חיה בשאלה / רחלי ריף

עבודותיה של האמנית איילת אלבנדה, זוכת 'פרס מתנאל ליצירה' של מוסף 'שבת' ומכללת 'עלמא' שיינתן לה השבוע, מתעסקות בתלישות, בתהליך חיפוש הבית ובמקומו של הזיכרון בהוויה הישראלית. ראיון עם מחפשת תמידית

סרטה של איילת אלבנדה 'מדירה לדירה', שנעשה על פי סיפור של ש"י עגנון הנושא את אותו שם, עוקב אחר בחורה חולנית שמחליטה לעזוב את מקומה ולעבור לתל־אביב, במחשבה שאולי ישפיע הים ותחזור לבריאותה. שם היא נקרעת בין שתי תפיסות של בית – בין דירה אורבנית, קרה ורועשת במרכז התל־אביבי, שבה היא לא מוצאת שינה ומנוח, לבית כפרי על גבעה בפרברים, שנראה בתחילה כמקום המושלם, אבל גם בו היא לא מצליחה למצוא את מקומה. היא משתוקקת להרגיש בבית בשני המקומות, אך בכל רגע נתון בולטת נוכחותו של המקום שבו איננה נמצאת.

היינו מצפים לראות בסרט כזה את נופה של תל־אביב, על מרכזה הרועש ופרבריה השקטים; אבל הסרט כולו צולם בברלין. הסאונד, לעומת זאת, מעביר לנו את קולותיה של העיר ללא הפסקה. אנו רואים גרמנים ומהגרים ברלינאים נוסעים ברכבת, ושומעים את קולה של הרכבת התל־אביבית עוצרת בתחנת 'תל־אביב סבידור־מרכז' ומזכירה לא לשכוח חפצים; רואים את הבחורה מסדרת את חפציה בדירתה הברלינאית החדשה, ושומעים את העברית בפי הרוכלים בשוק ההומה שנמצא ממש על פתח דלתה; את החוף האורבני־גרמני שבו היא מנסה למצוא קצת שקט, ואת רעש המטקות הכמו ישראלי.

"הסיפור מתרחש במקום בלתי אפשרי, לא קיים", אומרת לי אלבנדה כשאנו נפגשות בדירתה הדרום תל־אביבית לרגל זכייתה ב'פרס מתנאל ליצירה'. "זאת איננה ברלין, שהרי הסיפור מתאר התנהלות בתל־אביב, אך זאת גם איננה תל־אביב, כי זו מיוצגת בסרט בעצם חסרונה. זהו מקום שהוא לא מקום, הרגשה שחווים מהגרים למשל, כשבמאמצם לעזוב מקום אחד ולהגיע למקום אחר הם נשארים בשומקום". ומי כמוה יודעת, בתור מי שחוותה את חווית ההגירה לא מעט בחייה, ואף חיה בברלין עצמה משך תשע שנים.

"ילדים נוסעים לפולין ויודעים שמבקשים מהם לבכות". איילת אלבנדה צילום: יוסי זליגר

"ילדים נוסעים לפולין ויודעים שמבקשים מהם לבכות". איילת אלבנדה
צילום: יוסי זליגר

איפה היה במלחמה

איילת אלבנדה, בת 32, נולדה בארה"ב ועלתה לישראל בגיל חמש. היא ומשפחתה גרו בנתניה, שאליה היא מחוברת עד היום ("כל נחיתה שלי בתחנה המרכזית בנתניה מרחיבה לי את הלב"). לאחר הצבא וטיול שהפך לשהות בת שנה בניו יורק, נסעה לברלין, ובה למדה תואר ראשון ושני באמנות באוניברסיטה המקומית. לפני שנתיים חזרה לארץ והתחילה ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. השבוע, ביום חמישי, יוענק לה – על ידי המוסף שאתם אוחזים כעת בידיכם ומכללת 'עלמא' – פרס מתנאל ליצירה, כיוצרת מתחום האמנות הפלסטית שעבודתה קשורה למציאות החיים הישראלית ומושפעת ממקורות יהודיים.

"בתחילת השהות שלי בברלין חשבתי שאפשר להינטע מחדש בצורה אורגנית במקום אחר, להיות בגרמניה ורק שם, ולא לחשוב על ישראל", מספרת אלבנדה, "אבל זה לא עובד. בסרט עשיתי ניסוי אסתטי קולנועי של היפוך סאונד ותמונה, ובכך ניסיתי לייצר תחושה של דיסאוריינטציה, חוסר שייכות וניתוק. באופן חלקי גם אני הרגשתי כך. המקום שבו גרתי היה שקט מאוד, אבל הרעש הוא פנימי, לא חיצוני. זו חוויה במרחב לא קיים, שבו חווים שני מקומות במקביל".

גרת על אדמת גרמניה. איך הרגשת בקשר להיסטוריה שלה? זה חיזק את תלישותך כמהגרת?

"בברלין יש המון מהגרים, בייחוד כשנמצאים בסביבה אקדמית. כך שהמגע הוא לא רק עם גרמנים, אלא גם עם צרפתים, איטלקים, ספרדים וישראלים. בתחילה הייתי מרדנית כלפי ההיסטוריה, והתנהגתי כאילו לא אכפת לי מכלום. הייתי רק בת 23 כשעברתי לברלין, ילדה. עם הזמן, בעדינות, למדתי מה קרה במקומות מסוימים שבהם אני דורכת. ועדיין, מעל לכל זה עמד הצורך ליצור מציאות חדשה. יש היסטוריה מתחת לרגליים שלי גם בתל אביב ובנתניה. לכל מקום יש היסטוריה, שלה אני מסכימה או לא, שממנה אני מרוצה או לא, שעליה אני כואבת או שמחה. בסופו של דבר גם פה וגם שם, החיים שלי והאנשים שאיתם אני מתקשרת הם המציאות החדשה שאני יוצרת.

"הדינמיקה בברלין היא רגישות והתנצלות מהכיוון הגרמני, וציניות מהכיוון הישראלי. בעיניי לא מצאו חן שני הכיוונים. יש נטייה ישראלית לעשות צחוק מכל העניין, חוגגים על הומור שואה. עמדתי הרבה מול גרמנים יחד עם ישראלים שניסו להראות בעזרת הצחוק והציניות כמה התפתחנו ועברנו הלאה, והרגשתי הרבה מבוכה מהצד הגרמני. אני חושבת שזו פעולה אגרסיבית שמקטינה אותם, מקבעת את יחסי הכוחות ולא מאפשרת התפתחות ויצירה מחדש. ודאי שצריך לדבר על זה ואפשר לצחוק על זה, אבל צריך לדעת איך. צריך להבין שהדור שלנו נמצא במקום מסוים שלא מקביל למקום שבו נמצא אותו דור בגרמניה. אבל בכל זאת, השיח הולך ומתפתח".

'מדירה לדירה' הייתה יצירת המעבר של אלבנדה מגרמניה לישראל, כשחשבה ברצינות על חזרה לארץ. העיסוק בשפה ובמקום עורר בה את הרצון להתמודד עם הזיכרון, בייחוד זה הישראלי והיהודי, ולראות איך הוא יוצר ומפרק מקום.

מקבעים את העבר

מרבית עבודותיה של אלבנדה מתעסקות בזיכרון, בשימורו, ובאופן שבו הוא מועבר או מתמסד כטקס או כפולחן. בקטע הווידאו 'עדות' המסך מחולק לשלושה חלקים, כשבכל חלק ניצבים גבר או אישה בחולצה לבנה. כל אחד בתורו עומד מול המצלמה ומספר על זיכרונותיו מטקסי הזיכרון שהיו בבית ספרו. השאר ממתינים בעמידה דוממת לצידו. כך למשל מישהי מספרת בהתרגשות על הפידבקים החיוביים שקיבלה על הופעתה בטקס, ועל כך שהטקס כולו היה בנוי ליכולות הדרמטיות שלה; אחר מספר על קנאתו בחבר שזכה להרים את הדגל בכל טקס מחדש; ומישהי נוספת על הלחץ והחרדה שהיו מנת חלקה בימים שלפני המופע. אף אחד מהמספרים לא מדבר על המשמעות התוכנית של היום, על המטרה שלשמה התכנסו בו.

אלבנדה מתעסקת בטקסי הזיכרון הישראליים ביצירות נוספות. ביצירה 'על במותיך' מוצגת סדרת ציורים שבהם נראים ילדים ונוער ברגעי הטקס השונים: כשהם יוצרים מגן דוד או את הספרה שישים; כשהם על הבמה בקטע קריאה, מחול או מוזיקה; כשהם נושאים את זר ה'יזכור'. בקטע הווידאו 'My Immortal‘ מוצגים קטעי מחול מתוך טקסים שונים בבתי הספר ברחבי הארץ, כשברקע מקריאה ילדה קטע נוגה ונשמעת מוזיקה דרמטית. בכל העבודות מודגש האני המופיע, הפרפורמנס. לדעת אלבנדה, הטקסים נכשלים במשימת הזיכרון.

חוויית הפרפורמר גוברת על הזיכרון. מתוך 'עדות'

חוויית הפרפורמר גוברת על הזיכרון. מתוך 'עדות'

“נדבר קודם על טקסט“, היא אומרת. “הטקסט אמנם מנכיח את העבר, אבל גם משטיח ומקבע אותו. כמו תמונות באלבום שהופכות להיות הזיכרון של האירוע, כשבעצם הן נקודה קטנה ממנו, והחוויה האמיתית הייתה הרבה יותר רחבה ומקיפה. אנחנו מתמכרים לנקודה השטוחה הזו, לסימונים של העבר, ומתנתקים מהחוויה הרגשית שלו. אי אפשר לחוות באמת את גיל ארבע, אז אנחנו חווים אותו דרך תמונות, או שאנו חווים את עצמנו בגיל שבע מסתכלים על תמונות של גיל ארבע. טקסט עושה דבר דומה. הוא מסכם ומשטח, לא מעלים ומוחק לגמרי, אבל מקבע.

“בארץ יש פולחן זיכרון. הטקסים הם פעולה מאוד ייחודית לנו. הניסיון לחוות את המאורע והטקסט באופן רגשי ועוצמתי באמצעות הטקסים התבניתיים והידועים מראש מרחיק אותנו מהם. עצם זה שזה נעשה בתוך טקס פרפורמנס תובעני מול המוני אנשים עושה את הפעולה ההפוכה, וגורם לנער או לילד שמנסה להרגיש את הטקסט להרגיש בעיקר את עצמו ואת המאבק עם הדבר הזה. הטקס הוא פרפורמנס של טקסט, וככזה יש בו גם מימד של משחק או הצגה. שפת הטקסים מנסה לייצר תודעה של העבר בהווה, אבל חווית הפרפורמר גוברת על הזיכרון ומותירה מקום בעיקר לחווית העצמי בהווה“.

אין דבר כזה זיכרון קולקטיבי?

"הניסיון לייצר חוויה קולקטיבית עם העבר הוא בלתי אפשרי, והטקסים מקטינים עוד יותר את הסיכויים לכך. אפשר לייצר אתוס או אידיאולוגיה, אבל לא זיכרון. זיכרון קולקטיבי מניח בדרך כלל שאנחנו יכולים להיזכר דרך הגוף שלנו במאורע עצמו. אבל שיר וריקוד לא מחיים מוות, לא מחיים מלחמה, לא מחיים פחד. הטקס יוצר זיכרון חדש, ואם יש זיכרון קולקטיבי הוא זיכרון טקסים. אנחנו זוכרים את עצמנו בטקסים, כמו שאנחנו זוכרים את עצמנו מסתכלים על תמונות".

מתבקשים לבכות

אלבנדה לא מסתפקת בכך, וחושבת שיש בטקסים משהו מסוכן, ואפילו אלים. "יש נרטיבים שונים, והמדינה בוחרת את הנרטיב שאותו היא רוצה להפיץ או לחזק, וקוראת לזה אתוס. הטקסים לוקחים תוכן ומנסים לייצר חוויה סנטימנטלית חדשה, ובכך להשריש את האתוס. הם מנסים ליצור משהו קולקטיבי, ואני רואה את ההשפעה שלהם כמעשה אלים אפילו. הדיבור על התוכן הוא דבר אחד והוא מבורך, והייצור של חוויה סנטימנטלית המונית זה פעולה אחרת, והיא קצת מפחידה אותי. בגילאים האלו, בילדות ובגיל ההתבגרות, הפעולה שנעשית בטקסים היא להציע לילדים בָּמָה לבטא ולהביע את עצמם, אבל הדרישה שזה ייעשה בתוכן מסוים ויכיל בתוכו אתוס של מדינה הופכת את זה לאי ביטוי עצמי".

היצירה 'אש לבנה' מורכבת ממגזרת נייר של נערים שיוצרים בגופם מבנה של מגן דוד, כשהנייר חתוך בגבולות עמידתם וגופם חרות על הנייר. האור המוקרן עליהם משתנה ומשנה את הצל המושלך על הקיר מאחוריהם – לעתים הוא מגן דוד, לעיתים מחסום, לעיתים עיטור המרחף ככתר מעל ראשיהם. גם ביצירתה 'על במותיך' מציירת אלבנדה ילדים ונערים בטקסים השונים. אני שואלת אותה האם לדעתה משתמשים בילדים האלו.

"לא הייתי קוראת לזה משתמשים. אולי משתמשים ברגישות שלהם ובחיפוש שלהם, הם נורא רכים בגיל הזה. זה מתחיל בגן, ויש פורמט קבוע של טקס שעובר מדור לדור. זה גיל שבו אתה מנסה להבין את עצמך ואת גופך ואת השפה שלך, ואומרים לך שזה החומר שבו תבדוק את זה. אני לא חושבת שהם יוצאים מהטקס עם שיח מתפתח לגבי מה שקרה. הדבר המרכזי שנשאר זה החוויה שלהם את עצמם מול קהל וכקהל. ימי הזיכרון יותר מדי אוטומטיים, והאמצעים שחוזרים על עצמם מעוררים את אותן תחושות".

לדעת אלבנדה, האוטומטיזציה הזו מתרחשת גם במסע בני הנוער לפולין. "גם כאן יש פורמט קבוע, שבו אתה נוסע ויודע מה אמור לקרות לך מבחינה רגשית. ילדים נוסעים לפולין ויודעים שמבקשים מהם לבכות. בשיעורי היסטוריה לא מבקשים מהם את זה. המשפט שחוזר על עצמו הרבה אחרי נסיעות לפולין הוא 'אני לא יודע למה אני לא מרגיש כלום, אני לא יודע למה אני לא בוכה עדיין'. בגיל 16 קשה להתחבר רגשית להיסטוריה. זה אפשרי, אבל לאו דווקא עד כדי הגעה לאקסטזה. כשילד לא מצליח הוא מרגיש שהוא מאכזב, בעיקר את עצמו. הוא מתבונן על עצמו מבחוץ כיוצא דופן. הנסיעה לפולין צריכה להיות בגיל מבוגר יותר, וגם אז רק אם רוצים. החיבור לשואה יגיע מפן אחר. אין נושא שאי אפשר לדבר עליו. יש המון כלים חינוכיים מלבד לנסוע ולראות. השיח צריך להיות יותר מורכב ומפותח, ויותר רגיש לגיל הזה".

אור מהפנים

בקובץ עבודות נוסף בוחנת אלבנדה את המקום שבו מאמץ היחיד את הטקסט ומזדהה איתו בצורה אבסולוטית. באחת מהן היא קיבצה קטעי וידאו שבהם מופיעים חיילים וקצינים שהשתתפו במבצע 'עופרת יצוקה', המספרים שראו את רחל אמנו בזמן המבצע כשהיא נגלית אליהם בדמות אישה ערבייה המצילה אותם מבניין ממולכד.

"זו עבודה בהתהוות", היא אומרת. "כרגע הקול שלי ביקורתי כלפי הסיפור הזה, ולכן אני רק בתחילת העבודה. התחברתי לקטעי הוידאו בגלל הקסם הויזואלי. מהכיוון האסתטי מה שהרשים אותי הוא שככל שעולים בדרגה של החיילים, כך אסור יותר להראות את פניהם. כשמגיעים לקצינים הבכירים ההסתרה היא באמצעות מקור אור חזק שכאילו יוצא מתוכם. האור שיוצא להם מהפנים הצחיק אותי בהתחלה, אבל גם עורר בי אמפתיה. זה רגע קסום. אני רוצה לחפש את הסיבה לכך שהחיילים האלו הגיעו למקום הזה. להבין למה אנשים מחפשים נס, איך הם מתחילים לראות ניסים ואיזה צורך זה ממלא להם.

"אני מתעסקת בהזדהות ובהיבלעות הזו עם הטקסט גם ביצירה 'LostSwan19‘, שבה עיבדתי תמונה שמצאתי ברשת של בחורה צעירה המכנה עצמה כך, ביומה הראשון בעבודה במשטרה. הנערה מצלמת את עצמה עם המדים החדשים בעזרת מצלמה של הנייד מול מראה בחדר השירותים. גם היא מתחברת לאיזשהו אתוס ואידיאולוגיה שמישהו מציע לה. היא משחקת פה דמות שבה היא יכולה לבחון ולהכיר את עצמה. אני מזדהה איתה בחיפוש. אני נזכרת בעצמי מחפשת בגיל הזה“.

למה את רואה בעיה בהזדהות עם הקולקטיב?

“כי כשההזדהות הזו מוגזמת היא מקטינה את הפרטים. אני מעדיפה שנישאר במקום של החיפוש. גם כשמגיעים לתשובות ממשיכים בחיפוש. הקולקטיב נותן שייכות וכוח, אבל הוא גם מנוון. החיפוש גורם להמשיך לשאול שאלות, לדבר ולפתח. אני לא רואה פסול בהשתייכות מסוימת לקולקטיב, אבל היא צריכה להיות דינמית ולא מקבעת. כדי לגשר על הפער בין הלאום ליחיד, בין העבר להווה, בין שפה אישית לשפה רשמית ובין קודש לחול, צריך לחיות בשאלה. זה מתח טוב, מפרה, מחיה ומפתח. גם את האישי וגם את ההמוני. את השיח ואת התקשורת. את הכלל ואת הפרט“.

את מחפשת בעבודות שלך את הזהות הישראלית. מהי בעצם?

“אני לא יודעת, הלכתי לאיבוד בזה בעצמי, וכשנמצאים מחוץ לישראל השאלה הזו מתחזקת. בסופו של דבר ישראלי בחו“ל מוצא את עצמו משתייך לקבוצה כשהוא מדבר ומסתובב עם ישראלים ודוברי עברית, ואז השאלה היא על בסיס מה התחברנו. הישראלי בחו“ל גם נתפס כמייצג משהו. בכל פעם שאמרתי שאני מישראל עלו שאלות לגבי הדת וההשתייכות הפוליטית שלי. אני מייצגת בחו“ל מבלי לרצות בכך, וההתעמתות מול זה היא תמידית. ההתעסקות שלי עם ילדים שמחפשים את ההשתייכות שלהם דומה לחיפוש הזה שלי. אני איתם בחיפוש של הזהות הישראלית“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד כסלו תשע"ג, 7.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בדצמבר 2012, ב-גיליון וישב תשע"ג - 800 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ורדה הולנדר שמריז

    מאוד מעורר ומשמעותי.אני מרגישה כאילו מישהו דיבב את מחשבותי.אני עוסקת בפסיכודרמה בשילוב אומנויות בנושא השואה.בת לניצול שואה ומתעמתת עם אתוס הקורבן המוצג באופן תיאורטי תלוש ונטול תוכן רגשי הזדהותי אותנטי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: