אגדת החמדנות ועונשה / צור ארליך

בעידן של אוליגרכים תאבי בצע, עיתונאי רומנטיקן ורוחני נפלט ממקומו כנמר מזדקן מלהקתו. המטפורה הבנאלית לכאורה היא רקע לסיפור מאבק בחומרנות הדורסנית

נמר השלג (הכלה הנצחית)

צ'ינגיס אייטמטוב

מרוסית: דינה מרקון

עם עובד, 2012, 247 עמ'

לפעמים מאכילים אותנו בכפית וטעים לנו. כן, גם לנו, אניני הטעם. בתחום הסאטירה האקטואלית, למשל, אנחנו מכירים את זה מ'מהדורת השבט' של לאטמה. אלחנן ורונית מגישים לנו רצף של פריטים מתוחכמים, מרומזים, אירוניים, מותירי־פערים – ופתאום, באמצע, מגיע קליפ באנגלית המיועד גם להפצה ויראלית בעולם, והקליפ הזה נוצר, בעליל, בשביל המתקשים. נניח, סכינאי עם טורבן ששר משהו כמו "אני מוסלמי קיצוני, אני רשע מרושע, אירופה פראיירית שלי, אירופה הנמושה". ואיכשהו זה עובר את מסנני האיכות הקנטרניים שלנו, הצופים גבוהי הציפיות. למה? כי זה עשוי טוב, כי מוכמנים בזה גם רמזים למתקדמים, כי זה נמצא בתוך מסגרת מוצלחת ובעלת מוניטין, וכנראה גם משום שזה מופנה לזרים, לחוצלארצים. ואלה, מה הם כבר מבינים. הרי צריך להאכיל אותם בכפית.

חלקו הגדול של 'נמר השלג' הוא כזה. בכפית. ישר לפֶה. על כל צעד ושעל מתגלגלים בו סימני קריאה וסימני שלוש נקודות, להודיענו איפה להתרגש ואיפה להשתרעף קמעה בדמדומים. תחת כל עץ רענן מכריז המספר מפורשות שגורלו של נמר השלג הזקן, שנפלט מהקבוצה ונושל מבת זוגו, מקביל לגורלו של גיבור הספר, העיתונאי הקירגיזי עדין הנפש ושוחר הרוחניות והתרבות הגבוהה אַרְסֶן סָמַנְצִ'ין, שזאבי הקפיטליזם הפוסט־סובייטי עושים בו אותו מעשה. הגיגיו הפוליטיים הרומנטיים של סמנצ'ין והגיגיהם הפוליטיים הציניים של בעלי דבבו נפערים לעין השמש כפשוטם, ממש כמו ערבותיה האינסופיות של אסיה התיכונה.

ולמה כל זה עובר בקלילות את המסננים גבוהי המצח שלנו? התשובה דומה לזו האמורה לעיל באשר לקליפים הקליטים להחריד של לאטמה, אך הפעם לא במונחים של סאטירה מצולמת אלא במונחים של ספרות יפה, שלא לומר יפהפייה. זה עובר כי זה עשוי טוב, כלומר כתוב להפליא, מעורר הזדהות, מפעים ביופיו ומתורגם בעושר ובבהירות; כי מוכמנות בו אבני חן למתקדמים; כי זה נמצא בתוך מסגרת מוצלחת ובעלת מוניטין, כלומר בספר מאת מחבר הרומן המהולל 'והיום איננו כלה'; וכנראה גם משום שזה מופנה אלינו כזרים, חוצלארצים, ויותר מכך, מגיע אלינו מלב האקזוטיקה הלא־מוכרת של מרכז אסיה, על גבול סין; ממחוזות של אסלאם מתון עד קלוש, המחדש את נביטתו לאחר הסתלקות המכבש הסטליניסטי; מארצות הקסם שבהן, לפחות אצל אייטמטוב, אגדות קדומות מפעפעות אל ההווה החומרני; ממרחבי הערבות מלוכסנות העיניים והרי הקרחונים מצועפי המרחק, שאלמלא אייטמטוב המנוח ומתרגמיו הישראלים קולם לא היה נשמע באוזנינו מעולם.

כי הבה נודה, גזענים רב־תרבותיים שכמונו: כלפי המוסלמים־הטובים המוזרים הללו, בני המדינות החדשות שנגמרות ב'סטאן', אנחנו סלחנים־תרבותית, ומה שהיינו מחמיצים לו גבות וקוראים לו קיטש אם היה מגיע מארצות הברית או מארצות התן, אנחנו מקבלים בהנאה ומכנים "פשטות כובשת" כשהוא מגיע מהמזרח המתעורר. במקרה הזה, של ארסן סמנצ'ין, זה אירוני במיוחד, כי האיש, גיבור ספרנו, חושף בפנינו בלעג את הפְּלִיסטיניות שבחיים הפסוודו גבוהי מצח שלנו, בני המערב.

במרכז האופרה 'הכלה הנצחית' עומדת כלה מוכת געגועים. זמרת אופרה
צילום: thinkstock

דו יו לאב מי

מפוצץ אותו, למשל, לשמוע בשירותים הציבוריים במלון מהודר בלונדון מוזיקה קלאסית מרמקולים שהושתלו שם. "הה, איזו מוזיקה שָטפה פה מגבהים לא נודעים היישר לתוך צנרת הביוב. הוא לא הבין בשום אופן את הציביליזציה האורבנית הזאת, הכוללת שירות מפלצתי שכזה. איך אפשר! הרי המוזיקה היא הגלקסיה של הרוח, שנפש האדם לובשת שם ממדים קוסמיים". ומה עונים לו, הקפיטליסטים המנוונים בעלי המלון, כשהוא מתלונן באוזניהם? "אם השירותים האלה אינם מוצאים חן בעיניך, לך לשירותים אחרים…"  (עמ' 21־22, כל סימני הפיסוק במקור).

לרפובליקות הסובייטיות לשעבר הגיע התהליך הזה בלי מסווה העידון שהוא עטוי בו פה ושם במערב. זה חודר היישר לחייו האישיים של ארסן. תרבות הפופ המקודמת בידי אוליגרכים תאבי בצע מאיימת ישירות, פיזית, על חייו. זאת לאחר שחטפה ממנו את אהובתו שמכרה את נפשה לשטן ומִזַמֶרת אופרה הפכה לשילוב דלוח בין בריטני ספירס לשרית חדד. בכך גם גזלה ממנו את הסיכוי ליצור איתה את האופרה 'הכלה הנצחית': אופרה על פי אגדה מקומית קדומה, שבמרכזה כלה מוכת געגועים שאהובה נלקח ממנה במזימה. הנה לנו, לצד נמר השלג, המטפורה השנייה לעלילה המרכזית של הרומן.

באחד משיאיו הגרוטסקיים של הספר, הזמרת מופיעה באירוע ממלכתי באצטדיון, והקהל שואג איתה את שירה הפופי־מזרחי־מודרני "אתה אוהב אותי? תקנה לי לימוזינה? לימוזינה! לימוזינה!", ותיאורו של אייטמטוב חי כל כך שאתה כמו שומע את נהמות הבאסים של הערסים בחוף הים עם "דו יו לאב מי" של גב' חדד שלנו. אכן, ספר על הכאן והעכשיו הגס שלנו, בתפאורה האקזוטית של מרכז אסיה. הכמיהה הקלה העולה פה ושם אצל ארסן לתרבות המכוונת מלמעלה של העידן הקומוניסטי היא הטוויסט פה. כי אם זה המחיר לתרבות איכותית, אז לא, תודה.

על פי תפיסתו של ארסן – וכנראה של אייטמטוב עצמו, מחבר 'והיום איננו כלה' האנטי־סטליניסטי האמיץ ובעצמו בכיר במפלגה הקומוניסטית – סדר הדברים היה כדלקמן. בברית המועצות של שנות הקומוניזם האַלים שרר דיכוי של המחשבה והיצירה, תוך טיפוח מתמיד של תרבות גבוהה כל עוד היא תקינה פוליטית. אחר כך הייתה הפרסטרויקה של גורבצ'וב, מחצית־עשור של רנסנס פוליטי ויצירתי, תקוות גדולות ותרבות גבוהה מתפקעת מאנרגיות. אבל אז שוחררו המוסֵרות, השוק החופשי ואווירת ההתפרקות הצמיחו אוליגרכים ציניים והמונים דפוקים שגם הם רוצים, ובג'ונגל הזה יכול לצמוח רק מה שעושה כסף.

על הרקע הזה מתחוללת עלילת 'נמר השלג', ואף הופכת, לקראת סוף הספר (עם סימנים מקדימים בתחילתו), לעלילת מתח. מתח כפשוטו, וגם מתח מוסרי. דווקא כאן הספר מגיע למיטבו. והפתרון שנמצא להתרת הדילמה, פתרון חרב דמוקלס, כלומר לא פתרון אלא אבחת חיתוך, חורג מכל התבניות המצופות, ומאיר פתאום את הסימנים המוקדמים ואת המטפורות הבנאליות לכאורה של הכלה הנצחית והנמר הבודד באור אחר, לגמרי לא לעוס.

טרור מתחזה

כמו ב'והיום איננו כלה', האהוב כל כך על הקורא הישראלי, גם ספרו הזה האחרון של אייטמטוב מתמקד בגיבור חיובי, בעל שאיפות רוחניות ומטען פולקלורי עשיר, העומד בסער ההיסטוריה ונקמץ באגרופה הגס. בשני הספרים, המתרחשים שניהם ברפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר, זהו אגרוף המטריאליזם. אלא שבספר העבה ההוא המטריאליזם הוא המרקסיזם, ואילו עתה, בספרנו הדק יותר, זו החומרנות הקפיטליסטית. שני המטריאליזמים הללו מועמדים, כל אחד בספר המוקדש לו, כניגוד לאנושיות.

בשני המקרים התוצאה טרגית, אבל הפעם, כדרכה של היסטוריה־חוזרת, לטרגדיה יש ממד של פארסה. הממדים האפיים, האידיליים משהו, של הטרגדיה הגדולה ההיא, מתכווצים ב'נמר השלג' בהתאם לכדי מיני־רומן ממוקד. לא אל קיר הבטון של מערכת שלטונית אטומה ועצומה מוטל הגיבור הפעם, אלא אל סבך קוצני של חמדנות צינית ועלובה. גילוייה השונים של החמדנות מתנגשים כאן זה בזה, ועל ראשו של ארסן: מן העבר האחד ייאושם של העניים, המתחזה לזעם אנטי־גלובליסטי ונוקט שיטות של טרור, ומנגד הראוותנות הנבובה והדורסנית של בני המזל. הספר מעמיד בעצם משולש של אופציות: גלובליזם ראוותני ומשחית, אנטי־גלובליזם אלים המתמקד בזירה הכלכלית, ולבסוף גם אנטי־גלובליזם אקולוגי, האופציה הרצויה. את הקוטב האחרון מייצגים נמר השלג, העיתונאי ארסן, ואהובתו האחרונה אֶלֶס.

"זה נשמע נדוש", חושב ארסן לעצמו כשהוא מבין לאיזו צבת נקלע, לאיזה תפקיד נורא מועיד אותו חבר ילדותו טַשְׁטָנַפְגָן שהפך לטרוריסט, "אבל בכל פעם שאדם נאלץ להתמודד עם סוגיות אישיות מורכבות הוא נוכח עד כמה מוזר הוא עולמנו. העולם נעטף בסתירות עם בריאתו, כתינוק המעוטף בחיתול, ומאז ועד עולם הוא סבוך בהן. טשטנפגן מציג את עצמו כלוחם בגלובליזציה, אבל ההתנגדות לגלובליזציה היא אצלו סוג של טרור. מצא לעצמו תירוץ. המרקסיסטים היו תומכים בו. הרי הוא אמר פעם שבהרים צריך צ'ה גווארה משלנו. אבל איפה הוא ואיפה צ'ה גווארה! ולך תתווכח איתו כשהדולר מאיים לסחוף ולהשמיד את כל הרעיונות והעקרונות שייקרו על דרכו. התבלבלו, המסכנים" (עמ' 188).

גם הספר, אכן, "פה ושם נשמע נדוש". אבל אמנם כן, "התבלבלו המסכנים", ו"העולם נעטף בסתירות"; וכשהחופש והכסף הגדול נכנסים למשחק, כל הסכֵמות האידיאולוגיות שסידרנו לעצמנו מתבלגנות ונושכות זו את ראשה של זו. בהירות היתר של הטיעונים הרעיוניים המוצגים בחלק הארי של היצירה  נועדה, כך מובן בסוף, ליצור תשתית לטריפת הקלפים, להמחשת התוהו ובוהו. הסופר האכיל אותנו בכפית – אבל העיכול אינו קל כלל וכלל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויצא תשע"ג - 798, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: