עת רצון / חיותה דויטש

הסרט 'למלא את החלל' אינו על חרדים, אלא על שאלת הרצון. טוביה החולב, היפה והחיה ורבי אליעזר מגויסים כאן להבהרת המסר (ולחשיפת העלילה)

בניגוד לרבים אחרים, לא הופתעתי מהקשר בין משפחת החסידים, גיבורי למלא את החלל, לרחובות תל אביב. ילדותי עברה עליי באותה סביבה, בערך. את נשותיהם וילדיהם הרבינו לפגוש באותם רחובות, בדרך לביקור אצל סבא וסבתא, או לקניות בשוק. ידעתי להבחין בין השטיבל הקטן של סבא שבו התפללו הוא ושכמותו, אנשים 'רגילים', נטולי לבוש חסידי מובהק, לבין בית המדרש הגדול של חסידי בעלז, שיושביו לבשו שטריימלך, חלוקים שחורים וגרביים לבנות.

יש בעולם סרטים מורכבים, מתוחכמים מאוד מבחינת העלילה, נעים על פני רצפים שונים של זמן וחלל. כבודם במקומם מונח, אבל בכל רגע נתון אעדיף על פניהם את הסוג שהסרט הזה שייך אליו, הרוקם סיפור פשוט מחומרי החיים הבסיסיים: אישה צעירה שמתה בלידתה, אחות צעירה ואם שכולה נותרות לטפל בתינוק, והחתן־האלמן ברקע. המתחים, הפחדים, התקוות המתרחשות בתוך צלעות המרובע הזה מזינים סרט עלילתי באורך מלא, אם לא למעלה מזה (הערת אזהרה: בהמשך ייחשפו פרטי העלילה).

שירה, האחות הצעירה, בוחנת בסתר בחור צעיר ויפה תואר שהוצע לה כשידוך, ומתרשמת עמוקות. לאם יש תוכניות אחרות בשבילה: להיות הפלסטר, האספלנית שתדביק את קרעי המשפחה שנפרמו ותמנע את נישואיו השניים של האלמן לאישה מבלגיה, נישואין שירחיקו ממנה את הנכד הפעוט, היתום שהיא מגדלת כבר חודשים ארוכים במקום בתה המתה.

המתח בין רצונות הורים לרצונות ילדיהם הוא מתח אוניברסלי.
מתוך הסרט

סיפורים לא נולדים בחלל ריק, ברקע להם מונחים כמעט תמיד סיפורי תשתית קדומים, כגון מגילת רות, שבה אישה צעירה מוותרת על אושר אישי ונצמדת לחמותה, שמאוחר יותר תשלח אותה להדביק קרעי משפחה באמצעות נישואין. רעיון הייבום, המלווה את מגילת רות, קיים גם בסרט אם כי במהופך: במקום שני אחים, שמותו של האחד מחייב את השני בלקיחת אחריות על אלמנת הראשון, יש כאן שתי אחיות. לא העדר ילד מניע את גלגלי הייבום, אלא להפך, קיומו של הילד, ואי הרצון להתנתק ממנו. דבריו של בועז לרות 'היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים' מהדהדים מעל אפשרויות הבחירה השונות בסרט שלפנינו.

להסכים זה לא לרצות

אבל למלא את החלל, בעיניי, אינו סרט על משפחה, על חרדים או על נישואין, אלא סרט על רצון והפכפכותו. מהו רצון, שואל הסרט. מה רוצה שירה באמת?

הסרט מצליח לא ליפול לקלישאה המודרנית שבה רצונות צעירים ייחסמו תמיד על ידי מסורת נוקשה ותרבות שמרנית. 'כנר על הגג' ('טוביה החולב') למשל בנוי על קונפליקט כזה: להורים יש תוכניות אבל לבנותיהם רצונות משל עצמן: צייטל הבכירה מאוהבת בחייט עני, הוריה מייעדים לה אלמן זקן ועשיר. הודל, הבת השנייה, מתאהבת בסטודנט קומוניסט והולכת אחריו. השלישית, חווהל'ה, הולכת צעד אחד רחוק מדי: כשהיא מתאהבת בגוי טוביה קורע קריעה. יש רצונות שמתנגשים ללא תקנה, או פשרה.

אין ביקורת בסרט על החברה החרדית, אמרו המבקרים. גם אין סיבה שתהיה. הקונפליקט לא נולד שם ולא ימות שם, ימיו כימי עולם. המתח בין רצונות הורים לרצונות ילדיהם – בין העמדת הפרט במרכז לבין העמדת המשפחה, התרבות והמסורת – הוא מתח אוניברסלי.

נערה צעירה, שנאלצת להכריע בין טובתה הפרטית לבין טובת המשפחה, קיימת זה מכבר באגדת 'היפה והחיה': בל היפה מתבקשת להקריב את חייה ועתידה למען הצלת אביה. ה'חיה' אינה אלא מטפורה לפניו המכוערות של עולם אכזר המניח את כפו הכבדה על כתפי הצעירים וחוסם את חלומותיהם. גם כאן, התשובה לשאלת הרצון אינה פשוטה כלל ועיקר – הנערה רוצה את שני הדברים בעת ובעונה אחת. לחיות באושר, להציל את אביה. השאלה שתישאל בסיפור המיתולוגי ההוא, כמו גם בסיפור שלנו, היא איזה משקל יש לחברה ולמוסכמותיה, לסדרי עדיפויותיה, בהכרעה הסופית? האם בחירתה להקריב את אושרה היא בחירה שנובעת מרצון חופשי?

גם שירה, גיבורת הסרט, כבל גיבורת 'היפה והחיה', מוכנה להקריב את עצמה למען המשפחה, והנה, דווקא הרבי עוצר את תהליך ההקרבה כדי להציף את שאלת הרצון ולברר אותו באמת. בפרשת השבוע, 'חיי שרה', אומרת המשפחה לעבד השדכן: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". לפי מסכת קידושין (ב, ב) הכלה צריכה להסכים לשידוך ("יכול בעל כורחה? תנא: האישה נקנית, מדעתה – כן, שלא מדעתה – לא"). הרבי מזהה אל נכון שהסכמה ורצייה אינן היינו הך במקרה שלפנינו. לא די בכך ששירה תסכים, הוא טוען. היא צריכה גם לרצות.

התנשאי לבחור שכמותך

באבות דרבי נתן (א, פרק טז) מופיע סיפור חריג ותמוה, המתאר את יחסיהם של רבי אליעזר ואחייניתו. הסיפור מובא בהקשר של סדרת סיפורי פיתוי שבהם עמדו חכמים:

ואל תתמה על רבי עקיבא [שעמד בפיתוי בבתו של ההגמון. עיי"ש], שהרי רבי אליעזר הגדול גדול ממנו שגדל את בת אחותו שלש עשרה שנה עמו במטה עד שבאו לה סימנין. אמר לה: צאי והתנשאי לאיש. אמרה לו: הלא אמתך אנכי לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך. אמר לה: בתי כבר זקנתי, צאי והתנשאי לבחור שכמותך. אמרה לו: לא כך אמרתי לפניך הלא אמתך לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך.  כיון ששמע את דבריה נטל ממנה רשות וקדשה ובא עליה.

שנות הילדות שבהן חיה הנערה הצעירה במחיצת דודה המבוגר יצרו ביניהם קשר שקשה לנתקו. הדוד, כמבוגר האחראי, גובר על הפיתוי לשאת את קרובתו הצעירה ומשחרר אותה להינשא ל'בחור שכמותה'. אמנם מבחינה הלכתית ודאי מותרים הנישואין בין הדוד לאחייניתו אבל המדרש מציג אותם כאסורים מוסרית. לא נאה ולא ראוי לדוד המבוגר להפעיל את סמכותו ולכפות את רצונו על הנערה הצעירה, שמוטב לה שתינשא לבן גילה.

גילוי רצונה של הנערה הופך את הפיתוי לכשר. לא זו בלבד שהיא מסכימה, אלא היא מטעימה את הכבוד העצום שיפול בחלקה אם תהיה לאשת דודה הגדול, שהרי די לה בתפקיד השפחה רוחצת הרגליים לתלמידו. יבואו פסיכולוגים וסוציולוגים ויטילו ספק באשר לכשרותו של אותו רצון. הוא פרש עליה רשת שהשחרור ממנה כבר לא אפשרי, יאמרו. סמכותו עליה, היא רגילה אליו, מפחדת לאכזבו וכדומה. רצונה אינו חופשי באמת. יש מי שייחס רמיזה פרוידיאנית לאזכור רחיצת רגלי התלמיד. אבל אולי טעות בידם. הנערה באמת מעדיפה את הרב על התלמיד, את הבשל והמנוסה על הצעיר. גם בסרטים (ובסיפורים) כאלה כבר היינו ('בדמי ימיה').

בסצנה משעשעת בסרט, נפגשת שירה עם בחור בגילה ומזועזעת מחוסר בשלותו ואטימותו. הפגישה עמו מולידה בלבה געגוע, חדש ולא מוכר, ליוחאי החכם הרגיש והבוגר.

כמו ב'יפה והחיה', הבחירה המוסרית הראויה תתוגמל היטב: בחתונה שמתקיימת בסופו של דבר, פניה מאירות, והיא שמחה. נראה שרצונה הכמוס נחשף, סוף סוף. ועדיין, שנייה לפני הסוף, כדי שלא נהיה מרוצים מדי מההרמוניה הפתאומית בין הרצון הפרטי לרצון המשפחתי־ציבורי, מופיעה לה סצנת הסיום ומותירה את המבוכה על כנה לא פתורה. רצון הוא עניין הפכפך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12

פורסמה ב-9 בנובמבר 2012, ב-גיליון חיי שרה תשע"ג - 796, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. מעניין שלא הזכרת את נחמה ליבוביץ

  2. הסרט מאוד מזכיר את הקולנוע החרדי הקלאסי.

  3. משה אריה טייכטל

    כמתפלל לשעבר בביהמ"ד בעלזא בתל אביב – יושביו גורבים גרביים שחורים [ולא גרביים לבנות].

  4. חיותה אני מסכים לניתוח ביחס לסרט. הייתי מוסיף אף שההפכפכות מתחילה כבר בחתונה שהיא בוכה לא רק מהתרגשות ולא רק על חברות שלה אלא על עצמה. זה עולה גם שהיא מסלקת את הפתקים עם השמות ומתפללת מהסידור בלבד. אבל אני לא מסכים לעניין הרוחבי והאוניברסלי,לפחות ביחס לחתונה. ברור שרוב הכלות לא מרגישות ככה בחדר ייחוד וישנה נקודה בה הזוג בטוח באהבתו אחד לשני

  1. פינגבק: די לאלימות « האחות הגדולה

להגיב על בעז לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: