דימויים בתוך הכאוס / הילי מויאל

אבנר שר, אדריכל מצליח שתכנן מבני ציבור רבים בארץ, הוא גם אמן משוחרר שליטה המשתמש ביצירותיו במסור חשמלי, מברג, קטשופ וקפה שחור. עבודותיו מושפעות מהוריו ניצולי השואה וגם מהתנ"ך שעליו גדל

הכניסה לסטודיו של האמן והאדריכל אבנר שר בקיסריה עוברת דרך ביתו המרשים, שבו ניכרת טביעת היד שלו ושל אשתו, דור קונפינו, אדריכלית מוכשרת אף היא. האווירה השלווה ודמותו המסודרת, המוחזקת והעדינה של אבנר שר עומדות כמעט בסתירה מוחלטת לפאנלים העצומים בסטודיו שלו, שנמצאים בתהליך יצירתי שראשיתו בהשחתה אלימה. במקום מכחולים מונחים על שולחן עבודתו מסור חשמלי, סכיני גריל, צורב ומברגים. אלו כלי יצירתו. במקום צבעים הוא משתמש בהתזות של קטשופ, סויה, קפה שחור ויין. הכול נעשה מהר, במעין יצירה אוטומטית, טקסית כמעט, תוך השקעת מאמץ פיזי רב. האמנות נעשית ללא מחשבה, בתהליך אינטואיטיבי, יצרי, שיש בו ניסיון לשחרר שליטה. רק בסופו מתגלים תכנים לא מודעים, ופעמים רבות מהרהר שר במשמעותם רק לאחר קריאת פרשנותם של מבקרי האמנות. למעשה, אמנותו של שר משקפת את פני הצופה ולא את פני האמן.

האמנות נעשית בתהליך אינטואיטיבי ויצרי שיש בו ניסיון לשחרר שליטה. אבנר שר בסטודיו

התפרצות יצרים

שר מעיד על עצמו שנולד אמן. "הכישרון שלי לציור התגלה בגיל צעיר. בגיל שש העתקתי ציורים של פיקאסו מתוך ספר. הייתי מצייר גריד של קווים על אלבום ואז העברתי אותם בגדול לבריסטול. כילד הייתי מצייר קריקטורות לעיתון 'אצבעוני' והייתי הצייר של עיתון בית הספר".

חלומו של אבנר להיות צייר גדול נעצר כששיתף את אביו ברצונו ללמוד אמנות בבצלאל. אביו, ניצול מחנה דכאו שחווה שנים שבהן היה מחוסר כול, לחץ על בנו שילמד משהו שממנו יוכל להתפרנס. כך "נדחף" אבנר ללימודי ארכיטקטורה בטכניון. שנותיו הראשונות היו קשות, אבל לקראת סוף הלימודים דברים התהפכו. "היו מנחים שבשנים הראשונות כל הזמן אמרו לי 'אתה חייב לשכוח שאתה אמן, ארכיטקטורה זה משהו אחר'. בשנה הרביעית או החמישית התאפסתי על ההבנה של מה זה אדריכלות, ואפילו סיימתי את הפקולטה בהצטיינות. כל אותה תקופה והרבה לאחר מכן הייתי מעונב, מסודר, מאורגן ויציב", מספר אבנר על תחילת דרכו בימים שקדמו ליצירות האמנות שנבראות מכאוס ואי סדר.

עם סיום לימודיו עבד אבנר במשך תקופה קצרה כשכיר במשרד אדריכלים. ההצלחה הגיעה מהר מאוד, ושמו של האדריכל הצעיר הילך לפניו כשהיה עוד טרי וחדש בתחום. כיום יש לו משרד אדריכלים מצליח, והוא עומד מאחורי תכנונם של מבני ציבור גדולים בארץ, בתוכם קניון רננים ברעננה, מרכז הקניות בזיכרון יעקב, קניון הראל במבשרת ציון, בתי משפט ועוד. למרות ההצלחה, הכמיהה לצייר הוסיפה ללוות אותו. "אחרי תקופה קצרה במשרד אדריכלים קלטתי שבתוכי אני עדיין מרגיש שהאמנות היא הכיוון. תוך כדי הלימודים למדתי יצירה באוניברסיטת חיפה. הייתי מצייר ומציג את עבודותיי במקומות קטנים כמו אגודת הציירים והפסלים של חיפה", מספר אבנר.

מה היה סגנון הציורים שלך באותה תקופה?

"אלו היו ציורים צבעוניים מאוד, עם קומפוזיציות מסודרות. הייתי מושפע מאוד מפיקאסו ומהקוביזם. למרות ששיחקתי עם טכניקות שונות כמו קולאז' והדבקות, העבודות שלי היו מסודרות ומאורגנות. לא נתתי לעצמי להתפרע על הקנבס".

בשנת 1999 חווה שר תהפוכות בחייו האישיים, שהשפיעו גם על סגנון היצירה שלו. לאחר גירושים מאשתו הראשונה עבר לגור בתל אביב. בשל עבודתו, שהתפרשה על פני מקומות שונים ברחבי הארץ, היה מבלה שעות רבות בדרכים. עצירה בדרך באחת מנסיעותיו הביאה לגילוי מפתיע, משונה אפילו, ששינה את תפיסת האמנות שלו ועזר לו לשחרר חלקים בנפשו שלא היה מודע אליהם קודם.

"עצרתי בתחנת דלק ליד בית ינאי ונכנסתי לשירותים הציבוריים", מספר שר. "לראשונה הכו בי ההשחתה, הגרפיטי, החריתות על הקירות והשריטות על הדלתות והפורמייקה. בקושי ניתן היה לראות את הקירות המקוריים. במקום עברו עשרות אלפי אנשים שביטאו את עצמם בצורה מחבלת, בין אם התכנים שהביעו היו פורקן של כעס, ציורים וולגריים או שירי אהבה. קלטתי דבר שהמם אותי; המקום הזה, תא השירותים, הפך כר להתפרצות כל היצרים שקיימים בבני־אדם. עניין נוסף שהתחלתי להרהר בו הוא העובדה שהאנשים הללו באו עם 'ארגז כלים' לשירותים. הרי צריבת סיגריה על פורמייקה היא פעולה שלוקחת לפחות רבע שעה. בשביל לשרוט על טיח צריך ציוד. הופתעתי מהעוצמה ומכמות האנרגיה שאלפי אנשים השקיעו בקירות השירותים".

הזעזוע שחווה הוליד אצל אבנר רצון להתנסות בהשתוללות חסרת רסן ביצירתו. בהתחלה ניסה זאת על גבי טיח, אבל העבודה פצעה את ידיו. לאחר מכן גילה את לוחות השעם. הוא רכש לעצמו כמה פאנלים גדולים והתחיל לפצוע אותם עם כל כלי שמסוגל להשחית, כמו מסור חשמלי או סכין גריל. "קרה משהו בתהליך היצירתי שהשפיע עליי עמוקות. לא הבנתי מאיפה יוצאת האגרסיה האדירה הזאת שלא הכרתי בי ולא ידעתי על קיומה. הרגשתי התפרצות אלימה שאני מוכרח לפרוק, והזעם הזה הפתיע אותי. לא רציתי לחשוב על הציור. הייתי עובד על כמה פאנלים בו זמנית כדי לא להיקשר לאף ציור. חייתי כאדם מרוסן, בשליטה, והופתעתי מהצדדים היצריים שטמונים בי", הוא משתף.

בסטודיו שלו, אז במרתף בשכונת נווה צדק, שכבו עשרות פאנלים פצועים, שרוטים וצרובים שאבנר עבד עליהם בקדחתנות. בבקרים החזיק במשרה מסודרת כאדריכל מוביל, ובערב 'פרק עול' ביצירה. "אחרי תקופה הסתכלתי על התוצאה של מה שנוצר והייתי חסר אונים. מה הלאה? לאן אני הולך מפה? בתוך הכאוס שיצרתי מצאתי רמזים קטנים, קווים ושריטות שהתחלתי לגלות בהם צורות ודמויות", מתאר שר את תהליך התהוות עבודותיו.

"בראשית"
צילום: רן ארדה

ציורי מערות

הדימויים שמתגלים ביצירותיו של שר מזכירים את ציורי המערות בראשוניותם. ישנם מוטיבים חוזרים כמו עיניים, דגים, ספירלות ופרצופים נטולי פה או בעלי הבעה מאוימת. אבנר מתקשה להסביר את משמעותם של אלו. הוא מתאר אותם כדימויים אסוציאטיביים שככל הנראה מסמלים את עולמו התת הכרתי ואת סערותיו הפנימיות. עם השנים שמע פרשנויות רבות לציוריו שמתארות את הקשר בין הדמויות המבועתות לבין תמונות ילדות שראה ושחזה בדמיונו. כמו רבים אחרים ששרדו בשואה, גם אביו ואמו של אבנר מעולם לא סיפרו לבנם מה עבר עליהם. לעתים היה מאזין דרך מנעול הדלת לשיחותיהם ושומע על ההליכה הארוכה שעשו יחפים בשלג, או על הכלבים המאיימים ששיסו בהם הגרמנים. הוריו גוננו עליו עד כדי כך שלא אפשרו לו לצאת לטיולי בית ספר, מחשש שמשהו יקרה לבנם, וליוו אותו עד גיל בוגר לכיתתו. בגיל ארבע עשרה נפטרה אמו של אבנר מסרטן, מחלה שהבית התנהל סביבה משך כמה שנים. רק לאחרונה החל אבנר לחשוב שאולי הוא מצייר את פניו המיוסרות של אביו, ושהדימויים החוזרים ונשנים הם סובלימציה לחזרתיות של דימויי השואה שהוא נושא בראשו מגיל צעיר.

מתוך אי סדר וקווים מתפרצים נוצרות צורות הרמוניות וקומפוזיציות מסודרות, שנושאות אופי פרימיטיבי שמזכיר ציורי ילדים. לעתים קרובות אל הדימויים מצטרפות אותיות ואף פסוקים מספר בראשית ומשיר השירים. לחלק מהעבודות שמות מתוך התנ"ך. בציורו 'בראשית' מתוארת דמות מרחפת שבבטנה מעגל חיים, הנושאת מספר רב של ולדות. סביב ראשה הילה של אור. הציור כולל דימויים מעולם החי, הדומם והצומח. לרגלי הדמות מופיע פרק מתוך פרשת בראשית. על אף שאבנר אינו חובש כיפה או שומר מצוות הוא מגדיר את עצמו אדם מאמין. אהבתו למסורת שהתחנך על ברכיה, ובפרט אהבתו לתנ"ך שירש מאביו, ניכרות בציטוטים שהוא משלב בציוריו. "לאבי היו חומשים שעד יום מותו קרא בהם. הוא היה מכניס אליהם פתקים ביידיש עם פירושים. הוא חבש כיפה ושמר שבת, ובית הכנסת היה ביתו השני. יש דברים שנחרתו עמוק בפנים, כמו פסוקים שאהבתי בשיר השירים ובבראשית, ואלו צפים ועולים באינסטינקטיביות תוך כדי יצירה", אומר אבנר.

ציורו 'נח' נוצר בהשראת סעודת שבת אצל חברים דתיים. "באותו ערב הגיעו הסבא והסבתא, היה קידוש, ברכת הילדים ושירי שבת. זה הזכיר לי קצת טעם ילדות ומצאתי את עצמי ממש מתרגש מהסיטואציה. כשחזרתי הביתה הייתי מלא השראה, וכמה ימים אחר כך פניתי לאחד מלוחות השעם ויצרתי דמות של איש מבוגר עם זקן ומלבן ארוך, כמו שולחן עם מטעמי שבת. חשבתי שאני הולך לכיוון של יצירת סעודת השבת שחוויתי, אבל בגלל שאני עובד פרוע ובלי לחשוב יותר מדי שיחקתי עם זה לאורך תקופה ארוכה. בכל פעם שחזרתי ללוח גיליתי עוד צורה שמסתתרת בתוך הקווים והשסעים. לבסוף יצא ציור שנראה כמו אונייה וחיות שנכנסות פנימה. לכן קראתי לעבודה זו 'נח'".

לעבוד מהבטן

בחודשיים הקרובים עומד שר להציג את עבודותיו בארבעה תערוכות ואירועי אמנות בארצות הברית, ואליהם צפויים להגיע אלפי מבקרים ואספני אמנות. תערוכתו הראשונה, בשנת 2002 בגלריית 'מבט' בתל־אביב, עוררה מהומה גדולה בעולם האמנות בארץ והביאה לסימני שאלה אצל אבנר, שכבר לא היה בטוח אם ייעודו באדריכלות או באמנות. כיום הוא מנסה לחיות בשני העולמות, שנראים אצלו כמעט סותרים.

נוצר בהשראת סעודת שבת אצל חברים דתיים. 'נח'.
צילום: רן ארדה

איך אתה מגשר על הפער בין תחום כל כך מחושב ומתוכנן לבין הציורים שלך, שיש בהם התפרעות וניסיון לשחרר שליטה?

"היום אני מאמין שהאמנות יכולה להשפיע לטובה על האדריכלות. היצירתיות במהותה מגיעה מהצד הלא מודע של המוח, ממקום שהוא 'שומקום'. אדריכלים מתוכנתים פעמים רבות לחשוב ולתכנן. מאחר שיש לי משרד גדול עם הרבה עובדים צעירים אני מעודד אותם לעבוד גם מהבטן, ליצור סקיצות קטנות ומהירות שמהן אולי ייוולד רעיון. ההבדל הכי משמעותי בין ארכיטקטורה לאמנות הוא שבאדריכלות יש קודם כול לקוח. אמנות בשבילי זה כמו לדבר. זה כלי אינסטינקטיבי כמעט, משהו שמבעבע מבפנים ויוצא החוצה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 בנובמבר 2012,ב-גיליון חיי שרה תשע"ג - 796. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: