ההליכה דורשת שיווי משקל ואיזון נכון ומהווה דגם לפעילות המוסרית. על סוד זקיפות הקומה ועל אתגרי הלוליין

רבים הם המנגנונים והמערכות המפעילים את כוחותיו של האדם – הביולוגיים, הנפשיים וההתנהגותיים. על המסובכות הזאת עמד ריה"ל (הכוזרי, פתיחה לחלק ג) כשהציג את המדינה כדגם לאדם. כיצד? יותר מפעם אחת ליווינו את הרמב"ם המצביע על המפתח להגיע לשיווי המשקל בין הכוחות, דרך האמצע. אלא שדרך האמצע היא דגם סטטי, ונדמה שאנו זקוקים לדגם דינמי יותר. קווים לדגם כזה הציג הראי"ה קוק בסידורו 'עולת ראי"ה', בפירושו לברכת "הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר".

צילום: Thinkstock

מודל לעתיד

"מִצְעֲדֵי גָבֶר". יש בהליכה, קל וחומר בריצה, משהו פלאי. ההליכה קשורה ביציבותו של האדם, בהיותו "זקוף קומה". כבר העירו רבים שזקיפות הקומה האנושית, משמעותה שחרור הידיים. אלא ששחרור הידיים יוצר בעיה לרגליים. ארבעה הפכו שניים. הפתרון מופלא: "נפלאים הם צעדי האדם, פלאי פלאים ישנם במשקל המכוון, שהאדם – זקוף הקומה – העומד על בסיס צר ככפות רגליו, יוכל עוד להתנועע חליפות במהירות כה נפלאה, ולא ייפול לארץ“. שיווי המשקל שבהליכה יתקבל בפעולה מתואמת של מנגנוני הגוף: “רק השיווי הנפלא של המשקל, והכח החיוני הפועל בחכמת א־להים נפלאה בשיטת העצבים, העורקים, המיתרים והגידים, המתייחסים לכל אברי התנועה, הלוקחים חלק במהלך האדם, זהו היסוד המכין את המצעדים ביושר הילוכם“. לפנינו נס. קיומו של פוטנציאל למִצְעֲדֵי גָבֶר. הבשלת המערכות ולימוד הם התנאי לכך.

הראי“ה משווה את דרכו של האדם בחיים להליכה, כאילו נהפכה אמירתו של החכם והיא אומרת עתה “אל תקרי הלכות אלא הליכות“ (מגילה כח, ב). כדי להבין זאת חייבים אנו לחזור ולהרהר ברמה עמוקה יותר על מה שלפנינו. האפשרות שלנו ללכת מהווה דגם לפעולתנו המוסרית: “המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם [הגוף], בודאי מושפע הוא וגם משפיע על התכונה הנפשית של האדם“. לפנינו המשוואה הפסיכוסומטית: הגוף מושפע על ידי הנפש, אך גם משפיע עליה. מכאן לומד הראי“ה דבר מפתיע. אמנם כן, הילד לא נולד בכושר ההליכה, הוא חייב ללמוד אותה, על רקע כישלונות ונפילות. והנה, טוען הראי“ה, תוך לימוד ההליכה לומד האדם לעתיד, באופן בלתי מודע, את העיקרון הכוללני, להגיע לשיווי משקל. הלמידה הוא מודל לעתיד.

ניתן להדגים את דברי הראי“ה בקביעה כי לימוד ההליכה הוא מודל בלתי מודע לאדם כאשר הוא ילמד לשלוט בכוחות הכובד והאינרציה כדי לרכוב באופניים, ולא מעט כשהוא ילמד להשתלב בג‘ונגל התנועה. הראי“ה מעוניין בשיווי המשקל המוחלט, זה המאפשר חיים מאושרים ומוסריים: “[לימוד ההליכה] משפיע על התכונה הנפשית של האדם המלאה כוחות הופכיים ומתנגדים, ותעודתה הנכונה היא לשקול את מהלכיה, להעמידם על בסיס השווי, הצדק והיושר“. אם האדם יצליח להגיע לשיווי משקל זה, אז “תיקון המידות ותיקון המעשים, תיקון הדעות ותיקון הרגשות, במידה נכונה“ יצליחו “להוליך את האדם בדרך ישרה במהלך חייו בכלל. ועל כל המובנים הללו, בשכלולם ואיחודם, הננו מברכים בשמחת נפש למכין מִצְעֲדֵי גָבֶר“.

העול והמוט

ואולם, החיים מסובכים עוד יותר. לדעתי הצביע על כך ר' חיים מקראסנה, ממקורבי הבעש"ט, כשסיפר על לוליין שהלך על גבי חבל מתוח על נהר הויסלה בפולין. את הלקח שלמד ר' חיים מקראסנה מכך נשאיר להזדמנות אחרת. עבורי ההליכה על החבל המתוח היא המשל המתאים ביותר לחיים האנושיים המורכבים כל כך. אני מתאר לי שאילו ר' נחמן מברסלב היה משתמש במשל, הוא היה מלמד אותנו שדרכם של החיים הם על גשר צר, ולמרות זאת אסור לנו "לפחד כלל". הכלל הראשון הוא אמונה, אמונה בשמים אך גם באדם עצמו.

כשלעצמי, חושב אני שיש בסיפור לקח נוסף. המסתכל בלוליינים ייווכח שהם לוקחים בידיהם מוט ארוך עם משקולות בקצותיו, המעקמות את המוט עד כדי כך שקצותיו יורדים עד מתחת לחבל. הפלא ופלא. כובד גופו לא מספיק ללוליין, הוא צריך להוסיף על המשקל גם את עול המשקולות? אלא שהפרדוקס מסתיר סוד מופלא, שהבנתו מחזירה אותנו לאחד מעקרונות הפיסיקה שאולי למדנו וודאי שכחנו. המשקולות "הכבדות מנשוא" מורידות את מרכז הכובד אל מתחת לחבל. או אז, פיסיקה פשוטה, אם הלוליין יעשה טעות העלולה לגרום לנפילתו, המוט יחזיר אותו לשיווי משקל. המוט אינו אלא סמל של עול המצוות.

זהו סודו הפנימי של המוט. עשרה קבים של יופי, כבוד ועושר ירדו לעולם, תשעה נטלה הוליווד. האם היא נטלה קב אחד של אושר? אם כך, למה לקחו הם גם תשעה קבים של פסיכואנליטיקאים? היהדות מבטיחה לנו עולם הבא, אבל היא נלחמת עבורנו גם על העולם הזה. הסוד של אפשרות הצעידה על החבל הדק, החיים, נעזר דווקא במוט הכבד, בעול. מאז העבר הרחוק ניטשת מלחמה כנגד 'עול מצוות'. בדורנו מתמקד המאבק זה במשמעות הזוגיות ובעתידה. אכן, הביטוי הבולט של העול נמצא היום בעול הזוגיות והמשפחה. מהי זוגיות? עול הנישא על ידי שני לוליינים. גם על לוליינים אלה עלינו לכוון בעת שאנו מברכים "הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12