פשעי המערכת המשפטית / חבצלת פרבר

פנסיונר איטלקי הורג קשיש גרמני בשל עברו ועורך הדין המגן עליו מתעמת עם מערכת החקיקה והמשפט הגרמנית דהיום. וזה בדיוק מה שעושה באומץ הסופר עצמו

פרשת קוליני

פרדיננד פון שיראך

מגרמנית: נועה קול

ידיעות ספרים, 2012, 148 עמ'

שערו האחורי של הספר מספק מידע מצומצם על אודות המחבר: "פרדיננד פון שיראך נולד במינכן ב־1964. הוא אחד הסנגורים הבולטים בברלין". איש שצמח כביכול יש מאין, או שהחסידה הביאה אותו במקורהּ ושמטה אותו אל חיק אמו דרך הארובה – כמו שהיו מסבירים לילדים באירופה הישנה.

אבל מי שזוכר או מתמצא בהיסטוריה של גרמניה הנאצית קולט מיד את שם המשפחה הייחודי של הסופר, פון שיראך, שהיה שמו הארור של באלדוּר פון שיראך, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה ומי שעמד בראש תנועת ה"היטלר יוגנד" (הנוער ההיטלראי) מאז ייסודה בשנת 1931. אחר כך, משנת 1941 ועד סיומה של מלחמת העולם השנייה, שימש גאולייטר (מושל מחוז) של וינה, עיר הבירה של אוסטריה שסופחה לרייך השלישי. כמאה ושמונים אלף יהודי אוסטריה נשלחו להשמדה במחנות בפולין בשנות כהונתו. בנאום שנשא בספטמבר 1942 הגדיר פון שיראך את השמדת היהודים כ"תרומה לתרבות האירופית".

לאחר המלחמה נשפט פון שיראך כאחד ממנהיגי השלטון הנאצי במשפטי נירנברג ונידון לעשרים שנות מאסר (כשנת מאסר אחת כנגד כל 10,000 נרצחים). ב־1966 סיים את תקופת המאסר ושוחרר מכלא שפנדאו. הוא חי חיים שקטים בווילה המשפחתית בדרום גרמניה יחד עם בנו, כלתו ונכדו פרדיננד במשך כשמונה שנים ומת ב־1974.

דיון בשאלת ההתיישנות של פשעי הרוצחים הנאצים. משפטי נירנברג, 1945
צילום: ריימונד אדריו

הודאה ושתיקה

הסיפור פשוט למדי. עורך הדין הברלינאי קספר ליינן מתמנה לסניגור הציבורי של אחד, פבריציו קוליני. פנסיונר ממוצא איטלקי, מכונאי בדימוס, שרצח ביריות אקדח ובבעיטות את הנס מאייר, זקן גרמני חביב ותעשיין מכובד. הרצח התבצע בחדר במלון, וקוליני, ידיו ובגדיו מגואלים בדם ועקב נעלו תלוש ממקומו, ירד במעלית אל קומת הכניסה של המלון. שם פנה אל פקידת הקבלה וביקש ממנה להתקשר למשטרה. כששאלה אותו שאלות נוספות אמר רק "חדר 400. הוא מת". אחר כך התיישב על אחת הספות הכחולות באולם הכניסה והמתין לבואם של השוטרים. "הוא חיכה כל חייו. הוא תמיד שמר על שתיקה".

המילים "כל חייו" הן מילות מפתח, שאת משמעותן נגלה רק לקראת סוף הספר. כשהסניגור מנסה לדלות מפיו של קוליני פרטים על קשריו עם הנרצח ועל המניע לרצח, הוא נתקל בשתיקה עיקשת. קוליני מוכן להודות ברצח, אך אינו מוכן להסביר את מניעיו.

ימים אחדים לאחר המפגש של ליינן עם תיק הרצח, מתברר לו שהוא מכיר את הנרצח. מאייר הוא הסב החביב, סבם של פיליפ חברו הטוב ושל יוהנה, אחותו האהובה של פיליפ. הסב שאיתו שיחק שחמט בילדותו ועל כתפו בכה כשפיליפ נהרג בתאונה יחד עם הוריו (תאונה שאת פרטיה המזוויעים מתאר הסופר ביובשנות מנוכרת ובפירוט מיותר לגמרי). קספר ליינן מנסה לפנות אל הנהלת בתי המשפט ולבקש שישחררו אותו מן הייצוג של הרוצח. אבל הוא עצמו אינו משוכנע שזה רצונו באמת, וגם תגובותיהם של האנשים מסביבו מניאות אותו מכך.

עו"ד מאטינגר, המייצג את חבר הנאמנים של התאגיד התעשייתי שמאייר עמד בראשו, מזכיר לו את האמת הפשוטה לכאורה: שהוא עורך דין וחייב לנהוג כעורך דין – באופן מקצועי ולא אמוציונלי. במילים דומות מתבטא גם האופה בקונדיטוריה השכונתית. קוליני, הלקוח־הרוצח, שעו"ד ליינן מספר לו על קשריו עם משפחתו של מאייר, אומר בקיצור: "הוא מת. לא מעניין אותי מאייר והמשפחה שלו… זה הייתי אני".

המשפט מתנהל באופן סדיר אבל אינו מתקדם לשום מקום. התעקשותו של קוליני לשתוק ולא להסביר את מניעיו שומטת את הקרקע מתחת להליך המשפטי המבקש לשפוט את המעשה ולהגדירו בהתאם למניעי הנאשם. אבל בשלב מסוים נפתחות במפתיע לפני הסניגור ליינן אפשרויות חדשות ובלתי־צפויות. הוא ניגש לחקור את הרקע, את ההיסטוריה. כאן חל המפנה בעלילה, הקושר את הרצח בהווה עם פשעי העבר. הנס מאייר, התעשיין המכובד והסב האהוב, מתגלה כפושע מלחמה. אלא שזה אינו סוף פסוק וכאן מתרחש המפנה השני בעלילה.

פשע ההתיישנות

הסופר עצמו, במאמר שכתב ל'דר־שפיגל' בשנת 2011, אומר את הדברים הבאים:

"לעתים קרובות זו רק שאלה של מקריות – האם אדם ייהפך לפושע או לקרבן… (אבל) מה שסבי עשה הוא משהו שונה לגמרי. פשעיו נעשו באורח מאורגן, שיטתי, בקור רוח ובדייקנות. הם תוכננו ליד שולחן הכתיבה, היו תזכירים בקשר לכך, דיונים, ותמיד זו הייתה החלטה שלו לבצע. כמובן – המשטר עצמו היה נפשע, אבל זה לא פוטר מאחריות אנשים כמותו, משום שהם אלה אשר יצרו את המשטר הזה מלכתחילה.

"אשמתו של סבי היא האשמה שלו. (אבל) בספר שלי אינני כותב עליו או על בני דורו… העולם של ימינו מעניין אותי יותר. אני כותב על מערכת המשפט שלאחר המלחמה, על המשפטים שנערכו ברפובליקה הפדרלית הגרמנית, על פסקי הדין האיומים, על השופטים – שעל כל רצח שבוצע על ידי נאצי פסקו רק חמש דקות של שלילת־חופש. זהו ספר על הפשעים שבוצעו במערכת המשפט שלנו, על נקמה, על אשם ועל הדברים שבהם אנחנו כושלים עד היום הזה".

ואכן, המשפט המתואר בספר מתגלגל בסופו של דבר לדיון בשאלת העמדתם לדין של רוצחים ופושעים נאצים, ובייחוד לדיון בשאלה הקשה – מוסרית, היסטורית וחברתית – של ההתיישנות שחלה על מרבית הפשעים הללו. למרבה ההפתעה מתברר שאת התקנות שקבעו התיישנות של פשעים כאלה ניסח לא פחות מאשר פושע נאצי ואסיר לשעבר, ד"ר אדוארד דרהר (השם והפרטים על אודותיו אמיתיים), שלאחר שחרורו מן הכלא נקלט לעבודה ממשלתית ואף מונה לתפקיד ראש המחלקה הפלילית במשרד המשפטים של "גרמניה האחרת". הדיון המשפטי בעניינו של קוליני נמשך אך לדילמה הזאת אין פתרון – לא בעיקרון וגם לא בסיפור.

אבל בניגוד למרבית הספרים הספר הזה כנראה זעזע משהו במציאות המשפטית בגרמניה. ב־2012 מינתה שרת המשפטים של גרמניה ועדה שמתפקידה לבדוק את ההליכים שאפשרו לעו"ד הנאצי דרהר להשתלב בעמדה בכירה כל כך במערכת המשפטית לאחר המלחמה, ובייחוד להעביר ללא כל מעצור תקנות התיישנות. הוועדה גם בוחנת מחדש את נושא החלת התיישנות על פשעי הנאצים בכלל, ועל פשעים חמורים בפרט. לא ידוע לי מה עלה בגורלה של הוועדה והאם היא עוד חוקרת.

ירושת הנאציזם

נשוב לספר: הכתיבה מאופיינת בלשון רזה, מדויקת אך יבשה. שפה שקרובה יותר לתיאור־מקרה משפטי או בירוקרטי מאשר ליצירה אמנותית. הליך המשפט מתואר בסיפור בדייקנות אך בקיצור, במילים המשדרות קרירות וללא עיטורים או תיאור חיי נפש. הסופר, בראיונות לעיתונאים, מכריז שהוא כותב כך במכוון, משום שהוא כותב על המציאות ממש, כפי שהוא מכיר ורואה אותה. והמציאות, לדבריו, היא כמות שהיא, בלי קישוטים, התייפייפות או חיפוש אחרי מילים נרדפות.

זאת כתיבה שאמנם אינה מרשימה ספרותית, אך היא אמיתית ונראה שהיא נכונה לכותב. לעומת זאת, כשהוא מנסה לכתוב באופן "ספרותי", התוצאה שבלונית וצפויה. זה נכון בעיקר לגבי הפרקים המתארים את חברותו של קספר ליינן עם פיליפ ויוהנה, כאשר הן הדמויות והן הסיטואציות שטוחות וצפויות והקטעים הללו בכללותם נראים כקביים ספרותיים שנוצרו ביד גסה לשם מילוי צרכיו הטכניים של הספר.

הספר חשוב – לא בגלל המחמאות השטותיות שמצוטטות מביקורות בעיתונות העולמית, ובוודאי לא בגלל הסיבה שהומצאה לטובתו בדף יחסי הציבור: "בפרשת קוליני מתעמת הסופר לראשונה באופן פומבי עם עברו הנאצי של סבו, ואף שילב בו דמות המבוססת על דמותו של סבו“. בניגוד לנאמר בקומוניקט, הסופר אינו מתעמת בספר עם סבו, אם כי יש דמיון חיצוני מסוים בין הנס מאייר הזקן לסבו של הסופר בסוף ימיו. לעומת זאת, הסופר עושה כאן מעשה אמיץ בהרבה: הוא מתעמת – גם כעורך דין ידוע, לא רק כסופר – עם העוולות ועיוותי המשפט של המערכת המשפטית בגרמניה “האחרת“, מערכת שהטמיעה אל תוכה ירושות רעות של הנאציזם ושל נאצים־לשעבר, ולא הקפידה לבחון את עצמה ולהבטיח את ניקיון כפיה המוסרי, ההיסטורי והמשפטי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויצא תשע"ג - 798, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: