ציון הלו, תשאלי מה עשיתם לי / גלעד מאירי

ספרו של שבילי משלב בין תיאורי חוויה רוחנית לבין פרודיה ומשחקיות לשונית וקובע אותו כאחד מהמשוררים הניו־אייג'ים המרכזיים של השירה הישראלית

 ספר יסירה

בנימין שבילי

מוסד ביאליק, 2012, 100 עמ'

'ספר יסירה' הוא אחד מספרי השירה המשמעותיים שיצאו לאור לאחרונה בשירה הישראלית. זהו ספר שיריו השישי (והאחד עשר בסך הכול) של שבילי ולדעתי ספר שיריו החשוב ביותר, כי בו באה לידי ביטוי צלול במיוחד תפיסת עולמו הרוחנית והפואטית. זו תפיסת עולם יהודית ליברלית הניזונה משיח העידן החדש, אשר מעוצבת בעיקר על ידי דיאלוגים בין־טקסטואליים, רובם פרודיים, עם מגוון מקורות.

 סיבה מרכזית לחשיבותו של הספר היא השילוב האקסטטי והקרנבלי, האוקסימורוני לכאורה, בין רוחניות לקלילות. הרוחניות בשירת שבילי באה לידי ביטוי בדיאלוג עם מקורות נשגבים ובתיאורים של החוויה הרוחנית. הקלילות מקורה באמצעים ספרותיים, אשר מנגישים את הרוחני בעיקר הודות לשפה תקשורתית, לפרודי, למשחקי לשון, להומור, לחריזה ולננופואטי.

שבילי משלב בין הרוחניות "הירושלמית" העמקנית של פנחס שדה לזו "התל־אביבית" המשחקית של דוד אבידן. בכך שבילי הוא ממשיכם של קודמיו בשושלת של השירה הישראלית האקסטטית, שדה (המאוחר), אבידן, יונה וולך, רנה שני (המאוחרת) ובני זמנו אדמיאל קוסמן (המאוחר), זלי גורביץ' (המאוחר) ומואיז בן הראש, ושל אבותיו השיריים המרכזיים, וולט ויטמן ואלן גינזברג.

שירת שבילי ובכללה ספר יסירה נמנית בדרך כלל על אסכולת שירת הנבואה האקסטטית־תקשורתית. זו אסכולה המושפעת מהשיח הפוסטמודרניסטי והניו־אייג'י, שהתפתחה באופן דיאלקטי במאה ה־20 כביטוי של מחאה נגד מסורת שירת הנבואה האקסטטית־אניגמטית.

משוררי הנבואה האקסטטית־תקשורתית הם ממשיכי הביטניקים: צעירים ברוחם, דינמיים וקרובים להוויה ההיברידית של הפוסטמודרניזם. לכן דמות הנביא־הדובר בספר יסירה מעוצבת כמשורר־נביא הקרוב יחסית לעם באמצעות נוסחים פופואטיים, סלנג ורמיזות למקורות המוכרים לקהל הרחב (יש לציין שיש גם שימושים פחות מוכרים).

לעומת אסכולה זו, משוררי הנבואה האקסטטית־אניגמטית מושפעים יותר מהזרם המודרניסטי ושירתם שואפת אל הקנוני. מסורת השירה הנבואית במערב נוטה לתאר חוויה ורעיון רוחניים באמצעות עיצוב כבד (קשה לפענוח) ואניגמטי. מסורת זו מבוססת על התפיסה שדיבור רוחני נשמע יותר אמין וסמכותי אם הוא מסובך להבנה. זהו דיבור המייצג את החידתיות של הקיום ושל האלוהות.

כאמור, אחד המאפיינים של האסכולה האקסטטית־תקשורתית הוא הזיקה לעידן החדש. שבילי הוא מהמשוררים הניו־אייג'ים המרכזיים של השירה הישראלית. הניו־אייג'יות שלו באה לידי ביטוי בעיקר בסינקרטיזם הרוחני של הקובץ, אשר בו ניתן למצוא שירי דבקות לנביאים מדתות שונות. לדוגמה, לצד החוויה היהודית המרכזית של הספר, הדובר מבקש אחר איחוד מיסטי באמצעות האסלאם, הזן והנצרות: "אוּלַי אֶלְבַּשׁ גְּלִימַת חָסִיד אִסְלָאמִי וְאֶרְקֹד" (13); "לוּ חֲכַם זֶן הָיִיתִי/ הָיִיתִי שׁוֹתֵק רֹב הַזְּמַן […] (63); "אֲנִי מַגִּישׁ אֶת הַלֶּחִי/ בַּשֵּׁנִית […]" (68).

משתמש בקינג קונג כדי לתאר את בנייניה המכוערים של ירושלים. מתוך הסרט, 1933

הגעילו את ירושלים

בספר 107 שירים, מספר שירים יחסית גדול לספר שירה, אולם הספר נקרא בקלות, כי הפואטיקה זורמת וצלולה: שבילי מצליח לפלס שביל לבניו, הקוראים. הקלילות היצירתית והרוחנית היא המוטו המרכזי בשיר המניפסטי הפותח של הספר: "שִׁירָה פְּשׁוּטָה/ שִׁירָה קַלָּה/ שִׁירָה בְּחֻפָּתָהּ כַּלָּה […]". שירו מהלל את השירה הקלה ורואה בה ביטוי של סגולה פואטית של משורר מיומן ושל רוחניות.

השיר מהדהד שירים מניפסטיים דומים של אבידן ובן הראש, אשר בניגוד לשבילי מציגים את הקלות ברהב, שכן הם רואים בה בעיקר ביטוי למיומנות כתיבה. אבידן מתהדר ביכולות הכתיבה הספרותית שלו: "[…] יֵשׁ לִי קַלּוּת־כְּתִיבָה, שֶׁהָיְתָה יְכוֹלָה/ לְתַפְעֵל מַעֲרֶכֶת עִתּוֹן גָּדוֹל […]" (משהו בשביל מישהו, 1964, 195); ואילו בן הראש מתאר בשירו "השיגעון הזה" בשמחה ובגאווה קלה את קלות הכתיבה שלו: "קַל/ לִי/ קַל לִי/ קַל לִי/ קָלִּי/ מְאֹד לִכְתֹב […] תַּחְשְּׁבוּ עַל כַּמָּה שֶׁקַּל לִי/ וְכַמָּה שֶׁקָּשֶׁה לָכֶם […]" (שירים, 2006, 180).

ספר יסירה הוא בעיקרו פרודי. הפרודיה היא קונספטואלית ולכן היא באה לידי ביטוי כבר בכותרת המתייחסת ל"ספר יצירה". באמצעות משחק הלשון שבילי משלב בין שמחת היצירה וייסוריה לטרנסצנדנטיות המיסטית (המיוצגת על ידי "ספר יצירה") המאפשרת את חוויית האחדות שהיא מעבר לשמחה ולכאב. הפרודיה באה לידי ביטוי בהתייחסויות למקורות וללשון באמצעות החייאת ניבים כבולים ומשחקי לשון.

שבילי מקיים דיאלוגים גלויים וסמויים, רובם פרודיים, עם דורות רבים של משוררים, סופרים ואנשי רוח, כמעט כולם גברים, בני מסורות שונות: דוד המלך (18), ישעיהו ("הַגְעִילוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם/ גִּלּוּ בָּהּ", 78), מחבר ספר איכה (ראו את שירי הפרק "ציון הָלוֹ", 67), רשב"ג (31), ריה"ל ("צִיּוֹן הָלוֹ/ תִּשְׁאֲלִי/ מָה עֲשִׂיתֶם לִי", 74; "לִבִּי בָּךְ/ בַּמַּעֲרָב/ וּבַמִּזְרָח […]", 83), הבעש"ט (65), רבי נחמן מברסלב (71), משוררי הזן באשו וריוטה (התייחסות לשירי ההייקו שעוסקים ברגע קפיצת הצפרדע למים; 63), ישוע (53), אפלטון (52), ויטמן (11, 90, 91, 94),  פרנץ  קפקא (56, 65), ג'יימס ג'ויס (64), ג'ק קרואק (ראו הפרק האחרון בספר), גינזברג (91), קזנצקיס (26), ומשוררים ישראלים עכשוויים, כגון אורי צבי גרינברג (68, 90), אבות ישורון (עמ' 58), נתן זך (100), וולך (19), גורביץ' (82, 97) ועוד רבים אחרים.

דיאלוג פרודי נוסף הוא זה המתקיים עם התרבויות העממיות והפופולריות, כמו למשל בפרק המחאה נגד עוולות ירושלים. שבילי עושה שימוש במוטיב של קינג קונג כדי לתאר את בנייניה המכוערים (72, 79); רומז לפזמון "שאו ציונה נס ודגל" של נוח רוזנבלום (המתכתב עם ירמיהו) ול"שבחי ירושלים" שהלחין אביהו מדינה (בהתבססו על  תהילים קמז) בשירים אלו: "שְׂאוּ צִיּוֹנָה אֶת עֵינֵיכֶם/ וּרְאוּ מָה רַב עָנְיְכֶם" (85), "שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַיִם אֶת/ הַקַּנְיוֹן […] (86); שבילי מתאר את דיכויים של הנהגים בעיר באמצעות משחק לשון חינני המתייחס לעושק של סינדרלה: "לִכְלוּכִית/ יְרוּשָׁלַיִם/ סִנְדְּלוּ אוֹתָהּ" (75).

שירים רבים של שבילי הם שירים ננופואטיים, קרי, שירים קצרים, אשר המינימליזם שלהם נובע מהשפעת ההייקו, הקצרנות של תקשורת ההמונים והמכתמים היהודיים. אחד משירים אלו מקיים דיאלוג עם שיר של משורר ירושלמי אחר, אריה זקס. זקס כתב ב'קלות הדעת, רשימת אישיות על תיאטרון ושירה' (1988, 105) פרק המכונה "חרוזי שטות", המוקדש לשמונה שירי איגיון שלו.

הראשון הוא "משורר סיני נפלא": "מְשׁוֹרֵר סִינִי נִפְלָא. אִבְּן גַּבִּירוֹל./ עֻבְדָּה, בָּרְחוֹב שֶׁלּוֹ אוֹכְלִים אֶגְרוֹל" (זהו שיר בן שורה אחת המחולק לשני בתים על ידי קו נטוי, כנהוג בשירת ימי הביניים). שירו הקפלטי של שבילי אף הוא עושה שימוש פרודי באותיות השם גבירול: "אֶל הַמְשׁוֹרֵר שְׁלֹמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל/ גַּם גּוֹרָלִי מִלֵּא גַּבִּי צַלְּקוֹת פַּרְגּוֹל" (נטול כותרת, 31). בשונה מזקס אצל שבילי יש פסיחה בין השורות, אולם שמו של גבירול, ההומור, הריתמוס והחריזה יוצרים דומות.

מדגים את התקופה

שירת ספר יסירה מעוצבת תוך שימת לב לוויזואליה. רבים משירי הספר הם שירה בפרוזה היוצרים גושי טקסט מרובעים או מלבניים, חלקם קצרים וחלקם ארוכים. השיר בפרוזה מדגיש את השיריות שיש בפרוזאיות של לשון השיר וכך משחרר את הטקסט מכבלי הלירי המובהק. שירים רבים מעוצבים בנוסח שבה מוגשת שירת ימי הביניים, וזאת בעיקר בשירים בפרוזה אשר לרוב מחולקים, לכאורה, לבתים על ידי קווים נטויים.

ממד זה מוסיף לשיר ניגון פיוטי עתיק. העיצוב הצורני מהדהד לעתים מוטיבים חוזרים בשירת ימי הביניים, למשל הדיאלוג בין גוף לנשמה (24). עוד עיצוב צורני ויזואלי הוא שירה ויזואלית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחלקו האחרון של השיר "אלבטרוס של השירה העברית". בשיר יש תיאור של צלב ובמקביל הטקסט פרוס על הדף באופן טופוגרפי כצלב (21). מוטיב צורני נוסף המעצב את הדף הוא העדר כותרות לשירים. עיצוב זה יוצר, בדומה לשירת ישראל אלירז המאוחרת, תחושת שרשור חופשי של פרגמנטים וממילא של מחשבה. אלא שבשונה משירת אלירז, אשר בה הפרגמנט שואף בדרך כלל לננופואטי הפתגמי, הפרגמנטים של שבילי מגובשים כרצפי שיר הרמטיים.

זהו הספר הארבעה עשר היוצא לאור במסגרת סדרת "כבר" האיכותית בעריכת ליאת קפלן. מבין ארבעת הספרים האחרונים שיצאו לאור ב"כבר", בשלושה מוטיב הזן הוא דומיננטי: 'האם צפויה התבהרות' (ישראל אלירז), 'משירי אוגאווה יוקימיצו' (יובל אידו טל) וזה האחרון של שבילי. בכך קפלן מעניקה ביטוי עריכתי לשירת ההייקו שלה. קפלן, למיטב ידיעתי, היא אחת משתי המשוררות הבודדות בשירה הישראלית שפרסמו ספר של שירי הייקו או דמוי הייקו (גלית חזן־רוקם היא המשוררת השנייה; ספרה, 'ציפורי' [2002], כולו הייקו או דמוי הייקו למעט שיר אחד).

לספר נלווה תקליטור ובו שבילי קורא משיריו ומתרגומיו. צירוף התקליטור הוא ביטוי לתפיסת העולם של קפלן, אשר העמידה לאורך השנים מפעל תקליטורי קריאת שירה. התקליטור מעניק לקורא את ההזדמנות להאזין לקולו העמוק, הסמכותי, הדינמי, המהפנט והייחודי של שבילי.

לסיכום, ספר יסירה הוא צומת ספרותי המדגים באופן מובהק את הדומיננטות של התקופה. לא בכדי שבילי כותב: "אֲנִי כּוֹתֵב אֶת שִׁירַת יִשְׂרָאֵל הָעִבְרִית שֶׁל הַיּוֹם […] (99). רוח התקופה הספרותית הישראלית נושבת מבין שורות שירתו, ובפרפרזה על בוב דילן ניתן לשמוע ברוח של ספר יסירה את התשובה.

ספרו של ד"ר גלעד מאירי 'הר געש סימפטי – פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן' ראה אור לאחרונה בהוצאת 
'הקיבוץ המאוחד'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

פורסם ב-30 בנובמבר 2012,ב-ביקורת ספרים, גיליון וישלח תשע"ג - 799, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: