יחיד נגד הזרם / זאב ספראי

יחזקאל כהן זיהה בצעירותו את פתיחת המסלולים התורניים כמהלך אלטיסטי הנותן מענה למיעוט בעל אמצעים הבא על חשבון תרומה לכלל. שלושים לפטירת מייסדה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה'

ביום רביעי, א' של חול המועד סוכות, הובל למנוחת עולמים יחזקאל כהן, מייסדה ומנהיגה הראשון של תנועת נאמני תורה ועבודה. הוא היה המכוון הראשון של דרכה הרעיונית, והוא גם האחראי לדימויה של התנועה עד היום, כולל הדימוי התוקפני מעט, למרות שלמעשה כבר מזה יותר מעשרים שנה שהתנועה הקטנה מתמקדת בהסברה וחינוך.

יחזקאל כהן נולד בתל אביב והחל במסלול הרגיל של בני עקיבא וגרעין נח"ל. כרבים אחרים ממנהיגי הציבור הדתי והאקדמיה הדתית התקרב מאוד לרוח הקיבוץ הדתי. עם זאת, רצונו ללמוד ולעבוד לא רק בעבודה פיזית וחקלאית הרחיק אותו משם. הקיבוץ של אז לא יכול היה לקלוט אנשים מסוג זה וכך החמיצה התנועה הזדמנות פז לגדול בכמות ובאיכות ולהשפיע על הרוב הדתי לאומי (במונחים של אז). לו היה הקיבוץ אז נוקט את הדרכים המקובלות עליו כיום, אני מניח שההיסטוריה הדתית של הציבור הזה במדינה הייתה נראית שונה.

יחזקאל עזב את הקיבוץ ופנה ללמוד תולדות ישראל, שם פגש את אבי, פרופ' שמואל ספראי המנוח, ואבי הפך למורו הרוחני. בשנים הללו נשא יחזקאל לאישה את רעייתו יהודית תיבדל לחיים, ואלה הפכו לבני בית אצלנו במשפחה.

יחזקאל עם יצחק נבון

מאבק בנועם

יחזקאל התקרב לצעירי המפד"ל, אך הנושא הציבורי הראשון שבו עסק כבר הרחיק אותו מהממסד הדתי (אז ועוד יותר היום). בשכונת קריית משה של אז החל מסע בהנהגת תלמידי הרב קוק להקמת בית ספר 'נועם', שמטרתו – חיזוק הממסד הדתי. בית הספר נועד לכאורה לבלום את הגידול המפחיד שהיה אז בבני נוער שפנו לעולם החילוני, ולייצר מסלול המשך לישיבות התיכוניות.

הרעיון להקמת מסלול לימודים תורני מיוחד מצא לו הד רב בציבור ובממסד הדתי לאומי. יחזקאל זיהה כבר אז שאין כאן רק רצון לחיזוק ההתנהגות הדתית, אלא מהפכה של ממש ברעיון החינוך לתורה ועבודה. הוא וקבוצת הורים שהתלכדה סביבו טענו שיש בהקמת בית ספר 'נועם' התחמקות מ'האינטגרציה', ובשם כלל ישראל נעשה כאן מהלך אליטיסטי מובהק של טיפול במיעוט בעל אמצעים על חשבון תרומה לכלל. הוא זיהה שבבית ספר 'נועם' מרכיב העבודה מתגמד, כשהתורה היא למעשה אותה תורה שהייתה מקובלת בעולם האגודאי. משמעות הדברים בפועל היא צמצומם של לימודי החול, עד כדי חיסולם, או לפחות הקטנת משקלם הסגולי כתוכן בעל חשיבות לעצמו. אלמנטים בעייתיים נוספים שזיהה היו הקטנת המרכיב הצבאי לכלל מצווה סמלית, קיפוח הנשים, הדגשת המרכיב המשיחי, שעד אז היה שולי בעולם הדתי־ציוני (שיטת הרב ריינס בניגוד לשיטת הרב קוק) וכן הלאה.

המאבק היה חריף וכלל התערבות של בית המשפט. בסופו של דבר הוקם בית הספר במתכונת מצומצמת. המאבק האט את קצב הקמתו של מסלול 'נועם', אך בעיקרו נכשל. הציבור הדתי ברובו התקשה להאמין שיש מי שבעצם מתנגד מבפנים למהפכה הציונית דתית. לאחר הכישלון יחזקאל לא נואש ויחד עם קבוצת חברים קטנה הקים את תנועת נאמני תורה ועבודה. אני הצטרפתי לתנועה שנה־שנתיים לאחר מכן, כשסיימתי את שירותי הצבאי. כלומר, צורפתי למזכירות של שישה חברים שהם היו למעשה התנועה. יחזקאל היה יושב הראש והעובד המרכזי ולמעשה היחידי. הוא נשא את כל עול ה'תנועה' על כתפיו, ואנו חברי המזכירות סייענו מעט בעצה. כל מה שנע והונע בתנועה התחיל ביחזקאל.

כיוון הפעולה הראשון היה עצם זיהוי התהליך העובר על הציבור הדתי. יחזקאל הוא זה שהמציא את המונח 'הקצנה דתית', הוא זה שזיהה את המרכיבים של ההחצנה הדתית, ההקטבה, והעניק להם שם. אני זוכר את המאבק החריף שניהלנו על מנת שלא להכניס את תנועת 'אל המעיין' אל החינוך הממלכתי דתי. מנהיגי הציבור הדתי לא זיהו אז את התהליכים ארוכי הטווח. הם טענו שלפנינו גוף סימפתי, ציוני דתי, המחזק את החינוך לערכי תורה ועבודה. קלטות מסמינרים וניתוח תוכני נאומים נדרשו כדי לזהות את מה שהיום הכול יודעים, והוא ש'אל המעיין' היא תנועה חרדית לטוב ולרע.

נאמני תורה ועבודה של אז לא היססו לכתוב על כך בעיתונות הכללית, והממסד, כמו גם חלקים בציבור הדתי, הגיבו על כך בכעס. טענתם הייתה כי צריך לתקן מבפנים, ואסור לכבס כביסה מלוכלכת ברחוב.

עידוד נשים

נאמני תורה ועבודה קיבלו תדמית תוקפנית וקיצונית, בעוד שלמעשה הייתה זו תנועה שדגלה בניסיון לשמר את הערכים השולטים ברוב הציבור הדתי לאומי. לא אחת ניהלנו דיונים על רמת ההנמקות שיש לנקוט. כבר אז הבנו ששורש הרע הוא ברבנות הראשית, המקצינה והולכת, ובהשתלטות החרדיות כדרך עולם על הרבנות מבפנים. קשה היה לשכנע בכך את הציבור הדתי.

עם בנו נועם הי"ד

אחד התחומים שהתנועה עסקה בהם היה שוויון האישה כערך דתי ומוסרי. האמת היא שהכללתו של סעיף זה ב'מצע הרעיוני' (שהיה רובו תורה שבעל־פה) הייתה פרי יוזמת אחותי חנה ז"ל. כולנו, ובראשנו יחזקאל, אימצנו השקפת עולם זאת. מתוך הפעילות החינוכית של אז נולדה "קולך" שבינה ובין 'נאמני' הייתה קרבה, אך גם מרחק.

במקביל עבד יחזקאל במחלקה לתרבות תורנית, שם יישם את השקפת עולמו. אחד מנושאי המאבק של נאמני תו"ע היה גיוס בנות. יותר משראינו בכך תועלת לבנות ראינו בכך תרומה לערך השוויון, תרומה למדינה והשתתפות בעול החברה כולה. הטענה, שנולדה בקיבוץ הדתי, הייתה שכל עוד מתגייסות הבנות הלא דתיות, חובה על בנותינו להשתתף. כדי להתגבר על הקשיים הלא מועטים שבהם נתקלו הבנות הדתיות בצבא, הוקם מסלול "מורות חיילות" שהוכפף למחלקה לתרבות תורנית שבראשה עמד יונה בן ששון ז"ל. הצטרפות הבנות הדתיות הגדילה משמעותית את נפח הגיוס של הבנות, השפיעה על חיל החינוך ועל המטלות שנטל על עצמו, ואפשרה לבָּנות שירות בסביבה נוחה שבה הן אינן מבודדות.

סניף של המפד"ל

מתוקף תפקידו במחלקה לתרבות תורנית יזם וערך יחזקאל פרסומים ברוח תורה ועבודה, ספר על השמיטה ולקט מאמרים על חברה והיסטוריה. כמו כן הוא תמך בהקמה של המדרשות הדתיות, ובסיועו הוקמו המדרשות הראשונות לנשים. המדרשה הראשונה שהוקמה הייתה מדרשת יהודית ליברמן (זאת ההזדמנות ל'תקן' את ההיסטוריה ולציין מדרשה זו כמי שהחלה את מהפכת חינוך הבנות בציונות הדתית). לא הייתה זאת פעילות של יחזקאל מטעם תנועתו, אלא מטעם מקום העבודה, ותרומתו לציבור הדתי בתחום זה רבה וניכרת עד היום.

באופן טבעי היו לתנועת נאמני תורה ועבודה קשרי מחשבה ועבודה עם הקיבוץ הדתי, שתמך בפעילות התנועה.

אחד מתחומי המאבק המשותף היה גיוס בנות. יש לזכור שבשנת 1970 עדיין לא הייתה מערכת ממוסדת ומשמעותית של שירות לאומי לבנות. במשך עשר השנים שקדמו לשנה זו הלכו בנות לשירות באופן פרטי ופעלו בעיקר במערכת החינוך. להערכתי הלחץ המוסרי של התביעה לגיוס בנות, והבנות שהתנדבו באופן פרטי, הם אלו שגרמו לייסוד האגודה לטיפול בבנות הללו. אט אט התחוללה מהפכה. הרעיון שבנות דתיות צריכות לתרום למדינה התקבל בציבור הדתי, ומספר המתגייסות גדל והלך חרף התעמולה הפנימית העזה בתוך המוסדות. ההליכה האלטרנטיבית, לשירות לאומי, הפכה לנורמטיבית. אגב, תהליכים אלו התחוללו למרות מכתבי מחאה של רבים מרבני הישיבות התיכוניות ורבני ישיבות ההסדר. כן, הם התנגדו גם לשירות הלאומי.

קשה היום להאמין אבל בראשיתה פעלה תנועת נאמני תורה ועבודה כסיעה בתוך המפד"ל של אז. לקראת הבחירות התאחדו כל הסיעות כדי למנוע בחירות פנימיות. אני זוכר את יחזקאל מתנגד לכך ותובע להגיש רשימה אופוזיציונית כדי לא 'להרדים' את המפלגה. בימים אלו קשה להפריז בהערכה עד כמה צדק. יחד עם הקיבוץ הדתי הוקמה רשימה ובסניפים המעטים שבהם התמודדנו התקיימו בחירות למורת רוח הממסד. השגנו 15% תמיכה בעבודה של יומיים. את הסיעה הקמנו יום לפני המועד האחרון. אולי ההישג היה גדול, אבל אם הוועידה והמוסדות לא מתכנסים הרי שלמיעוט אין במה. המפד"ל נרדמה, ואנו עומדים עתה ותמהים האם בפוליטיקה יש תחיית המתים. הלוואי.

התנועה יזמה ויכוחים עם הרבנות הראשית על תופעת העגונות. כמובן שהרבנים טענו שאסור לדבר על הבעיה בקול רם, ורק פעילות מבפנים תביא לשינוי. להערכתי התחולל גם ברבנות שינוי אדיר בנושא. אני זוכר כיצד חזר אבי ז"ל (שהיה פרופסור ורב, תלמיד ישיבת מרכז הרב) מזועזע מפגישה עם הרבנים הראשיים של אז (חבריו ללימודים). הם טענו שהם הם מייצגי התורה ואין ללחוץ לשינוי ההלכה, ולו שינוי בנוהגים בלבד, זאת חרף התופעה המתרחבת של עגינות נשים (וגם גברים). אנו בתנועה הסכמנו כמובן שלא ההלכה יצרה את תופעת העגינות, אלא שבמסגרת ההסדרים שלה נוצרה אפשרות של סחטנות ועיכוב גט, פגיעה באלמנות, אלמנים וילדים, ועל כן ההלכה צריכה להציב לעצמה כמטרה את מיגור התופעה. במקביל האמנו שיש ביכולת ההלכה להגיב על מציאות קשה. אז טרם הוצעו פתרונות. כיום כבר מוצעים פתרונות, ואסתפק בציון העובדה שלא הרבנות היא שיוזמת אותם.

נגד השתמטות

אחת הבעיות שעִמן התמודדנו הייתה הקול האחיד שבקע מהעולם הרבני נגד גיוס בנות, נגד גיוס בני ישיבות, נגד חברה מעורבת וכן הלאה. יחזקאל כדרכו זיהה את הבעיה. הטענות הרבניות היו בחלקן הגדול בלתי מבוססות. כך למשל, משפט שצוטט ולפיו הבת אמורה ללכת מרשות אביה ישירות לרשות בעלה מתבסס כביכול על מימרה במשנת כתובות "לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות בעלה". לכאורה זו הוכחה ניצחת, אלא שמי שלומד את המשנה והגמרא רואה כי מדובר רק בנערה (עד גיל 12) ואם בגרה ולא התחתנה הרי היא ברשות עצמה. למעשה זה ציטוט המנצל את בורותו של הציבור. התשובה של יחזקאל הייתה פרסום סדרת חוברות מעמיקות שהתמודדו עם הטענות הללו והראו עד כמה הן בלתי מבוססות, עד כמה הדעה המוקדמת משפיעה על לימוד המקורות במקום שהמקורות יעצבו את דעתו של אדם.

יחזקאל טען ולדעתי בצדק שחשוב שהציבור יֵדע שיש ביהדות גם קול אחר, שיש תשובה טובה לטענות, גם אם הוא לא מתמודד עם הטענה במלוא עומקה. אני יודע שפרסום החוברות הפריע מאוד לרבנים, מה עוד שיחזקאל לא היה רב אלא למד באוניברסיטה. הוא הרבה לצטט בחוברות עמדות של רבנים בני זמננו שתמכו בשירות צבאי לבנות, שתמכו במינוי נשים לתפקידי ציבור וכן הלאה.

בהקשר זה ייזכר לטוב מאבקה של לאה שקדיאל להתמנות לחברת המועצה הדתית בירוחם. הממסד הדתי האגודאי הקים קול צעקה והרבנות הראשית, כמו גם רבים מרבני המפד"ל דאז, יישרו קו עִמם. תנועת 'נאמני' טענה שכל ההתנגדות איננה דתית, ואין לה כל סמך. בסופו של דבר היא פרצה את הדרך, ונשים מכהנות בתפקידי ציבור שונים.

נושא חשוב אחר היה גיוס הבנים לצה"ל. עד מלחמת יום כיפור היו רק שתי ישיבות: מרכז הרב, שתלמידיה דיברו רבות על שירות המדינה אך הסתפקו בשירות סמלי של 5־6 חודשים; וישיבת הסדר אחת (כרם דיבנה) שתמכה גם היא בשירות צבאי רק בדיעבד ובאופן חלקי. אחרי מלחמת יום כיפור צצו ישיבות חדשות ובהן נשמעו יותר ויותר קולות שדרשו שירות צבאי מלכתחילה, כמצווה רבה. אך גם בהן לא התנהל מאבק נגד השתמטות. יחזקאל ותנועת 'נאמני' קידשו מאבק נגד השתמטות נוסח הישיבות החרדיות (וגם נגד הנוסח המקוצץ של מרכז הרב). גם בנושא זה פרסם יחזקאל חוברת תקיפה המצביעה על כך שכל המימרות בגנות שירות צבאי הן או חרדיות, או מתייחסות לצבא בגלות, במציאות שונה. גם בנושא זה השותפות עם הקיבוץ הדתי הייתה סמלית. כדאי לזכור שבתקופה שבה אני התגייסתי לצבא נדיר היה למצוא קצין דתי. קצינים כאלו היו בדרך כלל או בני הקיבוץ הדתי או לכל היותר נחלאים.

בתחום זה התחוללה מהפכה נוספת. היא לא הובלה על ידי ישיבות ההסדר, שהתנגדו שתלמידיהן ילכו לקצונה, וגם לא על ידי המכינות שנוסדו מאוחר יותר, והצטרפו למהפכה במרץ ובמסירות מדהימים. אני מעריך שגם כאן פעל הלחץ הציבורי והמוסרי הפנימי. כיום, עם ההצלחה, כולם רוכבים עליה וצועקים 'אחריי'.

ייאוש מהקצנה

תנועת 'נאמני' בהשראתו של יחזקאל נמנעה מלנקוט קו פוליטי. גם כאשר הציבור הדתי נטה יותר ויותר ימינה, בתנועה טענו שימנים ושמאלנים יכולים לחיות יחדיו. מעניין שבציבור הרחב לא עזרה ההצהרה הזאת. 'נאמני' נחשבה ובמידה מסוימת נחשבת עד היום לתנועה 'שמאלנית'. בכל מקרה, התנועה סירבה להיכנע לסדר היום שבו רק נושא אחד קיים והוא יישוב ארץ ישראל. סדר היום של 'נאמני' רחב יותר, והתנועה מאוחדת סביב סעיפים שאינם עוסקים בשאלת ארץ ישראל השלמה או בנושא הכלכלי (חוץ מעצם התביעה לצדק).

לאחר כעשרים שנה של נשיאה בעול החליט יחזקאל לנטוש לחלוטין את התנועה. יחזקאל פרש מכל פעילות ולמעשה התנועה חדלה לתפקד, עד שקמו ממשיכים שעמסו את העול על כתפיהם, המזכירות הישנה והוותיקה הוחלפה, לתנועה הוזרם דם חדש, ורוח חדשה באה. אני מניח שיחזקאל פשוט התעייף ואולי גם היה מתוסכל מתהליך ההקצנה הדתית שהתעצם למרות מאמציו הבלתי נלאים. אולי גם נמאס לו להיות לוח המטרה שעליו יורים מאמרי המערכת ב'הצופה' (ז"ל) ורבים מרבני הציונות הדתית.

בשנת תשל"ד נהרג בנו הבכור של יחזקאל, נועם, בעת מילוי תפקידו. מותו של הבן האהוב המם את כל המשפחה אך במיוחד את יחזקאל. הוא יזם סדרת פעולות להנצחת זכרו של נועם, אך הלך ושקע בתוך עצמו, וניתק עצמו מהסביבה. בשנותיו האחרונות חלה וחי מנותק מחיי הציבור בתוך משפחתו, וזכה לטיפולם המסור של ילדיו, ובעיקר של יהודית אשתו. יהי זכרו ברוך.

זאב ספראי הוא פרופסור מן המניין במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בנובמבר 2012, ב-גיליון חיי שרה תשע"ג - 796 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. צייטלין" כמשלזכיתי להיות חבר פעיל בתנועת "נאמני תורה ועבודה" בעשור הראשון לפעילותה, ובחלק גדול מתקופה זו אף להיות חבר במזכירות הפעילה והלוחמת של התנועה, בראשותו של ד"ר יחזקאל כהן. במקביל, באותן שנים הייתי מחנך, הוריתי באוניברסיטה וניהלתי את בית הספר התיכון העירוני ב' ג' ("צייטלין") בתל אביב. לא היה זה קל באותם ימים, ונראה לי שאף לא היום, לעמוד בראש מוסד חינוכי גדול ואף יוקרתי, ועם זאת להיות פעיל ב"נאמני תורה ועבודה". "צייטלין" היה כמעט המוסד החינוכי היחיד שבו האידאולוגיה המוצהרת של התנועה יושמה הלכה למעשה תוך כדי מאבק מתמיד בזירות רבות.בבית הספר התקיימה חברה מעורבת. 50 אחוז מהבנות התגייסו לצה"ל – ולא רק ליחידות החינוך – בליווי והדרכה של סגל בית הספר. בבית הספר הועסקו רק מחנכים שהשקפת עולמם תאמה את ערכי הציונות הדתית, כפי שהובנו על ידי הנהלת בית הספר, ורבנים חרדים, ששימשו בו לפני שנכנסתי לתפקידי, פרשו במהלך השנים הראשונות בזה אחר זה. כמנהל בית הספר נקראתי לא אחת לבירורים בפני הממונים על החינוך הממלכתי-דתי, כיוון שלא הסכמתי ליישר קו עם מגמות ה"התחרד"לות" דאז.שיעור התלמידים שהגדירו את עצמם "לא-דתיים" בסקרים של סוף תקופת לימודיהם, נע בין 20 ל-25 אחוז – שיעור שהיה אז מקובל במערכת החמ"ד בכלל; החטיבה העליונה, לאחר הפרק החינוכי של חטיבת הביניים, הייתה נקייה מסמים ומאלימות.מעל לכול, בבית הספר התקיימה אינטגרציה חברתית שאפשר היה להתגאות בה. לאחר שנים אחדות של קשיים משך בית הספר אוכלוסיות "חזקות" של תלמידים מהשכונות הצפוניות של תל אביב, יחד עם אוכלוסיות "מוחלשות" משכונות הדרום. היחס היה בדרך כלל: 65 אחוז מהדרום ו-35 אחוז מהצפון ומאזורים "חזקים" בפריפריה של תל אביב.

  2. מעשה שאירע עם רבי לייב, בנו של ה'חפץ חיים זצ"ל', ממנו נלמד כיצד צריך לכבד תלמידי חכמים.

    מעשה שהיה כך היה. חתנו של החפץ חיים, רבי מנחם מנדל זקס זצ"ל, יום אחד חש לפתע כאבים באזניו. כאשר סיפר על כך לגיסו רבי לייב בנו של החפץ חיים, הגיב בנימת חרדה ואמר: 'האוזן כואבת, נורא ואיום, מוכרח אתה לנסוע תיכף ומיד אל ד"ר שבת לוילנא'!

    ד"ר שבת היה רופא מומחה ביותר, שלקח בשכרו הון רב. התעריף לתשלום עבור ביקור במרפאתו בלבד, עמד באותם הימים על עשרה רובלים שלמים, היה זה סכום עצום מאוד, ולכן נמנו על לקוחותיו, בעיקר חולים אשר רופאים רגילים לא העלו מזור למחלתם. מצבו של ר' מנדל לא נראה היה מדאיג במיוחד, כאב אזניים שגרתי. יכולים אנו להבין עד כמה נשמעה הצעתו של רבי לייב מוזרה, ומדוע לא התקבלה על דעתו. אז אמר לו ר' מנחם מנדל ז"ל 'לד"ר שבת? על שום מה? אטבול פיסת צפר גפן בשמן חם, אניחנה באזני, והכאב יחלוף כלעומת שבא בעזרת ד', טען.

    אולם רבי לייב לא השתכנע, 'אסור להתחכם כשמדובר באוזן', אמר בתוקף, ואפי' נתן לו את מלא הסכום הנדרש. לא נותרה לרבי מנחם מנדל ברירה, כי אם להענות לדרישת גיסו, המתין לעגלה הנוסעת לוילנא. ובינתיים הרהר בליבו, 'וכי מה בדיוק אומר לד"ר, הוא ישימני ללעג ולקלס, וכי מי מגיע במיוחד לוילנא בעקבות כאב אזניים פשוט, לבסוף החליט לספר דברים כהווייתם'.

    כאשר הגיע אל הרופא סיפר לו, כי הוא בעצמו לא היה מעלה בדעתו לטרוח להגיע אליו, אלא שחזקה עליו מצוות גיסו אשר אילצו לעשות את הדרך הארוכה ולהיבדק על ידי רופא מומחה, כצפוי לא מצא הרופא בעיה מיוחדת, ואף התפלא לסיבת טרחתו המיוחדת של האורח עד לוילנא בשל כאב אזניים. כאשר היה רבי מנחם מנדל ז"ל בדרכו חזרה לראדין, חשב בליבו, 'כאשר אגיע אל העיירה, אגש אל ביתו של גיסי, ואברר על שום מה ולמה הטריחני בכל הטרחה הזו'.

    אלא שכאשר הגיע אל העיירה, התברר כי אינו צריך להרחיק לכת עד לביתו של רבי לייב, רבי לייב עצמו היה בתחנה והמתין לו. בטרם הספיק רבי מנחם מנדל להוציא הגה מפיו, פנה אליו רבי לייב ושאל בדאגה, 'נו, מה אמר ד"ר שבת', השיב ואמר, 'מה שכולם אומרים, אין כאן כלום, ולא הייתי צריך לבוא, באמת אינני מבין מה רציתם ממני', שאל רבי מנחם מנדל. רבי לייב התבונן בו, ואמר, 'אינך יכול לתאר לעצמך כמה פחדתי, האינך זוכר מה אירע אותו יום, עמד אחד האברכים, ודיבר בגנות אחד מראשי הישיבה, ואתה שמעת ולא מחית והרי למדנו במסכת בבא מציעא (סד:) על רבי אלעזר בר' שמעון, שמאחר ושמע דבר זלזול בתלמיד חכם ולא מחה בו כראוי, יצאה תולעת מאזנו לאחר פטירתו. נרעדתי כולי, מי יודע מה קרה, לכן שלחתי אותך לד"ר שבת, עכשיו נרגעתי, כאשר בס"ד הוא אמר שאין לך כלום' ע"כ הסיפור.

    ולצערינו בדורינו יש אלו (פלג ערב רב) המלהיגים על גדולי הדור ובפרט על רם על כל רמים, נזר הנבונים, פאר הדור והדרו, כשלמה עוטה אורה, עטרה שעטרה לו אמו, כבוד שמו הולך לפניו, מהיחידים שנלחמים בכבוד שמים וכו' הצדיק החזק שנלחם נגד שמד והזימה של הגיוס של בני ישיבה, ה"ה הצדיק הגאון הגדול מרנן ורבנן ר' שמואל אוירבך שליט"א מהיחידים שנלחם מלחמת ד' בעמלק מדור דור, והרי הגמ' אומרת ב"מ (סד:) על רבי אלעזר בר' שמעון, שמאחר ושמע דבר זלזול בתלמיד חכם ולא מחה בו כראוי, יצאה תולעת מאזנו לאחר פטירתו!!!!!!!!! איך מעיזים ללכת נגד קדוש וטהור שמלא ביראת שמים, תורה, וקדושה??????

    וגם אפשר לצרף אליו, הגאון הגדול הצדיק ר' ישראל יצחק קלמנוביץ שליט"א כשהוא מצטרף לרבנים לאדמורי"ם ולראשי הישיבות המזוהים עם הפלג הירושלמי -הצודקים במה שהם יוצאים והולכים בתוקף נגד חוק הגיוס של שמד וזימה בצבא: "זה 'טרייף חזיר'! ואין בזה חידוש כלל" המאבק על חוק הגיוס [המתוקן] הם יוצאים בתוקף נגד התיקון לחוק הגיוס שאושר השבוע בכנסת המינים השפלים.

    הגרי"י קלמנוביץ שליט"א אמר בשיחה לקבוצת אברכים שבאו לשמוע את דעתו בנושא. הרב ציין בפניהם שכבר דיבר וכתב על כך בשנה האחרונה והביע דעתו כי "כולם יודעים שההליכה לצבא בכל מסלול, זה איסור גמור, זה 'טרייף חזיר'! זה דבר ברור ופשוט, ואין בזה חידוש כלל. גם ידוע לכל שהצבא הוא 'בית תלמוד' לפריקת עול ולג' עבירות חמורות, ג"ע שפ"ד וכפירה בעיקר. אך כעת אנו עומדים במצב הרבה יותר חמור, שכעת כל עיקר המטרה של השלטון הוא במטרה ברורה, בדווקא, כדי לקלקל את החרדים, וכפי שהם אומרים שרוצים שאחרי שיהיו בצבא לא יחזרו ללמוד תורה בכולל אלא ייצאו לשוק החופשי ואחר כך יהיו נעשים חילוניים, והם טורחים טירחות רבות בשביל זה. ולדאבוננו יש להם מסייעים משולי המחנה. הלא הם רוצים לשבור את המחיצות לפרוץ הגדרים והגבולות שבין היהדות החרדית לבין החילוניים".

    "איך יתכן מצב כזה שיש מסיתים ומדיחים בריש גלי, שמפרסמים בכל מיני פרסום, שחושבים מחשבות אוון, באסיפות של 'גייסים' למיניהם, ועוד ועוד, באיזה דרכים אפשר להרוס את הדת, וכולם שותקים – וכי אין זה פלא? הייתכן?

    היאך יתכן שראשי העם אינם זועקים מרה, ואדרבה משתיקים ומפרסמים [דברי שקר] שעכשיו אינו 'עת צרה היא ליעקב' כלל. אלא 'הכל מסתדר', ולא נותנים לזעוק, ומסתירים את ההסתר בתוך הסתר, ואותם דיינים ראשי עם בעלי שוחד 'החרדים' מצירים ומריעים ליראי חטא הזועקים מרה – כנגד אקדמיה או כנגד הצבא, אוי, כמה רודפים אותם! וכבר אסרו למחות ולזעוק את האמת".

    הגרי"י קלמנוביץ' הוסיף משפט חריף, שאותו ביקש להדגיש במיוחד: "וכל זה למה?- כי זה נגד 'המפלגה' שנעשה כמו 'עבודה זרה' רח"ל!”

    בסיום דבריו אמר, כי המצב שהתפתח בענין החוק החדש, מחייב מאבק ציבורי נרחב. "זו עת מלחמה וצריכים לדעת שמי שמחריש ואיננו מתייצב למערכה, איננו נידון רק כמשתמט אלא נחשב חס ושלום כעוזר ומסייע לאוייב!"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: