אמונה ברשות היחיד / דוד ברגר

הרב סולובייצי'ק התנגד לכל שיח תיאולוגי עם הנוצרים. פרק נוסף בפולמוס על דיאלוג אפשרי בין יהודים לנוצרים, בעקבות מאמרו של הרב שלמה ריסקין

יחסים בין יהודים ונוצרים נמנים בין המוטיבים המרכזיים בתולדות ישראל.  על אף הצורך להישמר מניסוחים פשטניים והכללות בעייתיות, ניתן לומר שלאורך הדורות, הצורה הדומיננטית של יחסים אלה התבטאה בחשד, עויינות, ורדיפות, בעוד שבמחצית המאה האחרונה התפתחו יחסי ידידות, לכל הפחות בזירות ספורות, המתבטאים בראש ובראשונה במפעל ששמו דו-שיח בין-דתי. אין צורך לומר שיש לברך על התפתחות זו.  אף על פי כן, היא טומנת בחובה אתגרים קשים ומעלה שאלות העומדות ברום עולמו של יהודי הדבק במסורת ישראל.

בעיצומה של וועידת וותיקן II בשנות הששים של המאה האחרונה ולפני הניסוח הסופי של המסמך ההיסטורי Nostra Aetate, נשא הרב יוסף דוב סולוביצ'יק נאום קלסי שהתמודד עם אתגרים חדשים אלה.  הנאום הופיע כעבור חדשים מספר כמאמר בשם "עימות".[1]  הפירוש הרווח ל"עימות" קובע שהרב פסל כל דו-שיח בין-דתי המתמקד בנושאים תאולוגיים, והבנה זו השפיעה רבות על הנוהג של ארגונים אורתודוקסים במפעל הדיאלוגי. לאחרונה, יצאו עוררים על הבנה זו.  במאמר בעל מימדים רחבים ומאתגרים, טען הרב שלמה ריסקין שהפירוש הרווח מוטעה.  לדעתו, הרב סולוביצ'יק מעולם לא הביע התנגדות עקרונית לדו-שיח תאולוגי, ובנסיבות הקיימות היום יש בוודאי צורך חיוני לנהל דו-שיח כזה עם נוצרים.[2]

הרב ריסקין מעיר כי "הרבה מ[המאמר]… למדתי מעמיתי הרב ד"ר יוג'ין קורן וממסתו [על 'עימות']".[3] מאחר שהגבתי לנוסח ראשוני של מאמרו של הרב קורן,[4] נתבקשתי להגיב גם למאמר החדש של הרב ריסקין.  לא קל לי מבחינה נפשית למלא משימה זו. לפני יותר מחמישים שנה שימשתי יחד עם שלמה ריסקין בתור מדריך במחנה קיץ בארצות הברית, ומאז ועד עתה לא פג הרגש של יראת כבוד שאני חש לנוכח כישרונותיו והישגיו המרשימים. אף על פי כן, אני משוכנע שיש צורך להידרש לנקודות הנוקבות שהרב ריסקין מעלה בנושא בעל השלכות חיוניות הן בעולם המחשבה והן בעולם המעשה.  כפי שנראה בהמשך, המאמר מציע פרשנות לדברי הרב סולוביצ'יק שלדעתי איננה עומדת בפני הביקורת וגם מביע דעה העלולה לא לקדם את הדו-שיח הבריא בין יהודים לנוצרים אלא לסכן אותו.

דיון תיאולוגי ידידותי מוביל לסכנות עוד יותר מאשר ויכוח דתי. נוצריות בכנסיית הקבר בירושלים.
צילום: אליאנה אפונטה, רויטרס

המאמר

          מאמרו של הרב ריסקין נחלק לשלושה חלקים. הראשון ("סיפורי מאבק ושינוי") מדווח בעיקר על חוויות אישיות של המחבר. רק פסקה אחת בחלק זה, המתמקדת בשינויים בעמדות התאולוגיות של הכנסייה הקתולית כלפי יהדות ויהודים, דורשת ניתוח במסגרת הטיעון העיקרי של המאמר, ונפנה אליה בהמשך.

          החלק השני של המאמר מתמודד עם אתגר הלכתי: "ללמד תורה לנוצרים?" הרב ריסקין מחלק את ניתוח השאלה הזאת לשניים: "תורה לגויים" ו"תורה לנוצרים". לגבי העניין הראשון הוא פותח בדברי הגמרא הידועים ש"נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה", אך מוסיף מיד ש"דברים אלה אינם התמונה כולה". הוא מצביע על שיטת הרמב"ם בספר המצוות שבכלל מצוות אהבת השם קיימת חובה "שנהיה קוראים לבני האדם לעבודתו יתברך ולהאמין בו". היהדות איננה דת מיסיונרית, אבל הרמב"ם קובע "כי היהודים מחויבים ללמד את הגויים – ואפילו לכפות עליהם – את שבע מצוות בני נח". יתירה מזו, אי אפשר ללמד בני אדם לאהוב את הבורא בלי שיח תאולוגי.

          לגבי העניין השני – לימוד תורה לנוצרים – נזקק הרב ריסקין לתשובה של הרמב"ם שבה הוא אוסר לימוד תורה למוסלמים לאור עמדתם כי הטקסט של התנ"ך אינו מהימן, אבל מעודד לימוד לנוצרים. מאחר שהללו מכירים בנכונות הנוסח המסורתי של התנ"ך, ייתכן שנצליח להאיר את עיניהם ויחזרו למוטב.

          החלק השלישי של המאמר, המיוסד במידה רבה על מאמרו של הרב קורן, מציע "קריאה מחודשת ב'עימות'". לא קל לסכם את הקריאה המחודשת הזאת. רכיב אחד, המנוסח תחילה בלשון "ייתכן" ואחר כך כעמדה נחרצת ובלתי מסויגת, הוא הקביעה שהרב סולוביצ'יק התנגד רק לוויכוח בענייני אמונה, אך לא התנגד ל"דיון". הראיה העיקרית למסקנה זו היא השימוש במילה ויכוח (debate) בניגוד לדיון (discussion) במסמך שהרב ריסקין מאפיין כהחלטה של הסתדרות הרבנים דאמריקה משנות השישים. אליבא דאמת, מסמך זה פורסם בפרוטוקולים של ההסתדרות אך נכתב על ידי הרב עצמו והופיע אחר כך כנספח ל"עימות". מי שמקבל את הפרשנות הזאת אינו זקוק לראיות נוספות להתיר דו-שיח תאולוגי המתנהל באווירה של דיון בלבד. אף על פי כן, הרב ריסקין מספק גם טיעונים אחרים להראות שבנסיבות הקיימות בדורנו, הרב סולוביצ'יק היה מתיר ואולי אף מעודד דו-שיח יהודי-נוצרי המתמקד בתאולוגיה.

          ראשית כל – וכאן אנו חוזרים לשינויים המוזכרים בחלק הראשון של המאמר – הרב ריסקין מצביע על כך שהכנסייה הקתולית הכריזה כשנה וחצי לאחר פרסום "עימות" שהאנטישמיות היא עמדה פסולה, שאין להאשים את כלל ישראל בהריגת ישו, ושהברית שכרת הא-ל עם עַם ישראל שרירה וקיימת. אמנם ראשי הכנסייה ממשיכים להאמין כי היהודים יאמצו את האמת הנוצרית באחרית הימים, אבל עמדה זו דומה לעמדה היהודית הקלסית שכל באי עולם יקבלו עליהם באחרית הימים את ריבונותו של א-לוהי ישראל.

בחלק השלישי של מאמרו מתייחס הרב ריסקין לתנאים שהרב סולוביצ'יק קבע ב"עימות" לגבי דו-שיח יהודי-נוצרי. הוא מצטט את התנאים האלה בצורה מקוצרת, ולעת עתה אקצר אותם עוד יותר: 1. עלינו לעמוד על כך שאנו עדה דתית עצמאית לגמרי; 2. ה"לוגוס", הדבר שבו מתבטא הניסיון הדתי הרבגוני, אינו ניתן לסטנדרטיזציה או לאוניברסליזציה; 3. אין להציע לנוצרים שינויים בפולחנם או תיקונים בכתביהם; 4. אסור "לעשות מסחר" ולהתפשר בענייני אמונה. הרב ריסקין מדווח שהדו-שיח שהוא מנהל שומר על כל התנאים האלה, הגם שהוא מוסיף לגבי התנאי השלישי שלדעתו אנחנו חייבים לשתף את הנוצרים בכאב ובפצעים שנגרמו לנו בגלל קטעים מסוימים בספרי הקודש ובתפילות שלהם. בסופו של דבר, הרב ריסקין מוכן לומר ש"הסיבה היחידה לכך שהרב מטיל ספק בדיאלוג העימותי… היא שלאורך ההיסטוריה נהגה בנו הכנסייה כבישות נחותה".

מוטיב נוסף וחשוב ביותר במאמר אינו קשור לא ל"עימות" ולא לכנסייה הקתולית. הרב ריסקין מצביע על יחסיו עם קבוצות שונות בקרב הנצרות האוונגליסטית האוהדות את עם ישראל ומדינת ישראל, והוא מדגיש את הצורך החיוני בטיפוח יחסים ידידותיים עמן. חברי הקבוצות האלה אינם מעוניינים לדבריו לנצר יהודים, והם באים לאפרת ללמוד תורה לשם העמקת תודעתם הנוצרית. ברור לחלוטין שאין לדחות אותם.

בקיצור: מותר ואף רצוי ללמד תורה לנוצרים, כי לאור אמונתם בתנ"ך הנמצא בידינו ייתכן שנצליח להאיר את עיניהם עד שיכירו את הפירוש הנכון של ההתגלות הא-לוהית. הרב סולוביצ'יק התנגד רק לוויכוח תאולוגי, לא לדיון. במידה שהוא הטיל ספק גם בדיון (ניסוח זה איננו במאמר אבל נראה לי שהוא דרוש לשם הצעה סבירה של הקביעה הנידונה), ספק זה בטל ומבוטל אחרי שהכנסייה הקתולית ואף נוצרים אחרים הגיעו למסקנה שאין לנצר יהודים, שהברית הראשונה לא בוטלה, שאנטישמיות היא עברה, ושאין לצפות שהדינמיקה הדיאלוגית תביא את היהודים לפשרה בענייני אמונה.

 תגובה

א. הרמב"ם, לימוד תורה לנוצרים והדיאלוג הבין-דתי

 על החוויות האישיות המופיעות בחלק הראשון של המאמר אין לי אלא להביע הוקרה על כושר הניסוח המרתק של הרב (המתבטא גם בספרו "ציוני דרך") כשהוא משתף את הקורא באירועים מרגשים שעברו עליו. נתחיל אפוא בשאלת לימוד תורה לגויים בכלל ולנוצרים בפרט. גדולים וטובים ממני נדרשו לשאלה הכללית, ויש מהם שהציעו היתרים שכל יהודי דתי המלמד מדעי היהדות באוניברסיטה סומך עליהם.

אבל הרב ריסקין אינו מסתפק בהיתר בלבד. הוא פונה תחילה לדעת הרמב"ם שאנחנו מחויבים ללמד את הגויים – ואפילו לכפות עליהם – את שבע מצוות בני נח. דעה זו איננה דעת רוב הפוסקים,[5] ובמקום שאין חיוב ברור יש צורך לשקול את ההשלכות המעשיות של מדיניות כזאת. מכאן עובר הרב ריסקין לתשובה של הרמב"ם לגבי נוצרים.  אך גם דיעה זו, אף על פי שהוזכרה לפרקים נדירים בספרות התשובות, לא התקבלה כיסוד להיתר כללי ללמד תורה לנוצרים.

מי שסומך בפירוש על שיטות הרמב"ם המוזכרות להצדיק דו-שיח תאולוגי עם נוצרים מכניס אותנו לזירה מסוכנת ביותר. יהודים דורשים כתנאי בל יעבור כי נוצרים המנהלים דו-שיח איתנו לא יעשו זאת בכוונה לנצר אותנו. ברור שהרב ריסקין שותף לעמדה זו, והוא קובע אפוא שגם הנוצרים המשתתפים במפעלו וגם הקתולים אינם מעוניינים להעבירנו על דתנו. והנה הוא מודיע לנו ולכל נוצרי שיהיה מודע למאמרו שכוונתנו אנו היא דווקא להעביר את הנוצרים על דתם. אמנם לא מדובר בכוונה לעשותם יהודים גמורים, אבל ההצדקה ליוזמה הדיאלוגית מצידנו היא התקווה לשכנע אותם שההבנה היהודית של התנ"ך היא הנכונה. בלשון הרמב"ם המובאת על ידי הרב ריסקין, "מותר ללמד המצוות לנוצרים ולמשכם אל דתנו… אם יעמידום על הפירוש הנכון אפשר שיחזרו למוטב".

נראה בהמשך דברינו שחששותיו של הרב סולוביצ'יק לא הצטמצמו לוויכוח בלבד, אבל אמת נכון הדבר שהוא חשש כי דיון תאולוגי עלול להתקרב לגבול הוויכוח וכי הכנסייה הקתולית לא נטשה לגמרי את הרצון לנצר יהודים. הביטחון שהרב ריסקין מביע כי הרצון הזה חלף כליל מנוצרים המקיימים שיחות איתנו מופרז. אמנם אין לי ספק שרבים מעמיתינו הנוצרים אינם מתכוונים להעמיד אותנו על ה"אמת" בשיחות אלה, ומיעוט קטנטן אינו מייחל להתנצרות היהודים אפילו באחרית הימים (עמדה שקשה לי מאוד להבין). אבל גם בחוגים ליברלים יחסית, התקווה שהדו-שיח הבין-דתי יביא יהודים לסף הטבילה חיה וקיימת.

נפנה תחילה לקתולי שאינו נמנה עם הליברלים, אך דבריו משפיעים – אם לדבר בלשון המעטה – על כל החוגים. בשנת 2000, חיבר הקרדינל יוסף רצינגר, לימים האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, מסמך חשוב בשם "דומינוס יסוס", שזכה להסכמתו של האפיפיור דאז, יוחנן פאולוס השני. המסמך הזה מתייחס בין היתר לדו-שיח בין-דתי, והוא מאפיין את הוויכוח הזה כחלק מן "המיסיון האוונגליסטי" של הכנסייה, "אחת מפעולותיה של הכנסייה השייכות למיסיון שלה לעמי העולם (ad gentes)". על אף ניסיונות של הוגים קתולים ספורים לטעון שדו-שיח עם יהודים יוצא מן הכלל הזה, אין הדבר כן. מסקנה זו ברורה גם מן הטקסט של "דומינוס יסוס" עצמו וגם ממסה של הקרדינל רצינגר שהופיעה בספרו "דתות רבות – ברית אחת" (Many Religions – One Covenant).[6] כמו כן חיבר האפיפיור בשנת 2008 ניסוח חדש של המיסה הלטינית ובו שינויים לטובה בנוגע ליהודים, אבל גם ניסוח זה מכיל תפילה להתנצרותם של היהודים שאיננה מתמקדת חד-משמעית באחרית הימים.[7]

שאלת הקשר בין דיאלוג ומיסיון עלתה בארבע השנים האחרונות בשני הקשרים שגרמו למתחים בין יהודים וקתולים בארה"ב. בשנת 2009 פרסמה ועידת הבישופים הקתולים בארה"ב (United States Conference of Catholic Bishops) תיקון להכרזה משנת 2002 שקבעה כי בדו-שיח עם יהודים אין למשתתפים הקתולים "שום כוונה להזמין את השותף בדיאלוג לטבילה". לפי התיקון, "הגם שהשתתפות נוצרית בדו-שיח לא תכיל בדרך כלל הזמנה מפורשת לטבילה ולכניסה לכנסייה, השותף הנוצרי בדיאלוג מעיד תמיד על הדבקות בישו שכולם מוזמנים אליה בהזמנה בלתי-מפורשת (to which all are implicitly invited)".

"תיקון" זה גרם לסערה בחוגים יהודיים המנהלים דו-שיח עם הכנסייה. כתבתי מכתב מחאה נמרץ לנציגי ועידת הבישופים בשם הסתדרות הרבנים דאמריקה ואיחוד הקהילות האורתודוקסיות בארה"ב והשתתפתי בכתיבת מכתב שני בשם חמישה ארגונים.[8] המכתב הראשון קבע שהזמנה כזאת פוגעת בלב לבו של המפעל הדיאלוגי וחותרת תחת ההבנה העקרונית המאפשרת אותו. במכתב פרטי הצעתי כעין חידה: איך הופכים הזמנה בלתי מפורשת להזמנה מפורשת? תשובה: מכריזים שקיימת הזמנה בלתי מפורשת. הבישופים הגיבו למחאות האלה באופן שגרם לי הפתעה וסיפוק גם יחד: הם ביטלו את ה"תיקון" לגמרי.

אך כעבור שנתיים התברר שבהנחיות הרשמיות שחוברו על ידי ועידת הבישופים לשם הכנת ספרי לימוד בענייני דת המיועדים לתלמידי תיכון יש רשימה של ארבע משימות לדו-שיח עם יהודים, והמשימה הרביעית היא "להביא כל באי עולם לכריסטוס ולכנסייה". כשהדבר נודע לי, פניתי שוב, הפעם בעל פה, לנציגי ארגון הבישופים, ולפני חודשים אחדים הוסרה משימה זו מן הפסקה העוסקת ביהודים. עם זאת, הפסקה לא הוסרה לחלוטין אלא הועברה לחלק אחר של הטקסט המתייחס לכל באי עולם. סוף דבר, ההתפתחויות האלה מוכיחות שהמצב בכנסייה הקתולית בנידון זה מורכב למדי. יש לנו תומכים, אבל ברור לחלוטין שחששותיו של הרב סולוביצ'יק אפילו לגבי הרצון לנצר יהודים אינם עניין לעיון היסטורי בלבד.

באשר לפרוטסטנטים הפונדמנטליסטים תומכי מדינת ישראל שהרב ריסקין מקיים אתם קשרים הדוקים המצב הוא גם כן הרבה יותר מסובך ממה שמשתמע מקביעתו של הרב ריסקין. רובם ככולם מאמינים שאי אפשר לשום אדם להיוושע בלי אמונה בישו. לדעתי, אין בעמדה זו פגם מוסרי, אבל בדרך כלל מי שמאמץ אותה יתקשה להתנגד לניסיון לנצר יהודים. ודאי שיש בין הפונדמנטליסטים מנהיגים שאינם מנהלים מיסיון פעיל המופנה כלפינו, אבל גם מנהיגים אלה נוטים לתמוך בעמיתיהם המתאמצים להחדיר את הבשורה הנוצרית בקרב כלל ישראל.

בקיצור, הרב ריסקין מציע הצדקה לדו-שיח תאולוגי החותרת תחת הדרישה היהודית שאין עליה מחלוקת כי דו-שיח זה אינו יכול להתנהל אם הצד הנוצרי רואה בו אמצעי להביא את היהודים לידי שמד. למעשה, הרב ריסקין קובע כי שאיפה כזאת אסורה להם אך מותרת לנו. אסור להם להושיט אפילו הזמנה בלתי מפורשת, אבל מותר לנו להצדיק את הדיאלוג כולו על יסוד שאיפתנו להראות להם שאך שקר נחלו אבותיהם, הבל ואין בם מועיל.

ב. "עימות"

נפנה עכשיו לשאלה העקרונית: מה הייתה עמדתו של הרב סולוביצ'יק? הרב ריסקין מודיע לנו שהפירוש הרווח של "עימות" רואה בה היתר לנהל דיאלוג על "בעיות אוניברסליות" ואיסור להתייחס לתחומים של "אמונה, דין דתי, דוקטרינה ופולחן". כמעט כל אלה שניתחו את מסתו של הרב סולוביצ'יק או הגיבו עליה התעמתו – אם בחיוב אם בשלילה – עם הפסקאות המובילות למסקנה זו. לא כן הרב ריסקין. הקורא את מאמרו לא ימצא דבר וחצי דבר המצביע על היסוד להבנה הרווחת. הוא ימצא רק מובאות שלדעת המחבר ניתנות לפירוש המאשש את הבנתו.

הרב ריסקין מצטט את התנאי השני של הרב סולוביצ'יק בקיצור נמרץ. בחלק שהוא איננו מצטט, כותב הרב סולוביצ'יק כך:  "הביטוי 'אמונה' משקף את הכיסופים הנפשיים הכמוסים נמנעי-ההבעה של היחיד לקשר לקונו ועם קונו. ביטוי זה משקף את האופי הנומינוזי (numinous) והזרות של מהות האמונה של עדה מסוימת שהיא בלתי מובנת לגמרי לאדם בן עדה דתית אחרת. לפיכך, חשוב הוא שבלוגוס התאולוגי לא ישתמשו כאמצעי תקשורת בין שתי עדות דתיות שאופני הביטוי שלהן הם כה מיוחדים כמו הניסיונות האפוקאליפטיים שלהם. העימות צריך לחול לא במישור תאולוגי, אלא במישור אנושי-חילוני…

הפגישה הגדולה בין אלוקים והאדם היא עניין פרטי, אישי לגמרי, בלתי מובן לזר – אפילו לאח של אותה עדה דתית. הדבר האלוקי אינו ניתן להעברה לאחר, הואיל והוא מנוגד לכל אמצעי המידע המתוקנים ולכל הקאטגוריות האובייקטיביות".[9]

 אני מסכים שכוונתו של הרב בניסוח זה ואחרים הדומים לו איננה חד-משמעית. לפי הפשט הפשוט, הרב מודיע לנו שאי אפשר ליהודי למסור את תכני אמונתו אפילו ליהודי אחר, ואין צורך לומר שקביעה זו איננה נכונה כפשוטה. כמו כן, הרב ריסקין ואחרים הפנו את תשומת לבנו לעובדה שהקריאה הראשונה של המאמר "איש האמונה הבודד" של הרב סולוביצ'יק התקיימה בסמינר נוצרי. ברור מכתבי הרב שהוא קרא ספרי תאולוגיה נוצריים ולמד מהם. יתר על כן, מן המפורסמות שהערת שוליים ב"עימות" מצביעה על כך שגם דו-שיח בנושאים שאינם תאולוגיים מוכרח לכלול ממד דתי כשהמשתתפים הם בעלי אמונה. ולבסוף, הרב אכן השתמש במילה "ויכוח" פעמיים בפסקאות אחרות בקטע הנ"ל: המחויבות המיוחדת שלנו לא-לוהים איננה ניתנת לוויכוח.

נראה לי שהרב סולוביצ'יק לא התכוון לקבוע שאי אפשר להעביר את התוכן של דוקטרינה דתית לאחר, קביעה שהיא מופרכת בעליל. הוגים בעלי שיעור קומה אינם כותבים דברים שאין להם שחר, והם רשאים לצפות שהקורא יבין זאת. אם אינני טועה, כוונתו הייתה שמלוא החוויה הדתית העמוקה המיוחדת הן ליחיד והן לציבור נשארת ברשות היחיד. ניתן ללמוד על דתו של האחר ובמידה מצומצמת אף על חווייתו הדתית באמצעות קריאה, לימוד באוניברסיטה או נוכחות בהרצאה, אבל המטרה של דיאלוג בין-דתי היא יצירת הבנה הדדית עמוקה בין "קהילות אמונה" שונות ואף חתירה לקראת הסכמה בנושאים חיוניים. הרב סולוביצ'יק סבר שברובד התאולוגי העמוק ביותר, אי אפשר להשיג מטרה כזאת ושהניסיון להשיג אותה לא זו בלבד שהוא עלול לא לטפח יחסי ידידות בין הקהילות אלא עלול אף לסכנם.

יתר על כן, הרב חשש שדו-שיח תאולוגי ייצור לחצים "לעשות מסחר בטובות הנאה בנוגע לענייני יסוד של האמונה ולהתפשר ב'כמה' דברים השנויים במחלוקת".[10] הוא התנגד להתערבות יהודית באמונת הנוצרים הן מתוך מניעים עקרוניים והן מחשש שהתערבות כזאת תיצור את המסגרת לציפיות הדדיות מן הצד הנוצרי. השינויים בעמדות הכנסייה הקתולית שהרב ריסקין מצביע עליהם רצויים וחשובים, אבל הם אינם מבטלים את החששות האלה. אדרבה, התפתחות הדיאלוג עד היום מאשרת את ניתוחו של הרב סולוביצ'יק במידה כמעט מפליאה.

דווקא דיון תאולוגי ידידותי מוביל לסכנות אלה עוד יותר מוויכוח דתי, על אחת כמה וכמה כשמדובר בדיון תאולוגי פורמלי לא בין יחידים אלא בין קהילות. בשנת 2000 חיברו ארבעה הוגים יהודים חשובים מסמך בשם "דברו אמת", שפורסם ועליו חתימות של יותר ממאתיים רבנים ואנשי רוח, ברובם הגדול מן התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית. המסמך מכריז שלאור השינויים שהתחוללו ביחס ליהדות בחוגים נוצריים, הגיעה השעה שיהודים יפנו את תשומת לבם למה שאנחנו יכולים לומר על הנצרות. הוגה דעות קתולי אוהב ישראל המשתתף בדיאלוג היהודי-נוצרי הביע "יישר כוח" למחברי המסמך. לדבריו "הדיאלוג יבוא לידי תסכול אם נוצרים יביעו התקשרות תאולוגית עם יהודים… בלי אישור מן הצד היהודי של התקשרות כזאת".[11]

בשנת 1998 הבעתי ביקורת כלפי ועד הרבנים של ניו יורק (The New York Board of Rabbis), ארגון הכולל רבנים מכל הזרמים, על שהזמינו את חברי הוועד לתפילה בין-דתית באולם התפילה המרכזי בכנסיית סט. פטריק בניו יורק. בראיון בעיתון Jewish Week, אמרתי שאף על פי שבעלי הלכה רבים פוסקים שהנצרות איננה נחשבת כעבודה זרה לנכרים, היא אכן מהווה עבודה זרה ליהודים. כומר חשוב מניו יורק שהכרתי משיחות בין-דתיות שלח מכתב מחאה לעיתון, ובמכתב פרטי אלי התלונן על שהבעתי הערכה כה שלילית על הנצרות לאחר כל מה שהכנסייה הקתולית עשתה לשינוי התדמית השלילית של היהדות שהשתרשה בתוך תוכה של התאולוגיה הנוצרית לאורך הדורות.

במידה מסוימת נבעה תגובתו מן השימוש שעשיתי במילה האנגלית idolatry. מילה זו היא התרגום המקובל ל"עבודה זרה", אבל אני מוכרח להסכים שהיא איננה הולמת את הנצרות, ומאז אני משתמש בתרגום המילולי foreign worship, אף על פי שגם תרגום זה לוקה בחסר (תפילה מוסלמית, למשל, היא בבחינת foreign worship, אבל לפי הרוב הגדול של הפוסקים, אין בה עבודה זרה). אך גם אחרי שאיש הכנסייה האמור הבין יפה שלא התכוונתי לקבוע כי נוצרים מייחסים אלוהות לפסילים, תלונתו נשארה בעינה. קשה להדגים בצורה ברורה יותר את חששותיו של הרב סולוביצ'יק לגבי מסחר בטובות הנאה בנוגע לענייני יסוד של האמונה. [12]

עדיין עלינו להתייחס לחילוק המוצע בין ויכוח ודיון. תקופה קצרה אחרי פרסום מסתו כתב הרב סולוביצ'יק מסמך קצר שהזכרתי קרוב לתחילת המאמר. המסמך הודפס כאמור בפרוטוקולים של הסתדרות הרבנים והופיע אחר כך כנספח ממצה ל"עימות".[13] הרב חילק שוב בין עניינים אוניברסליים ובין ענייני אמונה, הלכה, דוקטרינה ופולחן והביע תמיכה בשיחות השייכות לתחום הראשון והתנגדות לוויכוח בנושאים השייכים לתחום האחרון. הזכרתי כבר שלדעתי הרב חשש ששיחות בנושאי אמונה יביאו מעצם טבען לוויכוח, אך ברור כי לא קיננה בלבו דאגה משמעותית כי שומעי לקחו יתכננו ויכוח פורמלי עם נוצרים בענייני דת. כפי שנראה מיד, הרב אכן כלל "ויכוח פומבי" בין התופעות שדחה, אבל אין לשער שהיה נושא הרצאה מיוחדת וכותב מאמר שלם כדי למנוע אפשרות כה רחוקה.

מי שרוצה בכל זאת לטעון שהרב התנגד רק לוויכוח חייב להתייחס לקטע אחר שבאותו נספח קצר. "אהבתנו את הא-להים ומסירותנו לו הן אישיות ומעידות על זיקה אינטימית שאין להתווכח אודותיה עם אחרים, אשר קשריהם אל הא-להים עוצבו בעקבות אירועים היסטוריים שונים ובמונחים אחרים. הדיון (discussion) לא יגביר בשום אופן את הרגשות האלה ולא יוסיף להם שום מימד של קדושה. בשל כך אנחנו מתנגדים לכל ויכוח פומבי, דיאלוג או סימפוזיון שעניינם באמונתנו, בעיקרי השקפתנו או במצוות דתנו…".[14]

אליבא דאמת, אין צורך להרחיב את הדיבור, אך לא מן הנמנע שבעל תשוקה עזה לאמץ את עמדתו של הרב ריסקין יבוא ויטען שאף במקרה קיצוני זה שערי פירושים דחוקים לא ננעלו. רצוי אפוא לשים לב לנקודה נוספת השופכת אור על עניין הוויכוח והדיון וגם על הטיעון שהרב היה משנה את עמדתו לאור השינויים שהתחוללו בכנסייה החל מן המסמך Nostra Aetate.

אם שערי פירושים לא ננעלו, שערי עובדות ננעלו. הרב הנחה את הסתדרות הרבנים דאמריקה בנושא זה לאורך עשרים שנה אחרי פרסום Nostra Aetate. הרב יהודה ברמן, שהיה קרוב מאד לרב סולוביצ'יק, מעיד שהמוביל בהסתדרות הרבנים בעניין הנידון היה הרב שרגא שינפלד, גם הוא מקורב מאוד לרב. פעילותי העיקרית בזירה זו התחילה שנים ספורות לפני שהרב סולוביצ'יק חלה, אבל שמעתי מהרב שינפלד פעמים אין ספור על ההנחיות שקיבל מהרב. לפני שניגשתי לכתיבת מאמר זה ביקשתי ממנו לנסח את טיב ההנחיות האלה לשם ציטוט במאמר. הוא סיכם את הדברים בלשון נחרצת שאיננה משתמעת לשתי פנים: אין לנהל דו-שיח בענייני תאולוגיה.

 גם הרב שינפלד וגם הרב ברמן הזכירו מאורע משנות השבעים, כשהסתדרות הרבנים ארגנה דו-שיח עם באי כוח של הכנסייה הקתולית בבוסטון על נושא שחרג מן המסגרת שקבע הרב. אף על פי שהאירוע המתוכנן כבר פורסם רשמית, הורה הרב  לבטלו. אני מסכים עם הרב ריסקין שאין לראות ב"עימות" פסק הלכה במובן הרגיל, אבל ברור שהרב דרש מן הסרים למשמעתו שיצייתו לדבריו.

בשיחותיי עם הרב שינפלד לאורך השנים הוא סיפר לי פעמיים על מאורע אחר הנוגע לאחת הקביעות במאמר העומד כאן לדיון. כזכור הרב ריסקין מציג את דרישתו של הרב סולוביצ'יק שאין להציע לנוצרים שינויים בפולחנם או תיקונים בכתביהם, אך, מוסיף הרב ריסקין, אנחנו חייבים בכל זאת לספר לנוצרים על הכאב והפצעים שסבלנו בעקבות קטעים מסוימים בספרי הקודש ובתפילות שלהם. ההבדל בין הצעת תיקונים לבין פירוט פסקאות הגורמות לנו כאב הוא עדין ביותר. הרב שינפלד מדווח שבעיצומה של תקופת ותיקן II, הוא היה נוכח בשעה שאחד הקרדינלים המובילים בכל התהליך ביקר אצל הרב סולוביצ'יק בבוסטון. הקרדינל ביקש שהרב יזהה בשבילו את הקטעים בספרות הנוצרית המטרידים את היהודים. הרב ענה לו: "הרי הקטעים האלה הם שלכם. אתם יכולים לזהות אותם".

עם כל זאת, יישום הנחיותיו של הרב סולוביצ'יק אינו פשוט, והנה כמה דוגמאות מניסיוני האישי. הרב שינפלד עודד אותי להרצות בדו-שיח בין-דתי על מקומה של ירושלים ביהדות ובנצרות. קשה לטעון שנושא זה נקי מחשש תאולוגיה, אבל המטרה הברורה הייתה להביא את הצד הנוצרי לידי תמיכה בעמדת מדינת ישראל בזירה הפוליטית. בנסיבות עוד יותר קיצוניות, הרציתי – שוב בדיאלוג קתולי-יהודי מובהק, ושוב בהסכמתו (החדורה לבטים) של הרב שינפלד – על ההבנה הנכונה של "דומינוס יסוס". המטרה כאן הייתה להצביע על הבעייתיות שבמשימה האוונגליסטית המיוחסת שם לדיאלוג הבין-דתי, משימה העלולה להביא יהודים לידי סכנה רוחנית.

ודוגמה אחרונה חמורה עוד יותר: הוזמנתי על ידי המנהל של ארגון רבנים ובתי כנסת של הזרמים הלא-אורתודוקסים בארה"ב להרצות בדיאלוג פורמלי עם נציגי הכנסייה הפרסבטריינית על המרת דת ומיסיון ביהדות ובנצרות. הנושא הוא היסטורי ותאולוגי גם יחד והצד היהודי היה דווקא לא-אורתודוקסי – מבחינתי, תרתי לריעותא. אבל הרב שהזמין אותי הדגיש שישנה מחלוקת בכנסייה הפרסבטריינית לגבי ניהול מיסיון המופנה כלפי יהודים, והרצאה זו תספק הזדמנות להציע טיעון לנציגי הכנסייה נגד ניהול מיסיון כזה. לאחר ששכנעתי את עצמי שאצליח לשלב טיעון פחות או יותר סביר בנידון זה, פניתי לרב הנמנה לדעתי עם גדולי הדור והצעתי בפניו את השאלה העומדת לפני. הוא ענה ללא היסוס שאם ישנו אפילו סיכוי רחוק שהרצאה זו תצליח להציל יהודי משמד, עלי להיענות להזמנה בחיוב.[15]

ג. הדיאלוג והתמיכה במדינת ישראל

לאור דוגמאות אלה, המשקפות את הגמישות הנדרשת בנושא כה מורכב, מסובך ומאתגר, עלינו להידרש לשאלה אחרונה שאיננה נוגעת לפירוש מסתו של הרב סולוביצ'יק. האם ישנו צורך חיוני לנהל דו-שיח תאולוגי עם פרוטסטנטים פרו-ישראלים כדי לשמר ולחזק את תמיכתם במדינה? הרי מדובר כאן בעניין הקשור לביטחון כלל ישראל, עניין שאינו נופל בחשיבותו מהצלת יחידים משמד.

ראשית, עלינו להיות מודעים להבדל בין מפעלו של הרב ריסקין ובין הדוגמאות שהבאתי לחריגה מהנחיותיו של הרב סולוביצ'יק. דוגמאות אלה התמקדו בהרצאות בודדות בנושאים בעלי אופי מיוחד. ניתן לראותם בצדק כיוצאים מן הכלל שאינם מערערים את הכלל. אבל הנכונות לנהל דיאלוג במלוא הספקטרום של נושאים תאולוגיים עם שותף נוצרי המזדהה עם האינטרסים שלנו הורסת את גדריו של הרב סולוביצ'יק מכול וכול. הרי לא ייתכן לומר לקבוצה נוצרית אחרת שאנחנו דוחים את בקשתם לשוחח על תאולוגיה משום שתמיכתם במדינת ישראל פחותה מתמיכתם של הנוצרים האוונגליסטים.

 אינני רואה את עצמי מומחה לקבוצות הפרוטסטנטיות המשתתפות בפרויקט של הרב ריסקין כי ניסיוני הוא בעיקר בדו-שיח עם קתולים. בכל זאת, גם ניסיון זה מרשה לי להעיד שניתן לשמר קשרי ידידות ואף לפתחם בלי שיח בענייני אמונה. אמנם הסירוב להיכנס לעובי הקורה של אמונות ודעות גורם תסכול מסוים לצד הקתולי, אבל מעולם לא הרגשתי שתסכול זה הביא לשינוי ברגשי הידידות שטיפחנו לאורך השנים. עמדת הכנסייה כלפי מדינת ישראל מורכבת, ולעתים עלינו להביע אכזבה וביקורת, אבל אין לי ספק שנכונות מצדנו לשוחח על תאולוגיה לא הייתה משנה את המציאות הזאת כלל.

האם המצב שונה לגבי פרוטסטנטים פונדמנטליסטים? ככלל, קבוצות אלה מעוניינות פחות בדיאלוג תאולוגי מפרוטסטנטים אחרים ומקתולים. הם מחזיקים באמונות בלתי מתפשרות ואינם רואים תועלת רבה בשיח ושיג תאולוגי עם הטועים אלא אם כן מדובר במיסיון.

אני מקבל את עדותו של הרב ריסקין שתת-קבוצות בקהילות אלה מעוניינות ללמוד על היהדות, הגם שרוב הדוגמאות שהוא מספק אינן משתייכות לקטגוריה הרגילה של דיאלוג בין-דתי. אף על פי כן, אינני משוכנע שהאהדה ליהודים ולמדינת ישראל המאפיינת חוגים אלה הייתה משתנה אילו שותפיהם היהודים היו עונים להם בסבר פנים יפות: "אנחנו מעריכים אתכם מאד ומזדהים אתכם לגבי ערכי מוסר וצורכי ציבור רבים שנשמח לשוחח עליהם. אבל יהודים אורתודוקסים, על פי הדרכתו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, נמנעים מדו-שיח בענייני אמונה מתוך שכנוע עמוק שעניינים אלה שייכים לרשות היחיד של דבקות האדם בבוראו ודבקות קהילת אמונה בקונה". הייתכן שלשמע דברים אלה בני אדם שכבר פיתחו רגשי ידידות נלהבת כלפי מדינת היהודים יהפכו את עורם או יפיגו את התלהבותם? התשובה השלילית לשאלה זו משתמעת מאליה, קל וחומר אם המסר יועבר אליהם באמצעות האישיות המיוחדת במינה של הרב שלמה ריסקין, שבכוחו להפוך זאת לשיר של אהבה.

סוף דבר, יש מקום לטעון שמבצעו של הרב ריסקין רצוי בשעת החירום שאנו ניצבים בפניה, הגם שאני סבור שאין הדבר כן. אבל הניסיון להצדיק לימוד תורה לנוצרים על יסוד תשובתו של הרמב"ם מאיים על הדו-שיח היהודי-נוצרי איום קיומי, והטיעון שהרב סולוביצ'יק לא דחה דיון תאולוגי בין-דתי כל עיקר, ובוודאי לא בנסיבות הקיימות בימינו, מופרך לחלוטין


[1]  המאמר הופיע לראשונה תחת השם “Confrontation” בכתב העת Tradition שנה 6 גיליון 2 (אביב 1964), עמ' 5‑29, ותורגם לעברית תחת השם "ממעמקים" בדברי הגות והערכה, ירושלים תשמ"ג, עמ' 117‑136. הוא גם הופיע כחוברת תחת השם "עימות", ירושלים תשל"ח.

[2]   דיאלוג יהודי-נוצרי: חשיבה מחודשת, מקור ראשון, מוסף שבת, גיליון שבת הגדול 2 (אייר תשע"ב), עמ' 15¬21.

[3] “The Man of Faith and Religious Dialogue: Revisiting ‘Confrontation’”, Modern Judaism 25 (2005): 290-315. יסודו של המאמר בהרצאה בכנס שהתקיים בבוסטון קולג' לרגל יובל הארבעים של "עימות". ההרצאה מופיעה באתר האינטרנט http://www.bc.edu/dam/files/research_sites/cjl/texts/center/conferences/soloveitchik/Korn_23Nov03.htm

[4]

David Berger, “Revisiting Confrontation after Forty Years: A Response to Rabbi Eugene Korn,” in Persecution, Polemic, and Dialogue: Essays in Jewish-Christian Relations (Boston, 2010), pp. 385-391.

התגובה מופיעה גם באתר האינטרנט

http://www.bc.edu/dam/files/research_sites/cjl/texts/center/conferences/soloveitchik/Berger_23Nov03.htm

[5] עיין: Michael Broyde, “The Obligation of Jews to Seek Observance of Noachide Laws by Gentiles: A Theoretical Overview,” in Tikkun Olam: Social Responsibility in Jewish Thought and Law: Orthodox Forum Proceedings 103, ed. by D. Shatz, C. Waxman & N. Diament, 1997 .

המאמר מופיע גם באתר האינטרנט http://www.jlaw.com/Articles/noach2.html .

[6]  עיין במאמרי: “On Dominus Iesus and the Jews,” in Persecution, Polemic and Dialogue, pp. 378-384 . המאמר מופיע גם באתר האינטרנט

http://www.bc.edu/dam/files/research_sites/cjl/texts/cjrelations/resources/articles/berger.htm

[7] עיין במאמרי:

 Jerusalem Post, February 16, 2008 “Let’s Clarify the Purpose of Interfaith Dialogue,”

[9]   הרי"ד סולוביצ'יק, "ממעמקים",דברי הגות והערכה, ירושלים תשמ"ג, עמ' 133‑134.

[10]  שם, עמ' 134.

[11]  עיין John Pawlikowski, “On the Threshold: Religion’s Role in the New Millennium,” http://huc.edu/faculty/faculty/pubs/pawlikowski.html

תגובתי ל"דברו אמת" פורסמה ב-Persecution, Polemic and Dialogue, עמ' 392–398.­

התגובה מופיעה גם באתר האינטרנט http://www.ccjr.us/dialogika-resources/documents-and-statements/analysis/286-dabru-emet-berger

[12] כדאי להעיר בהקשר זה כי קביעתו של הרב ריסקין המוזכרת בסוגריים, שדעת הרמב"ם כי הנצרות נחשבת לעבודה זרה ]גם לנוכרים] מנוגדת לדעתם של "רוב פוסקי ימי הביניים", איננה נכונה, ויש מקום לחשוב שהיא נובעת בחלקה מן הרצון ליצור יחסי ידידות עם נוצרים.

[13] “On Interfaith Relationships,” in A Treasury of Tradition (New York, 1967), pp.78-80.

הטקסט מופיע גם באתר האינטרנט

http://www.traditiononline.org/news/originals/Volume%206/No.%202/Confrontation%20Addendum.pdf.

הוא נדפס שוב בספרו של הרב סולוביצ'יק

Community, Covenant and Commitment, ed. Nathaniel Helfgot (Jersey City, 2005), pp. 259-261,

. אשר תורגם לעברית תחת השם איש על העדה (עיינו בהערה הבאה).

[14]  הרי"ד סולוביצ'יק, איש על העדה, תל אביב 2011, עמ' 277 (בשינויים קלים).

פרופ' דוד ברגר משמש פרופסור להיסטוריה יהודית ודיקן בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי היהדות בישיבה יוניברסיטי. נמנה עם הנציגים של הסתדרות הרבנים דאמריקה בשיחותיה עם באי כוחה של הכנסייה הקתולית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' כסלו תשע"ג, 16.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בנובמבר 2012, ב-גיליון תולדות תשע"ג - 797 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. ישעיהו הכהן הולנדר

    הרב ברגר העלה בין הטיעונים שלו את הבעיה של לימוד תורה לגויים. אולי לא ידועה לרב ברגר מאמרו של הרב שלום יוסף אלישיב ז"ל,"בענין לימוד תורה לעכו"ם", שסיים במילים "לאיזה כוונה מיוחדת ובכהאי גוונא שרי". הרב אלישיב דן בידיעת ההלכה של שבור מלכא [בבא מציעא קיט,א]. המאמר פורסם בספר "מאור החיים-קול השמחה" בעמודים לב-לד. מסקנת דברי הרב אלישיב: לימוד תורה לגויים, אם יש לנו ענין בכך – מותרת.
    בזמננו יש לעם ישראל ענין רב ללמד תורה לגויים שמעוניינים בכך – ואולי גם לגויים שאינם מעוניינים בכך!
    אנו חיים בתקופה שמאגרי המידע פתוחים לכל. התנ"ך תורגם למאות שפות, התלמוד – לפחות לאנגלית וגרמנית וערבית [לאחרונה]. תרגומים לאנגלית נמצאים באינטרנט, לעין כל. דברי תורה באנגלית, דברי קבלה, – וגם דברי הבל – נגישים לכל גוי. והגויים מחפשים, חלקם ללמוד ולהפנים, וחלקם לקנטר. במשך דורות השתמשו בציטטות מתוך התלמוד נגדנו, בויכוחים ושלא בויכוחים. בודאי שיש לעם ישראל ענין רב שלא ילמדו לימוד עצמי, לימוד שלעתים מוטה נגד עם ישראל, אלא יש לנו ענין שילמדו בהכוונה שלנו, וילמדו זכות על עם ישראל.

  2. ישראל לבקוביץ

    יש לי שאלה שמטרידה אותי תמיד כשאני קורא על המסיון בימינו.
    דתות מצליחות עדיין לעשות נפשות בתקופה ובעולם שאנו חיים בו כיום?
    מה יש בנצרות שיביא יהודי לנטוש את דתו ולחבור אליה (למעט מיעוט הזוי וזניח), היא הגיונית יותר? היא מוצלחת יותר? מדוע יש לחשוש ממנה כל כך.

    • שאלת שתי שאלות: 1. האם דתות מצליחות עדיין לעשות נפשות בתקופה ובעולם שאנו חיים בו כיום? 2 א. מה יש בנצרות שיביא יהודי לנטוש את דתו ולחבור אליה (למעט מיעוט הזוי וזניח), היא הגיונית יותר? היא מוצלחת יותר? ב. מדוע יש לחשוש ממנה כל כך?

      תשובה לשאלה 1: יש דתות שמצליחות. יש כנסיה שלא שמעו עליה לפני שלושים שנה, טוענת שיש לה 50 מליון מאמינים באירופה ואמריקה, ועוד עשרות מליונים באפריקה. היא מהסוג של נצרות ללא שילוש. אולי כוונתך "בעולם שאנו חיים בו כיום" היא התרבות "הנאורה" המערבית. בארה"ב האוונגליסטים הם חזקי יותר משהיו לפני שלשה עשורים. אולי הם אינם "נאורים". אביא כעד את דברי מי שעמד בראש התנועה הרפורמית בארה"ב, ד"ר יפה, שלאחר שפרש, ייחס חלק מהכשלון של היהדות הרפורמית בכך, שהדור הצעיר שלהם רוצה יותר רוחניות, ולכן פונה לתנועות רוחניות, ועוזב את בתי הכנסת הרפורמיים, שבהם החינוך הוא רק על יסוד מה שהתנועה הרפורמית חושבת שהם הערכים החברתיים של היהדות. האיש הזה אומר שהצעירים מחפשים דת!!

      תשובה לשאלה 2א: אין לנצרות מה להציע ליהודי. כומר חשוב הסביר לי את המשותף לכל פלגי הנצרות: א. אמונה כי האדם הוא רע, ויורש בהכרח גיהנם, ב. אמונה בישו מצילה מגיהנם. הסברתי לו, שליהודים קל יותר: אין אנו מאמינים שכל אדם הוא רע ובהכרח יורש גיהנם. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. לכן אין צורך בישו. ולמי שיש צורך בישועה מעבירותיו, גם ישו לא יעזור לו, עליו לעשות תשובה. היא אינה הגיוניתת יותר מהיהדות, כפי שמוכיחים הרבה מליונים נוצרים "לשעבר", שמשתתפים בטקסים נוצריים כטקסי מעבר חברתיים: טקסי בגרות ונישואין וכדומה, אבל אינם מאמינים. ניתן לראות במרשתת [אינטרנט] אתרים: 10 סיבות מדוע יהודים לא יקבלו את ישו, 25 סיבות … וכו'.

      תשובה לשאלה 2ב: יש כמה סיבות: ראשון, חרדה מנוצרים זה בריא ליהודי: יהודי שמזדהה עם עמו ועם הסבל שעמו סבל המנוצרים במשך כ-1800 שנים, מוכרח להיות מזועזע מהנצרות, ולרצות להתרחק מהנצרות, ו-כן, לפחוד מהנצרות. זו תגובה רפלקסיבית יהודית, וטוב שכך. זוהי תגובה ראשונית נכונה. יהודי שאין לו תגובה כזאת – חסר בו מהנפש היהודי החיוני. הוא יכול להתפתות לנחמדות של נוצרים, למתנות, לסיוע, לחסד, לידידות – ולהתנצר.

      אבל יהודי שיש לו כל זה, אך שצריך לפעול בעולם הזה, חייב להכיר את העולם הזה. ומה שכתבה סנדרה אוסטר בראז – הכל נכון. ומה שכתב הרב ריסקין – הכל נכון. מליוני נוצרים רוצים לשמוע דבר ה' מהיהודים. הם אינם רוצים שנפסיק להיות יהודים – הם רוצים שהיהודים ידברו אתם. גם מסמכים והכרזות של הכנסיה הקתולית מלמדים את הקתולים שיש ללמוד מהיהודים. כדי שהם – הנוצרים – יהיו לנוצרים טובים יותר. כדאי לקרוא את הספר Strangers and Neighbors מאת MARIA POGGI JOHNSON, מרצה קתולית לדת, שמעידה כמה היא הוסיפה להבנה של הדת שלה מהכירות עם יהודים חרדים. נכון שחלק ניכר מהנוצרים שרוצים לשמוע מהיהודים, מקוים שבסופו של דבר היהודים "יקבלו" את ישו: זה יחס יפה מצידם, לא יחס עוין. הרי הם מאמינים שאנו נידונים לגיהנם אם לא "נקבל" את ישו, וטובתנו היא – לפי אמונתם – שנקבל אותו. היחס של עליונות שהרגישו הנוצרים כלפי היהודים נעלמה מציבורים גדולים מאד של נוצרים, קתולים ופרוטסטנטים, וזה בעקבות ייסוד מדינת ישראל, שגרם לזעזוע עמוק, לביטול האמונה שהיהדות נדחתה ושהנצרות החליפה אותה. לפיכך הקמת המדינה היא קידוש ה' מעין כמוהו. ונצחון ששת הימים – קידוש ה' מעין כמוהו.

      ואחר כל ההסברים מדוע יש להתגבר על החשש – החשש מוצדק. כי רוב – רוב עם ישראל כבר אינו חושש, אינו יודע מדוע הוא יהודי, אינו יודע מה פירוש יהודי ומה פירוש נוצרי, ואין ספק: היופי של הטקסים ושירים וכו' של טקסים נוצריים בהחלט יכול לרומם את הנפש. האם שמעת מוזיקה נוצרית דתית? האם אין שם יצירות מרוממי נפש? האם היופי וההוד של הקתדרלות אינו מדבר אל הלב? כיד לעמוד בזה, צריכים חינוך יהודי הרבה יותר טוב ממה שמקבלים רוב ילדי מדינת ישראל בחינוך שלהם. וילדי היהודים בחו"ל שאינם לומדים במוסדות חינוך יהודיים דתיים – חשופים לכל היופי הזה, לכל התרבות המפתה הזו, והם בהחלט בסכנה של התבוללות רוחנית! העובדה, שנישואי התערובת ביהודי ארה"ב שאינם דתיים מגיע לכ-80 אחוז! הממוצע שהוא קרוב לחמשים אחוז נובע מכך, שבממוצע נלקח בחשבון גם היהודים החרדים והאורתודוקסים.

      מסקנה: יש להפקיד את היחסים עם בני דתות אחרות בידי יהדים שרשיים, בטוחים ביהדותם, מלומדים בנושא. אין לקיים מפגשי נוער עם בני דתות אחרות. לא עם נוצרים, לא עם מוסלמים. קודם כל שיהיו יהודים שלמים

  3. שאלת שתי שאלות:
    1. האם דתות מצליחות עדיין לעשות נפשות בתקופה ובעולם שאנו חיים בו כיום?
    2 א. מה יש בנצרות שיביא יהודי לנטוש את דתו ולחבור אליה (למעט מיעוט הזוי וזניח), היא הגיונית יותר? היא מוצלחת יותר?
    ב. מדוע יש לחשוש ממנה כל כך?

    תשובה לשאלה 1: יש דתות שמצליחות. יש כנסיה שלא שמעו עליה לפני שלושים שנה, טוענת שיש לה 50 מליון מאמינים באירופה ואמריקה, ועוד עשרות מליונים באפריקה. היא מהסוג של נצרות ללא שילוש.
    אולי כוונתך "בעולם שאנו חיים בו כיום" היא התרבות "הנאורה" המערבית. בארה"ב האוונגליסטים הם חזקי יותר משהיו לפני שלשה עשורים. אולי הם אינם "נאורים". אביא כעד את דברי מי שעמד בראש התנועה הרפורמית בארה"ב, ד"ר יפה, שלאחר שפרש, ייחס חלק מהכשלון של היהדות הרפורמית בכך, שהדור הצעיר שלהם רוצה יותר רוחניות, ולכן פונה לתנועות רוחניות, ועוזב את בתי הכנסת הרפורמיים, שבהם החינוך הוא רק על יסוד מה שהתנועה הרפורמית חושבת שהם הערכים החברתיים של היהדות. האיש הזה אומר שהצעירים מחפשים דת!!

    תשובה לשאלה 2א: אין לנצרות מה להציע ליהודי. כומר חשוב הסביר לי את המשותף לכל פלגי הנצרות: א. אמונה כי האדם הוא רע, ויורש בהכרח גיהנם, ב. אמונה בישו מצילה מגיהנם. הסברתי לו, שליהודים קל יותר: אין אנו מאמינים שכל אדם הוא רע ובהכרח יורש גיהנם. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. לכן אין צורך בישו. ולמי שיש צורך בישועה מעבירותיו, גם ישו לא יעזור לו, עליו לעשות תשובה. היא אינה הגיוניתת יותר מהיהדות, כפי שמוכיחים הרבה מליונים נוצרים "לשעבר", שמשתתפים בטקסים נוצריים כטקסי מעבר חברתיים: טקסי בגרות ונישואין וכדומה, אבל אינם מאמינים. ניתן לראות במרשתת [אינטרנט] אתרים: 10 סיבות מדוע יהודים לא יקבלו את ישו, 25 סיבות … וכו'.

    תשובה לשאלה 2ב: יש כמה סיבות: ראשון, חרדה מנוצרים זה בריא ליהודי: יהודי שמזדהה עם עמו ועם הסבל שעמו סבל המנוצרים במשך כ-1800 שנים, מוכרח להיות מזועזע מהנצרות, ולרצות להתרחק מהנצרות, ו-כן, לפחוד מהנצרות. זו תגובה רפלקסיבית יהודית, וטוב שכך. זוהי תגובה ראשונית נכונה. יהודי שאין לו תגובה כזאת – חסר בו מהנפש היהודי החיוני. הוא יכול להתפתות לנחמדות של נוצרים, למתנות, לסיוע, לחסד, לידידות – ולהתנצר.

    אבל יהודי שיש לו כל זה, אך שצריך לפעול בעולם הזה, חייב להכיר את העולם הזה. ומה שכתבה סנדרה אוסטר בראז – הכל נכון. ומה שכתב הרב ריסקין – הכל נכון. מליוני נוצרים רוצים לשמוע דבר ה' מהיהודים. הם אינם רוצים שנפסיק להיות יהודים – הם רוצים שהיהודים ידברו אתם. גם מסמכים והכרזות של הכנסיה הקתולית מלמדים את הקתולים שיש ללמוד מהיהודים. כדי שהם – הנוצרים – יהיו לנוצרים טובים יותר. כדאי לקרוא את הספר Strangers and Neighbors מאת MARIA POGGI JOHNSON, מרצה קתולית לדת, שמעידה כמה היא הוסיפה להבנה של הדת שלה מהכירות עם יהודים חרדים.
    נכון שחלק ניכר מהנוצרים שרוצים לשמוע מהיהודים, מקוים שבסופו של דבר היהודים "יקבלו" את ישו: זה יחס יפה מצידם, לא יחס עוין. הרי הם מאמינים שאנו נידונים לגיהנם אם לא "נקבל" את ישו, וטובתנו היא – לפי אמונתם – שנקבל אותו.
    היחס של עליונות שהרגישו הנוצרים כלפי היהודים נעלמה מציבורים גדולים מאד של נוצרים, קתולים ופרוטסטנטים, וזה בעקבות ייסוד מדינת ישראל, שגרם לזעזוע עמוק, לביטול האמונה שהיהדות נדחתה ושהנצרות החליפה אותה. לפיכך הקמת המדינה היא קידוש ה' מעין כמוהו. ונצחון ששת הימים – קידוש ה' מעין כמוהו.

    ואחר כל ההסברים מדוע יש להתגבר על החשש – החשש מוצדק. כי רוב – רוב עם ישראל כבר אינו חושש, אינו יודע מדוע הוא יהודי, אינו יודע מה פירוש יהודי ומה פירוש נוצרי, ואין ספק: היופי של הטקסים ושירים וכו' של טקסים נוצריים בהחלט יכול לרומם את הנפש. האם שמעת מוזיקה נוצרית דתית? האם אין שם יצירות מרוממי נפש? האם היופי וההוד של הקתדרלות אינו מדבר אל הלב? כיד לעמוד בזה, צריכים חינוך יהודי הרבה יותר טוב ממה שמקבלים רוב ילדי מדינת ישראל בחינוך שלהם. וילדי היהודים בחו"ל שאינם לומדים במוסדות חינוך יהודיים דתיים – חשופים לכל היופי הזה, לכל התרבות המפתה הזו, והם בהחלט בסכנה של התבוללות רוחנית! העובדה, שנישואי התערובת ביהודי ארה"ב שאינם דתיים מגיע לכ-80 אחוז! הממוצע שהוא קרוב לחמשים אחוז נובע מכך, שבממוצע נלקח בחשבון גם היהודים החרדים והאורתודוקסים.

    מסקנה: יש להפקיד את היחסים עם בני דתות אחרות בידי יהדים שרשיים, בטוחים ביהדותם, מלומדים בנושא. אין לקיים מפגשי נוער עם בני דתות אחרות. לא עם נוצרים, לא עם מוסלמים. קודם כל שיהיו יהודים שלמים.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: