדעת הכוזרי, "ישראל" הוא מדרגה מעל ה"אדם", כשם ש"אדם" הוא מדרגה מעל החיות. רק יהודי יכול להגיע לנבואה, וזאת בשל שורשיו ה"גנטיים", ולאו דווקא בשל מעשיו. לא נתקררה דעתו של ריה"ל עד שקבע שאפילו גר אינו יכול להגיע לנבואה, אלא רק ילדיו. גודמן, כדרכו, לא מהסס לאחוז את השור בקרניו, ולתקוף דווקא את סוגיית הליבה של הכוזרי, סוגיה המעצבת עד היום את זהותם של לא מעט יהודים והשלכותיה הפוליטיות מופיעות לעינינו כל יום בעיתונים. לדעתו, הבנת הכוזרי כספר לאומני (שלא לומר גזעני) הינה הבנה חלקית ואף מוטעית של הספר.

ובכן, כיצד ניתן לטעון שר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי לא מביע עמדה שוביניסטית כלפי בחירת ישראל? הרי בניגוד למורה הנבוכים – שבו הרמב"ם מצהיר במפורש שספרו מכיל הטעיות ומלכודות על מנת שרק הקורא המתוחכם יעמוד על סודו – הכוזרי לכאורה הינו ספר שתוכו כברו, שבו החבר מרצה באופן מסודר את עמדותיה הדוגמטיות של היהדות בכל עניין ועניין, ומלך הכוזרי שומע ומקבל את דבריו כפשוטם.

לא אספק כאן את כל תאוותו של הקורא. רק אגלה כי גודמן מבקש להראות כי ספר הכוזרי הינו דיאלוג. דיאלוג אמיתי, דיאלוג אפלטוני. זאת מכמה בחינות. ראשית, כשם שלא כל מה שסוקרטס אומר הוא דעת אפלטון, כך גם לא כל מה שהחבר אומר הוא דעת ריה"ל. שנית, החבר באמת מאזין לדברי המלך הגוי (המתגייר) ופעמים הוא משנה את עמדתו מכיוון ששוכנע. שלישית, כשם שבחלום כל הדמויות שהאדם רואה הן קולות פנימיים שלו־עצמו, כך גם בספר הכוזרי קולו של החבר, אך לא פחות מכך גם קולו של המלך, שניהם יחד הם קולותיו של ריה"ל, המדבר דרך שניהם. במילים אחרות, לשיטת גודמן ספר הכוזרי הוא ספר אזוטרי, שבו הקורא הפשטני הולך שולל וסבור כי דעת ריה"ל היא דעת ה"חבר" בלבד, אך הקורא ה"משכיל" (בלשון ריה"ל עצמו!) מבין שפעמים ריה"ל מזדהה יותר עם דעת המלך.

על מה נשען גודמן בטענה מרחיקת לכת זו? ראשית, על סתירות מסוימות בין חלקים שונים של הספר, שאותן כבר איתרו חוקרי הכוזרי. אלא שבעוד שהיה נהוג לטעון שהכוזרי – שנכתב במשך למעלה מעשרים שנה – מבטא עמדות משתנות של ריה"ל לאורך הזמן, גודמן טוען שהסתירות מבטאות שינויים "אמיתיים" בעמדותיו של הכוזרי. עוד נשען גודמן על הסתירה המובהקת בין טענת החבר הנזכרת, שאין גוי יכול להגיע לנבואה, לבין סיפור העל של הספר, שבו הגוי זוכה להתגלות מלאך.

סתירה זו, שלכל הדעות אומרת דרשני, הינה נקודת המוצא של גודמן לטענת האזוטריות. יש כמובן העזה גדולה מצד גודמן לפרש את הכוזרי כמו שמעולם לא התפרש, לקרוא את הכוזרי כמו שמעולם לא נקרא, והאתגר מגולגל עתה לפתחו של הקורא, לבחון האם דבריו מתיישבים על הלב, או יותר נכון, בין שורותיו של הספר.

ספר מענג

עתה אנו מגיעים לשניות במוטיבציה היסודית של הספר. למעשה יש לו שתי מוטיבציות שאינן מחודדות דיין וכל אחת מהן מושכת את הספר לכיוון אחר. מוטיבציה אחת היא להציג את פרשנותו החדשנית והחתרנית, כפי שראינו. מוטיבציה שנייה, שעליה הוא מכריז במבואו לספר, היא לדון בבעיות ההווה של הישראלי מבעד לפריזמת ריה"ל הימי־ביניימי.

אלא שהחידוש של גודמן בקריאת הספר, המתמקד כאמור בסוגיית בחירת ישראל, עוסק בשאלה שהישראלי המשכילי־הומניסטי (שיש להניח שהוא הקהל שבעבורו נכתב הספר) כלל אינו מתחבט בה. לדידו, אם הכוזרי מביע עמדה שוביניסטית לגבי העמים אין מה לדון עמו (ואף לא לבוא עמו בדיאלוג), ואם אינו מביע עמדה כזו גם אז אין בו עניין, אפילו לא על מנת להוציא אותו בחגיגיות מבית המדרש.

השאלה שהקורא הישראלי־מודרני־הומניסטי כן מתחבט בה ולכוזרי יש מה לומר בה הינה שאלת היחס בין התבונה לבין החוויה הדתית. אלא שאם לדון בשאלה זו בא המחבר, אזי מחברים מודרניים כגון ויליאם ג'יימס, הרב קוק או אברהם יהושע השל (המוזכרים כולם בשולי הדיון בכוזרי) הרבה יותר רלוונטיים, ואם כן מדוע לדון בשאלה זו מבעד לעיניו של הכוזרי?

דו־קוטביות זו הינה מהותית, ככל הנראה, לסוגה שבה נכתב הספר – בין מסה למחקר, בין דיון ארכיאולוגי בהוגה ימי־ביניימי לדיון אקטואלי בשאלות ההווה. דומני שהקהל היחיד המתעניין בכתיבה דו קולית זו הינו ה"משכיל" (בלשון הכוזרי) הדתי בלבד: המשכיל הלא־דתי יעדיף ספר הגות מובהק שידון משמעותית בשאלות ובפתרונותיהן הרעיוניים בני הזמן; והחוקר יעדיף ספר מחקר מובהק, שבו יעסוק המחבר בשיטתיות בכל הסתירות שבספר ויראה אם אכן הן מתיישבות על פי הצעתו המהפכנית. אך קהל הביניים, המשכילי־דתי, זכה לספר מענג, שיש לקוות שיסלול את הדרך לעוד ספרים רבים מז'אנר זה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בדצמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון מקץ תשע"ג - 801, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: