בימי ילדותי במאה שערים נאלצתי להסתיר את מוצאה המזרחי של אמי בחסות היידיש שדברתי. מסע לדרום־אפריקה המעמדית החזיר אותי לאחור והציף בי במלוא העוצמה את חוסר שוויון השורר כאן

היה זה בתפילת שחרית של שבת בבית המדרש של אחת החסידויות המרכזיות בשכונת מאה שערים שבה גדלתי. נער צעיר הייתי ובית המדרש ההוא היה כור מחצבתי והמקום החשוב מכול בילדותי. אחת הדמויות החשובות בבית הכנסת, הרב יהודה לייב פרנק שנפטר לאחרונה, רכש בעורמה כיבוד של עלייה לתורה עבור אחד מאורחיו הרבים, גר בן שחורים שהיה לבן חסותו. הרב פרנק רכש לעצמו עלייה כדת וכדין ואז הודיע לגבאי שהוא מעביר את הכיבוד ל"יצחק בן אברהם" האפריקני מקונגו.

הגבאי הופתע ונבוך מהאפשרות שזר כל כך יקרב אל הקודש. בתחילה נראה מתלבט, אך התעשת במהרה לקול מחאותיהם של יהודים טובים שנזעקו על חילול הקודש ונאלץ להודיע לפטרון שהדבר אינו בא בחשבון.

פרנק המנוח, שידוע היה בהשקפתו האנטי-ציונית חסרת הפשרות, ונחשב גם כמי שהיה מבין אלה שגירשו בשנות השבעים את נשיא המדינה דאז זלמן שזר בעת ביקורו באותו בית כנסת חסידי בעיצומה של תפילת ראש השנה, שינה את עורו כאשר היה מדובר ביהודים חילונים או גרים המבקשים להתקרב אל דרך התורה המצוות בגרסתה האדוקה. ראיית העולם הקנאית שלו לא הפריעה לו לקבל את השונה, כאשר זה ביקש להסתופף תחת צל היהדות החרדית. אין הדבר מובן מאליו כלל בסביבה ההומוגנית שבה פעל. פרנק, שמטבעו נהג לשוש אלי קרב ולגרש נשים בלבוש "לא צנוע" ממדרכותיה הצרות של סמטאות שכונת מאה שערים, לא נשאר חייב ובקול מאיים ניסה למרות הכול לכפות על הגבאי לקבל את מקורזל השיער והפאות שהיה לבוש קפוטה ומגבעת חסידית.

בסופו של דבר פרנק היה למעשה יחיד מול רבים. וכשם שאני זוכר את ההתרגשות על פניו של המתגייר האפריקני, כשחונכו לחש לו שהנה תיכף יזכה בעלייה הנכספת לברכת התורה, כך זוכר אני את האיש בגיל העמידה יוצא את בית המדרש כשעיניו דומעות ושיניו הצחורות חשוקות. ואני, כבן לאם לבנטינית במוצאה, שפילס את דרכו באותה קהילה לא בלי קושי, הזעתי והסמקתי אז ולבי כאב עם ההלך הבודד בארץ זרה שתוכה נשלט בידי אנשים החדורים בתחושת עליונות אבסולוטית.

אנשים חייכנים וטובי לב לצד כנופיות פשע המשליטות אימה ופחד
צילום: שלמה ליבר

המשפחה של הסבתא

את מוצאה של אמי תמיד הייתי דואג להסתיר בתלמוד תורה ובישיבה. כשהייתי נשאל לשם משפחתה הייתי מגמגם ושולף תחת זאת את שם משפחתה האשכנזי של אחת הסבתות שלה (והייתה אחת כזו, במציאות של המאה ה-19 בסמטאות העיר צפת). באחת הפעמים בן שיחי, אברך בעל זקן אדמוני, לא נתן  לי לחמוק מתשובה מלאה ושאל אותי לשם המשפחה של שני ההורים מצד אמי. לזאת לא התכוננתי וגמגומי היה אז מושלם. אני זוכר את חיוך הניצחון שנמרח אז על פניו אל מול פניי הנבוכות.

כשאני מסתתר תחת זהותו האשכנזית של אבי, הייתה לי ההזדמנות לחוש את השטח באופן בלתי אמצעי ולהאזין לאינספור שיחות רוויות בוז ושטנה נגד ה'שווארצע'. צבע העור הנכון, חזות פניי וכמובן גם היידיש הרהוטה שהייתה שגורה בפי מינקותי סייעה לי – לכאורה – להיטמע באוכלוסייה. אולם לבי היה במזרח וראשי במערב.

על אף ניסיונותיו של מרקס ליצור עולם חדש ללא מעמדות וללא ריבודים חברתיים, דומה שגם הוא היה מפוכח דיו ומודע לכרוניקה הנצחית של ריבודי מעמדות בכל חברה, כשלכל היותר זהותם מתחלפת, ולמאבקי הכוחות הבלתי נדלים המאפיינים את המין האנושי.

הנסיעה ליבשת השחורה, ויותר מכול למדינת האפרטהייד, שבה ניתן לראות גם כיום הבדלי מעמדות תהומיים, הייתה הזדמנות מאלפת וסוג של חוויה מתקנת. יכולתי להרגיש כיצד נראה הדבר באמת במשקפיים של אדם לבן מן השורה מול האחר, השחור במקרה זה.

"עבד נאמן" הוא צמד מילים המקפל את מלוא המשמעות של מושגים כמו ענווה, הכנעה ונאמנות. בילדותי, כשרצתה יפה השכנה להחמיא לעבודתו של הפועל ממוצא קנייתי שניקה וקרצף היטב את חדר המדרגות בבניין, אמרה היא ש"בטח יעשה עבודה טובה. איך לא? הרי הוא עבד מצאצאי עבדים, כפי שקוללו עוד מימי נוח ובניו".

התחשבות יתר

דרום אפריקה קיבלה אותנו בחביבות רבה. מספר דקות לאחר שנחתנו בשדה התעופה הבינלאומי של יוהנסבורג כבר התייצבנו לצילום עם דיילים ואנשי ביטחון מבית הנתיבות, כשעל פני כולם שזור חיוך חביב וכן. אין לדעת מי משלים את מי, האם נופיה המגוונים והמדהימים של דרום היבשת השחורה או שמא חמימותם ואנושיותם יוצאות הדופן של תושביה המקוריים. נפגשתי ביחס החם של התושבים, נותני שירות כעוברים ושבים, אמידים לצד אביונים. לכל חיוך אני מחזיר חיוך ומשווה לעצמי מבלי משים תחושה וגינונים של מחוות אבירים.

את ביקורי במדינה האפריקנית החשובה ביבשת עשיתי במסגרת ביקור חברי תוכנית מקבי"ם  ('מנהיגות קהילתית בקונטקסט יהודי מורחב') של 'שותפות בית שמש – מטה יהודה' הפועלת מטעם הסוכנות היהודית. תוכנית זו מפגישה גברים ונשים מאוכלוסיות שונות ומגוונות מקרב החברה הישראלית, המשתתפים בתוכנית לימודים אחידה בהקשר יהודי מורחב הכוללת קטעים מהתנ"ך, מהתלמוד והמדרש לצד כתבים מודרניים של הוגי דעות יהודים וישראלים בני זמננו. זאת במקביל להכשרה של מנהיגות קהילתית שבה המשתתפים לומדים על תיאוריות ודגמים שונים של מנהיגות ציבורית, ודנים במקומה של המנהיגות בקהילה שלהם ובקהילות יהודיות אחרות.

מרבית חברי למסע אינם דתיים, וכך, מבלי שתינתן לי כל אפשרות לערער על הדבר, אני מייצג את המגזר הדתי בכלל ואת זה החרדי בפרט בתוך הקבוצה. ושוב אני נקלע לסיטואציה שבה אני נאלץ לייצג את מה שבחרו עבורי אחרים. החבר'ה נורא אדיבים ומתחשבים, אך מרוב רצון להתחשב ב"רגשות הדתיים" שלי אני נדחק אל פינה שבה אני חייב לחשוב שבעתיים על כל צעד ועל כל היוצא מפי ונכנס אל פי.

חיים משופרים ומתנצלים

ביוהנסבורג אנו פוגשים במטרופולין הענק המכיל את הבלתי אפשרי; חיי מסחר שוקקים ומפותחים לצד עוני מחפיר, אנשים חייכניים, טובי לב ואמפתיים לצד כנופיות פשע המשליטות אימה ופחד בעיר הגדולה ומציבות את יוהנסבורג בשורה הראשונה של טבלת ערי הפשע המשגשגות בתבל. הפער הגדול בין לבנים ושחורים עדיין ניכר בכל פינה, אם כי כעת חייהם המשופרים של הלבנים מלווים תמיד בהתנצלות והצטדקות. יעידו על כך יותר מכול בתי הקרקע המגודרים מכל עבר והמאבטחים הרבים בשכונות האוכלוסייה הלבנה. דומה כי הללו מעדיפים להצניע את ידיהם המלאות אל מול ידיהם הריקות של מיליוני השחורים, המהווים רוב מוחלט בעיר ולמעשה במדינה כולה.

למעלה משש עשרה שנים חלפו מאז חילופי השלטון והמהפך שהוביל להענקת זכויות מלאות לתושבים השחורים ולשליטת השחורים במדינה, ועדיין מרחפים באוויר הזיכרונות של הימים ההם, עת שלטו הלבנים ללא מצרים על ילידיה המקוריים של הארץ.

באחד המלונות בעיר אני נתקל בנשף מפואר ורב משתתפים, חתונה שכולה על טהרת הגזע האפריקני. "אל תטעה", לוחש באוזני בן לוויתי, אפריקני אף הוא, "התלבושות המעונבות והנוצצות של האורחים אמורות לכסות על המחסור בבית". הוא כמובן מזמין אותי לשבת בין המוזמנים ולחוג יחד איתם.

תיקון בשכונות העוני

במסע הסליחה והמחילה המאפיין רבים מתושביה הלבנים של המדינה בולטת גם פעולתם של יזמים יהודים המרגישים צורך לסייע לשכניהם השחורים ולהיאבק בעוני ובמצוקה שהם מנת חלקם.

את אחד הארגונים הדומיננטיים העוסקים בתחום פגשנו דווקא בדרומה של המדינה, בעיר קייפטאון, אחת הערים התיירותיות והחשובות בדרום אפריקה, המתאפיינת גם באוכלוסייה גדולה במיוחד של תושבים לבנים. "אפריקה תיקון" (Africa Tikkun) הוא ארגון שהוקם על ידי הרב סירל האריס ז”ל, רבה הראשי של דרום אפריקה, באמצע שנות התשעים – תקופה קצרה לאחר תום ממשלת האפרטהייד במדינה. מטרת הרב האריס ושותפיו הייתה לתקוע יתד בשכונות עוני ולסייע בעיקר לדור הצעיר שהוא עתידה של המדינה. התוכנית, הנובעת מראיית המושג “תיקון עולם” במשמעותו האוניברסלית – אחריות יהודית כלפי העולם הלא יהודי,  עוסקת במגוון פעילויות לרווחת התושבים. הארגון זכה לחסותו של “אבי האומה” ונשיא דרום אפריקה לשעבר נלסון מנדלה, שאף שימש פטרונו של הארגון.

בפרויקט משתתפים כ-600 פעילים, שחורים ולבנים, השוהים במתחמים שתחת חסות הארגון ומבצעים פעילות של ביקורים סדירים בבתים, הרצאות, סדנאות, פיקוח על קבלת חיסונים ופעילות למניעת התפשטות מחלות, בעיקר נגיף האיידס, בקרב התושבים.

באחד הבקרים יצאנו, חברי הקבוצה, לסיור באחת משכונות הפחונים שבפרברי קייפטאון. שם המתינו לנו פעילים מ”אפריקה תיקון” שהובילו אותנו לסיור במבנה של הארגון ולביקור בבתים בשכונה.

הפעילה שקיבלה את פנינו, מרטה, הרצתה על המאבק בנגיף האיידס המשתולל בקרב התושבים ועל מאמצי ההסברה המכוונים בעיקר לצעירים: “למעשה אנו נאלצים ללכת נגד הזרם ונגד הדעות הרווחות בקרב השבטים המקומיים. אלה מתייחסים בביטול לסכנת האיידס ושוללים את האמצעים למניעת התפשטות הנגיף. מי צריך דוגמה טובה יותר מנשיאה הנוכחי של דרום אפריקה שהתייחס בביטול לסכנה שבנגיף האיידס והתבטא נגד המאבק במגיפת האיידס”.

בהופעתה המוקפדת, מרטה הצעירה דומה דמיון מפתיע לקונדליסה רייס, שרת החוץ לשעבר של ארה”ב. היא בוגרת אחת מתוכניות החינוך והרווחה של “אפריקה תיקון” ומהווה סיפור הצלחה יוצא דופן. היא מחזיקה בתואר שני בחינוך ופסיכולוגיה, וידיה עמוסות בפעילות וולונטרית למען בני עמה.

מרטה מדברת בפתיחות רבה, בטון ענייני ובלא שמץ של רחמים עצמיים, על ילדותה, על משפחת המצוקה שבה גדלה וגם על המחסומים והקשיים המנטליים של התושבים, שלהם היא מקדישה למעשה את חייה.

הנוכחות הנשית הבלעדית ניכרת בכל פינות הבית הזעיר. שלמה ליבר בבית שבו דרים שלושה דורות של נשים חד־הוריות

עוד קצת, עודק צת

אחריה קמה להרצות אנדרה, עובדת סוציאלית חביבה בגיל העמידה, שמביטה לעברנו מבעד משקפיים עבים ומסבירה לנו את השילוב הנפלא של רוח הצדקה היהודית עם תרבות האובונטו המקומית של דאגה הדדית. אנדרה המבוגרת נראית לי כ'אידישע מאמע' לכל דבר. החלוק הבלוי, קולה הרך, מבטה החמים וידה האוחזת בכתפיהם של החניכים הניגשים אליה שכנעו אותי שאנדרה היא אשת סגולה.

לאחר ההרצאות ודברי הסבר התפצלנו למספר קבוצות ויצאנו לסיור בשטח, אל תוככי הבתים, אל משכנות החולי, המוות והעיזבון. הימים הם ימי החופש הגדול, וכשאנו יוצאים מהמבנה של הארגון אל החצר אנו נתקלים בשיירה עצומה של מאות ילדים הנעמדים בשורה מופתית. עיני כולם מופנות אל המדריך הצעיר כשהם שואגים סיסמאות שהוא מדקלם אל תוך מגאפון, בתקווה לזכות בממתק מתוך שקית שהוא מחזיק בידו. "אלה ילדים מאושרים שהצליחו להשתחל לתוכנית מבין רשימת הממתינים האינסופית לקייטנה שמארגנת 'אפריקה תיקון'", מסביר לי אחד הפעילים בארגון.

האפשרויות של הארגון מוגבלות, ובשל כך נאלצים הפעילים להשיב ריקם את פניהם של אלפי ילדים שייאלצו לבלות את תקופת החופש הארוכה ברחובות, כאשר לפחות חלקם ילדים להורים שעובדים למחייתם במשרה מלאה ועמוסה מבוקר עד לילה, בעבודות דחק בעיר הסמוכה, ואין להם כל פנאי להקדיש לילדיהם.

השמש בערה מעל ראשינו, הזיעה דבקה בנו ואני היטבתי את המצחייה לראשי. התלוויתי לתמר לזרוס, ישראלית תושבת קייפטאון ומראשי ארגון ויצ"ו בדרום אפריקה, המעורבת במיזמים רבים בקייפטאון למען הקהילה היהודית והמקומית, ולפוליה, פעילה ב'אפריקה תיקון' ואחות במקצועה, המשתייכת ל"צבעונים" המהווים קרוב ל-10% מאוכלוסיית המדינה. "צבעונים" אלו הם צאצאי עבדים אסיאתים, שהובאו במאות הקודמות אל אפריקה על ידי המהגרים הבורים הלבנים מאזורי האיים באינדונזיה. פוליה היא עוד 'אפריקנישע-מאמע' טובת לב, שלמרות גילה המתקדם מכתתת את רגליה בין בתי האומללים כדי לסייע להם.

ברחובות השכונה, שהזכירה לי משום מה את השטייטל שבו גדלתי, אנו פוגשים בילדים רבים, כולם יחפים, המשחקים במשחקים מאולתרים וחסרי פשר. לרוב הבנים והבנות שיחקו יחד כשהם מוצאים עניין במשחקים משותפים. רבים מהם בחרו לעשות זאת דווקא על הכביש, מחזה המוכר משכונות חרדיות ביום השבת. בפתחו של מגרש חול פתוח ניסו שלושה ילדים כבני חמש לסחוב יחד מזרון כבד ומעופש והשמיעו זה לזה קריאות עידוד באנגלית, "עוד קצת, עוד קצת ואנו מגיעים!".

עיניי לא החמיצו את טפיחות השכם שהעניקו הזאטוטים איש לרעהו. פה ושם צדים את עינינו ילדים וצעירים היושבים יחפים על אבן או על המדרכה באפס מעשה, בוהים לכל עבר ומכווצים את עפעפיהם מול השמש המעיקה ונחילי הזבובים שחגו סביבם. נוכחות הזרים שחולפים מול פניהם מוסיפה להם מעט עניין.

על אחת המדרכות ישב ילד כבן חמש, חסון למראה, ומולל בידו כפיס עץ כשהוא מתעלם כליל מזבוב טורדני שהילך על אפו. פוליה, ששמה לב למבטינו, מעירה לנו שאין לדעת, אולי מהילד הזה יצא אחד המנהיגים או המדענים של הדור הבא במדינה. בחינת 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. לפתע אני חש שלא בנוח עם המצלמה, וניחוח המקלחת של שחרית הפך לפתע למעיק ומיותר.

עצב וחמימות

טביעות האצבע של הפעילות הענפה של 'אפריקה תיקון' ניכרות למדי בשכונה: ביחס לשכונות הפחונים מסביב, הבתים כאן נראים סבירים למדי, כאשר הדחיפה והעידוד של פעילי הארגון הביאו את התושבים לשדרג את צריפי הפחונים לבתים של ממש, מעץ ואבן.

אנו נעצרים סמוך לאחד הבתים. פוליה מורה לנו לעצור וניגשת אל דלת הבית. לאחר שיחה קצרה עם אחד מבני הבית שבה פוליה על עקבותיה וכמעשה שגרה מפטירה לעברנו: "כאן זה מאוחר מדי, אחד מבני המשפחה מוטל מת בבית ובעוד זמן קצר יתאספו שכנים ומכרים לטקס ההלוויה שתעבור דרך הכנסייה המקומית".

לאחר הקבורה יכינו כמה משפחות מאכלים למשפחה האבלה במשך הימים הקרובים. אנו ממשיכים לצעוד ולנסות את מזלנו בבית אחר. לאחר מספר דקות עצרנו ליד בית כזה: אב המשפחה, חולה במצב סופני, עדיין נמנה בין החיים וכמו המתין לבואנו. בני המשפחה קיבלו את פנינו בעצב חרישי, ועם זאת בחמימות רבה. גם הצעירים והזאטוטים שמרו על השקט וליוו אותנו במבטם. הבית היה עשוי אבן והכיל שני חדרים שנראו יותר כמחסנים אפורים ועמוסים בפריטים וחפצים שאינם בשימוש יומיומי. מטבח אינו קיים בדירה ואת האוכל מכינים בחצר הבית. האיש שכב על מיטת ברזל חורקת ועיניו הדהויות היו נעוצות במסך הטלוויזיה שמולו. אחת מבנות המשפחה ציינה שהארגון תרם את המכשיר לאיש, "לפחות שייהנה קצת בימיו האחרונים".

אחוות נשים

היעד הבא הוא בית מטריארכלי טיפוסי שבו דרים שלושה דורות של נשים חד-הוריות המגדלות לבדן את ילדיהן. ככה זה באפריקה. שם נפגוש את הסבתא, את בתה וגם את הנכדה בת העשרים ושתיים, אם לשלושה ילדים הנגועה בנגיף האיידס.

הנוכחות הנשית הבלעדית ניכרת בכל פינות הבית הזעיר. למרות הדלות והעליבות, לא ניתן להתעלם מהניקיון ומהניסיון לטפח את הבית, אם בחפצי נוי ואם בתמונות אמנות פשוטות. הסלון משמש מטבח עם כיור קטן האופייני לחדרי אמבטיה ושידת עץ קטנה.

מתחת לתצלום גדול ישבה מאגנה הצעירה (22), הנכדה והאם, על כורסה בלויה, כשידה האחת שעונה על המסעד וידה השנייה מחזיקה בפעוט שבהה באמו בעניין בלתי פוסק. עיניה של מאגנה היו חומות וגדולות, ומבט של השלמה ניבט מהן. היא בלטה בחלוק הלילה הצחור שלבשה בשעת הצהריים ובמטפחת הוורודה שלראשה.

אמה של מאגנה החזיקה על ידיה את הנכד בן השנה ומחצה שלא פסק מבכיו. הנכדה הבכורה בת השלוש ישבה על הארץ ושיחקה עם פקקי בקבוקים וחרקים. דיירות הבית הושיטו ידן אל חברי המשלחת ומעינינו לא נעלמה ידה הרועדת של מאגנה שכל העת, גם בזמן ששוחחה איתנו, הביטה על הארץ בביישנות, ולא הרימה את עיניה לרגע. כעבור זמן קצר נפנו להכין לנו קפה שחור אפריקני ריחני.  ושוב חוזר על  עצמו הריטואל של תחנונים להיענות להזמנתם להשתתף בארוחתם הדלה. לפתע נכנסת אחת המתנדבות של 'אפריקה תיקון' כשמסמכים בצבע ורוד בידיה. היא הגיעה לבדוק את מצב החיסונים של הפעוטות.

בהמשך נודע לנו שאליז הסבתא למעשה משמשת בתפקידה באופן סמלי בלבד. הסבתא הביולוגית הלכה לעולמה לפני שנים רבות, לאחר שנדבקה במחלה הנפוצה באפריקה. מתברר שאליז שוכנת בבית על תקן של חסד גמור. "אישה זו עקרה וגלמודה. אם אפשר לגמול עמה חסד למה לא. וחוץ מזה, תראו כמה מתוקה היא", מסבירה לנו מאגנה. הסבנו את מבטנו אל הקשישה, שישבה כפופה על כורסה רעועה שצופתה ברקמת תחרה והכינה במו ידיה חפצי נוי מרהיבים עשויים מפחיות, פקקי משקאות וסיכות ביטחון.

תפוחים לדרך חזרה

אנו יוצאים אל הרחוב ומאחת החצרות פונה אלינו אדם מבוגר המבקש להראות לנו בגאווה לא מוסתרת את עצי הפרי ששתל בגינתו. תמר מחמיאה לו ומעודדת אותו במילים נרגשות על היוזמה ופירותיה. התפוחים והשזיפים עדיין לא היו בשלים, אך האיש הפציר בנו לקטוף כמה פירות "בשביל הדרך חזרה". נענינו לו ולקחנו איתנו כמה פירות.

בחניון פגשתי בחבריי שהחליפו חוויות על אודות פגישתם עם מצורעים וגידמים ועם חולי סרטן שאפסה תקוותם. כולם שייכים למשפחות הנמצאות תחת חסותו של ארגון 'אפריקה תיקון'. חשבתי על הילידים שפגשתי וגם על היהודים בעלי היוזמה והרצון הטוב המסייעים להם. נזכרתי במפעילי הגמ"חים הרבים שליוו את ילדותי במאה שערים, שסייעו לרוב לבני תרבותם בלבד, ורציתי ללמד סנגוריה גם עליהם. הם הרי לא מכירים כלל אנשים כהי עור. דרום תל אביב עדיין לא הגיעה לאזורם.

בשובי לארץ פגשתי בסטודנטית בת העדה האתיופית, ששמעה על מסעי לדרום אפריקה. בעיניים מוארות היא אמרה: "הו, בטח יכולת לראות את החן והיופי של אפריקה ושל האנשים המתגוררים ביבשת!", ואגב המליצה לי להירשם באוניברסיטה לקורסים העוסקים בתרבויות אפריקה. זמן מה אחר כך פגשתי במוסיקאי צעיר ששייך אף הוא ל"עדה" וזה  דחף אל ידי בלהט תקליטור שבו כמה מנגינות אתניות מארץ מלכת שבא, כשפיו מלא תהילה למוזיקה שהביא מהבית. ואני תהיתי עם עצמי לאיזו תרבות אני שייך ובאיזו מורשת עדתית אנופף בגאווה. לא הצלחתי לשכנע את עצמי שבימינו מוצא והשתייכות אינם רלוונטיים עוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12