הדיון החוזר וניעור בחברה הדתית־לאומית סביב לימוד התנ"ך מעורר הבטה על היחס העכשווי ללימוד ספר הספרים בקרב גדולי החברה החרדית, ועל נגזרותיו המשיקות לדיון

לימוד התנ"ך בחברה הדתית־לאומית הפך זה מכבר לסלע מחלוקת שאחת לכמה שנים מתגלה כהר געש פעיל.

דומה כי הכול מודים שאין חידוש מהותי בהתגלעות המחלוקת בקיץ האחרון – לא בתכניה וגם לא בצורתה, מלבד העובדה כי התנ"ך נחשף, והדבר כלל אינו מובן מאליו, כנקודת המחלוקת החריפה ביותר בין בתי המדרש של ציבור זה. המחלוקת אמנם סוערת, אך יש להודות כי הדבר אינו מעיד בהכרח על עיסוק הולך וגובר בתנ"ך בבתי מדרש אלה – עדיין שיעורי התנ"ך הם בשולי השוליים של היוקרה הישיבתית (ברובן המוחלט של הישיבות הדתיות־לאומיות) – אלא על תחושה כי ספר הספרים מקודד בתוכו תפיסות רבות, והיחס אל התנ"ך הוא כנראה נייר הלקמוס החד ביותר עבורן.

מדוע 'זכה' דווקא התנ"ך להיות נייר הלקמוס הסוער? נראה כי דווקא משום שנמנעו ממנו משך ההיסטוריה, הרי שהחזרה הגאולית אל המרחבים הגיאוגרפיים שבהם התרחש מעוררת בהכרח אף את החזרה אליו ומעוררת מרבצם חרדות וחששות נושנים כלפיו. השפה והמנטליות השגורות בספר הספרים, הרחוקות מרחק רב מהעולם ההלכתי העכשווי, כמו גם העדר הקרקע המוצקה של מסורת בדרך לימודו והחשש הנובע מכך מפריצת גדר – מוסיפים עניין לעשיית משמרת למשמרת, עד שהתנ"ך (כמעט) אינו מהווה גורם משפיע בפרויקט העיצוב של ממשק התורה וחיי היום־יום.

כדי לרדת לעומקן של החרדות, הלכתי דווקא אל החברה החרדית העכשווית, שבניגוד לחברה הדתית־לאומית רוממות ארץ ישראל הגאולית־היסטורית אינה בגרונה, וביקשתי להאזין לחששותיה הגלויים מן העיסוק בתנ"ך. דווקא בהעמקה בחששות החרדיים מהתנ"ך מצאתי הבהרה מסוימת גם לאלו הדתיים־לאומיים. כאן אביא מדבריהם ומעבר לכך אותיר את הדברים פתוחים.

רוממות ארץ ישראל הגאולית־היסטורית אינה בגרונם והחששות מן התנ"ך בלבם
צילום: פלאש 90

סיבת הגלות

רבים מגדולי ספרד, ובהם רבי אברהם אבן עזרא, יצאו כנגד אותם תלמידי חכמים שאינם בקיאים בספרי הנביאים ואינם יודעים דקוּת הלשון ופסוק כצורתו. אולם הנחרץ מכולם היה בן המאה הי"ד, ר' יצחק פרופיאט דוראן, המכונה "האפודי". הלה מתקיף בצורה חסרת תקדים את אותם הנמנעים מעיסוק בספרי הנביאים ושולח את חיציו לא רק אל ההמון אלא בעיקר אל גדוליו ומנהיגיו:

חכמי ישראל וגדוליהם מתרשלים מאוד מהמקרא ודי להם לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ועדיין אולי אם תשאלם על פסוק אחד לא ידעו מקומו אין, וגם יחשבו לסכל מי שיטריד זמנו במקרא כי התלמוד הוא העיקר.

האפודי אינו מותיר את האשמים מחוסרי כתובת, והנה הוא מתקרב אליהם וממקד דבריו:

והחולי הזה חזק מאוד בצרפת ואשכנז […] הנה כי כן זה הגלות לסגירת דלתות הספר הזה המקודש […] ולכבות הנרות להתעצל מהעיון בו חרה אף ה' ונתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים וכי חטאו בתורת ה' […] וכל המתעצלים מהמקרא ומתרשלים מחקירתה בו אמרו 'בדברי ה' מאסו וחכמת מה להם'.

דבריו קשים, טורדים ואינם מניחים וכמובן שגם חושפים כי בעוד הוא צווח ככרוכיה הרי שזרם מרכזי של לומדים נמנע כבר אז מעיסוק משמעותי בתנ"ך ולא קיבל את הקריאות השונות לעסוק בו. בנוסף, אפשר שכבר האמוראים נמנעו מעיסוק מסוגה זו, וכבר כתבו התוספות כי הללו "פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים" (בבא בתרא קיג, א, תוד"ה "תרוייהו". ואמנם ניתן לסייג שלא בכדי דווקא בעלי התוספות האשכנזים הם שאמרו כך ביחס לאמוראים).

היו שתלו את ההימנעות האשכנזית בימי הראשונים מהעיסוק בתנ"ך בשל עניות וחוסר תועלת כלכלית בלימוד שאינו פרקטי – התנ"ך לעומת ההלכה המעשית – והיו שסמכו על כך שהתלמוד הבבלי בולל וכולל בתוכו אף את העיסוק בתנ"ך וכי יש לעסוק בו רק "בתחילת לימודו של אדם", אך לא בבגרותו (שו"ע, יו"ד, רמו, ד).

 לכאורה חל שינוי אצל האשכנזים בני מזרח אירופה במאות האחרונות ביחס ללימוד התנ"ך. בוולוז'ין (בזו של הנצי"ב, ודאי לא בזו של ר' חיים מבריסק) עסקו בלימוד פרשת השבוע, וידועים על כך דברי הנצי"ב: "וזכות הרבים עמדה לי שפירשתי בכל יום הפרשה לפני היושבים לפני ה' בית התלמוד 'עץ החיים' אשר נטע אביר הרועים הגאון מוהר"ח (ר' חיים מוולוז'ין, א"נ) זצ"ל" (קדמת העמק, ה). גם מדברי ר' דוד מנוברדוק, בהקדמתו לספרו, 'בית דוד', עולה כי עסקו בתנ"ך באם הישיבות: "דרכי הדרוש במאמרי חז"ל ובמקראות תנ"ך מאתו (מאת ר' חיים מוולוז'ין, א"נ) הייתה לי זאת".

ועדיין, אף אחר דבריהם, דומה כי מעולם לא התקיימו שיעורים מסודרים בנ"ך, הגם שגדולי העולם הליטאי העריכו מאוד את העיסוק בו. ברוח זו, מסופר על ה'חפץ חיים' כי עסק רבות בתורה ובדברי הנביאים ורוב ימיו לא מש התנ"ך מתיק טליתו, ה'חזון איש' כתב דברים נחרצים על חיוב לימוד זה ור' אהרן קוטלר דיבר על 'הדרך הנכונה בהוראת התנ"ך' – אך עדיין, בתוככי עולם הישיבות נותר שדה זה כשדה בור שאין קרבים אליו.

מה חסר לזקנות?

מדוע נמנעו ונמנעים, עד היום הזה, מעיסוק בתנ"ך בעולם הישיבות הליטאי (להוציא ישיבות חריגות דוגמת ישיבת 'קול תורה' הייקית ו'אדרת אליהו' הזילברמנית)?

כמה כיווני מענה לכך מצאתי אצל אנשי המחשבה והפוסקים הליטאים בני הזמן הזה; כיוונים שכל אחד מהם ראוי בעיניי לתשומת לב ולהתבוננות. הראשון שבהם הוא החשש מחוסר הבנה. מי שמציג אותו הוא ר' משה מרדכי שולזינגר. הרב שולזינגר, שנפטר אך לפני כשנתיים, למד בישיבת 'מרכז הרב' של שנות הארבעים ולאחר מכן נטה אוהלו בישיבת סלבודקה, היה מקורב ל'סטייפלר' ולרב שך ונודע כדרשן בני ברקי רב השפעה. בשם הרי"ז מבריסק אמר הרב שולזינגר שההימנעות מלימוד התנ"ך מקורה בחשש מפני חוסר הבנת דברי הנביאים. דבריו מלאי הפאתוס והאירוניה־הלא־חומלת ראויים לציטוט רחב מעט. הנה הם:

שמעתי שיש אחד שמרצה לפני נשים זקנות, ומלמד אותם נביאים ראשונים […] מה הוא כבר יכול להגיד?

אני זוכר שסיפרו שהבריסקר רב ( ר' יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק מבריסק, א"נ) הלך פעם ברחוב דוד ילין, ניגש אליו יהודי אחד ושאל אותו 'למה לא לומדים תנ"ך בישיבות?'. הוא חשב שהרב יעמוד ויגיד לו דרשה שלמה. הרב אמר לו שתי מילים: ווייל מ'פארשטייט נישט, בגלל שלא מבינים. מי שמתיימר לומר שהוא מבין תנ"ך, הבריסקר רב מעיד עליו שלא מבינים.

חוץ מזה נשים זקנות זה מה שחסר להם?! את כל המצוות כבר יש להם, כנראה שכל הדברים כבר מסודרים אצלם […] שידבר איתם קצת על ענייני שמיטה, יסביר להם עוד פעם את כל העניינים, שילמד אותם הלכה למעשה (אלופינו מסובלים, עמ' 68)

ראשיתם של דברי הקצף הבלתי־אמצעיים של הרב שולזינגר ביציאה כנגד חוסר האפשרות לומר משהו ב'נביאים ראשונים'. אמצעיתם בהסתמכות על דברי הרב מבריסק שהסביר כי ההימנעות מלימוד תנ"ך נובעת מחוסר הבנה ואחריתם שוב באמירת נגד, הפעם מתוך חוסר התאמת החומר הנלמד אל קהל השומעות והצעה לנושא אחר – הלכה מעשית – שיש ללמדו לקהל.

ההנחה המובנת מאליה בדבריו היא כי ללימוד התורה שני פנים: פן ההבנה – התלמוד, ופן המעשה – ההלכה ותולדותיה כיוצא בה: החומרות והפרומקייט (ודומה כי בשל כך עמול והדגישו בעלי המוסר בדור האחרון, ובראשם הרב שלמה וולבה, שגם לימוד המוסר אינו רק לימוד תיאורטי, והוא מחויב להיות בעל נגזרות מעשיות). באין אחד מן השניים הרי שאין משמעות ללימוד זה. אם אכן כך, הרי שמה שמונע את לימוד התנ"ך בקרב החברה החרדית הוא העובדה שהתנ"ך נטול אפשרות להבנה, וכן נטול אפשרות לנגזרת מעשית, ובשל כך מובן כי אין כל עניין לעסוק בו.

את מה אתה מציל

כיוון שני המבקש להסביר את החשש מעיסוק בדברי הנבואה אינו בשל חסרון ההבנה, אלא משום שכבר החזיקו בו רבים ורעים. כיוון זה נקט הרב שמואל הלוי וואזנר, מגדולי פוסקי בני ברק ומי שמוכר כפוסק החסידי החשוב ביותר בדור הזה. בתשובה שכתב לפני כשני עשורים, והתפרסמה מאוחר יותר בספר השו"ת שלו, הוא מורה שיש לעסוק "במידת המספיק" ב"רוב יסודי המקרא". הוא מעיד על ה'חתם סופר' ועל מהר"ם שיק, וכן על מורו הרב שמעון מזליכוב הי"ד, "שהיה יודע כל התנ"ך כצורתו בעל־פה באופן מבהיל". אלא שהללו ראו להסתיר ידיעות אלו בשל חשש לחיזוק מחבלי הכרם:

מחשש שדבר זה יחזק האפיקורסים והמינים שאחזו לפנים בתנ"ך ודקדוק ועל־ידי־זה פקרו עוד יותר, אבל עצם הצורך גם בחלק זה של תורתנו הקדושה – לא להסכמתנו צריך (שו"ת שבט הלוי, חלק ח, ר"ז).

לא בכדי אחזו היוצאים מכרם ישראל – האפיקורסים והמינים – לאורך הדורות דווקא בתנ"ך והותירו לפליטה את המשנה והתלמוד, שכן בתנ"ך ובדקדוק מצויים אלמנטים מעודדי התפקרות. השטח הוא שטח אש שכל כניסה אליו ראויה להיות תחת מסווה ובהתגנבות יחידים.

אחיזת הנוצרים, לאחריהם המשכילים ולאחריהם החלוצים והציונות החילונית בספרי הנביאים גזרה על קהל היראים רתיעה עמוקה מעיסוק נרחב בכך. דווקא העיסוק בתורה־שבעל־פה, אם בתלמוד ואם בהיסק ההלכתי העולה ממנו, נתפס כעיסוק יהודי שבו אין שייכות לזרים, ככזה האפשרי לאחר החורבן שבו נוכחותו של הריבונו־של־עולם הפכה לסמויה ונעלמת ונותרה אך בד' אמות של הלכה ולא בחיים הוויטאליים והיום־יומיים.

התלמוד, ודווקא הוא, הפך לסמל ההזרה הבסיסי שבאמצעותו יהודי נפגש עם העולם, ובו זמנית גם ממסך את עצמו ממנו. פעם שאל ש"י עגנון, שכבר היה מורגל בדלֵקות בתוך ביתו, את יוסף קלוזנר איזה ספר הוא מתכנן להציל מביתו ברגע של דלקה. קלוזנר, שתלה על פתח ביתו בתלפיות את השלט 'יהדות ואנושיות', ענה כמתבקש: התנ"ך, ואילו עגנון חתם: אני הייתי מציל את התלמוד; שהרי בפועל, 'הזירה' שבתוכה פועלת היהדות זה דורות רבים אינה סובבת סביב התנ"ך, אלא דווקא סביב התלמוד, לא סביב נבואה והתגלות אלא סביב נשמה והלכה.

מכאן אולי ניתן להסביר את ההתחדשות שחלה בלימוד התנ"ך בציבור הדתי לאומי בתקופה שבתר מלחמת ששת הימים. רוח הגאולה והחזרה למחוזות אבותינו, יחד עם הוויטאליות והעוצמות של ההתיישבות וההתנחלות באותם מרחבים, הביאה להתחדשות גם בלימוד התנ"ך, ליצירת ז'אנר של טיולים עם ספר התנ"ך ביד, ולמחקר ארכיאולוגי המזהה את מרחבי התנ"ך בשבילי הארץ. אלא שעם התפוגגות הקסם ומשברי ההתיישבות הרבים, הלך והתמעט קסמו של התנ"ך בקרב ציבור זה והתנ"ך נותר בממדיו הצנועים ביחס לתלמוד וההלכה.

כמו הרתיעה מהקבלה

כיוון שלישי בהתייחסות החרדית העכשווית לעיסוק בתנ"ך מצוי בתשובה לשאלה שנשאל ראש אבות בתי הדין של העדה החרדית דהיום, הרב משה שטרנבוך – האם יש ללמוד את ספרי הנביאים ב'תלמוד תורה' לפני לימוד התלמוד. וכך הוא עונה לשואל:

לא נהגו כן, אף שמדינא (שמן הדין, א"נ) ראוי להקדים ללמוד התנ"ך דהווה בכלל מקרא, והטעם דלימוד התנ"ך כפשוטו עלול לגשם חס ושלום הנהגות הקב"ה עמנו, וקשה יותר ללמוד תנ"ך מללמוד סוגיא עמוקה בש"ס, וכבר פירש החתם סופר שבתרגום תורה ליוונית החלו בני ישראל לטעום טעם פשוטו של מקרא, ומאז החלה האפיקורסות להתנוצץ ושוב לא אבו שמוע דברי חז"ל ופירושיהם, כאשר בעוונותינו הרבים עדיין מרקד בינינו (תשובות והנהגות, סימן תנ"ז).

"עלול להזיק אם ילמדו מעשי אבותינו שבתנ"ך". הרב שטרנבוך (מימין) ובנו
צילום: ויקיפדיה

הרב שטרנבוך אינו חושש מחוסר הבנה, ומזכיר אך בצורה אגבית את חשש האפיקורסות; הוא שם את הדגש על חשש הגשמת ההתנהלות הא־לוהית עם ישראל. זהו טיעון כמעט רמב"מיסטי החושש מהעולם המנטלי העולה מלימוד התנ"ך, מיחסים בלתי אמצעיים, מלאי ויטאליות והגשמה, עם הקב"ה, הטבע, הגוף והאנושות, ומִכניסה לאילוזיות של מענה ישיר לפנייה אל האין־סוף. לדבריו אין להימנע מעיסוק בלימוד התנ"ך אלא כל עוד האדם אינו מסוגל להפשטה רחבה (דבר הנקנה בלימוד הש"ס וביראת ה' טהורה):

ומי שכבר מילא כרסו בש"ס ובפוסקים ובעיקר ביראת ה' טהורה ודאי חייב הוא ללמוד כל כתבי הקודש […] אבל לצעירים לא נהגו אבותינו בזמן האחרון ואין לשנות, ועלול חס וחלילה להזיק אם ילמדו מעשי אבותינו שבתנ"ך, שעלולים חס וחלילה לגשם הדברים, ולא יודעים שעטוף בהם בהרבה סודות הגנוזים בכתבי הקודש.

כעת מינוח ההגשמה שבדבריו מקבל מובן אחר – הגשמת מעשי גדולי התנ"ך וחשש של לימוד ממעשיהם המורכבים. בשל כך, הרטוריקה שהוא נוקט היא כזו המבקשת לראות בתנ"ך סניף של עולם הנסתר והסודות הגנוזים. במילים אחרות, לא עוד ילודי אישה דוד ושלמה, אלא ספירות ובחינות ומהויות שאין ללומד כל השגה בהן.

ההסתייגות מלימוד התנ"ך בידי הצעירים זהה, אפוא, להסתייגות לימודית אחרת – ההסתייגות מכניסה לפרדס הקבלה – שהרי לשני המרחבים הללו מותרת הכניסה אך למי שמילא כרסו בש"ס ובפוסקים. ואכן הדמיון בין העיסוק בנ"ך ובקבלה עולה לא פעם ממקורות שונים (ראו, למשל, בליקוטי תורה לרש"ז מלאדי, שיר השירים, ג, ג), שכן בשניהם ההבנה קשה ורבת מהמורות ואף סכנות; 'וקשה יותר ללמוד תנ"ך מללמוד סוגיא עמוקה בש"ס'.

בסיום דבריו נדרש הרב שטרנבוך, בידי אותו שואל, לשאלה כיצד בכל זאת ללמוד תנ"ך. הוא כמובן מזכיר את הפרשנים הקלאסיים, אלא שאז הוא מסייג ואומר בכנות שאכן אין בנמצא פירוש "המלהיב את הלב ליראת ה', שזהו העיקר בזמננו". ושוב חוזר הטיעון לעזיבת הנ"ך בשל חוסר יכולתו לעורר ליראת שמים. גם אם הוא מעורר לדברים שונים – שבשפתי שלי נקראים צדק חברתי, כנות מול ריבונו של עולם, תפיסת עומק מקיפה של הקיום הישראלי לדורותיו ביחס לאנושות כולה – הרי שכל עוד הוא מסרב להיכנס למשבצת המוגדרת של 'יראת ה", יש להתרחק ממנו.

התיווך של חז"ל

אמנם יש להניח כי מוכרת לרב שטרנבוך המשנה הידועה שלפיה "כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא" (קידושין א, י), אלא שלדידו יש צורך בתיווך הפרשני ממלא היראה, וזה לא נמצא בחלק המקרא, אלא רק במשנה ובתלמוד. והנה הוא מסיים את דבריו:

והאפיקורסים שלומדים תנ"ך, כל מגמתם לגלות שגם בזמנם חטאו, ורוצים בכך למעט פגם של חטא. ופנימיות התנ"ך כמו פנימיות החומש, שבלי ביאורי חז"ל רחוקים אנו מאוד מלהבין את הדברים, ולכן לדעתי יקבל שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה.

בסיום דבריו נוקט הרב שטרנבוך את העמדה הברורה שלפיה ללא דברי חז"ל אין אפשרות להבין את דברי הנביאים (בניגוד, אגב, לאשר הובא מהבריסקר רב, שלא חשב שניתן כלל להבין את התנ"ך ואף לא זיהה בחז"ל את המסייעים למילויו של חסרון זה). לכן הוא מורה לשואל להימנע מעיסוק בכך ויקבל שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה.

זוהי אפוא השורה התחתונה: פרישה.

כמה זמן תימשך הפרישה? קשה לדעת. האתוס של המשך ישיבות ליטא כהווייתן, שהיה נר לרגלי הבריסקר רב והרב שך ששורשיהם וגזעם בעולם התורה העתיק שקודם השואה – ילך וידעך. החרדים, שנולדו כאן כבר לאחר קום המדינה, יכבשו בה מחוזות ציבוריים, מנטליים ובהכרח גם תורניים, וייאלצו לתת את הדעת בצורה משמעותית על ההוויה העכשווית שבה הם חיים.

ה'קצות' ו'הנתיבות' לא עסקו בכך. בתנ"ך יש התחלה. גם זה הרבה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12