כל ההתחלות שמחות / גל אורן

שאלת הרלוונטיות של הרומן האוטוביוגרפי רב המכר וההשפעה מאת אבי החלום האמריקני עומדת בבסיס המערכה על בחירת נשיא ארה"ב היום. והוא מעולם לא היה נשיא

האוטוביוגרפיה

בנג'מין פרנקלין

מאנגלית והערות: רעיה ג'קסון

נהר והמפעל לתרגום ספרות מופת, 2012, 233 עמ'

על מנת להתחיל לרדת לשורשה של יצירת המופת האוטוביוגרפית של פרנקלין, ממייסדי ארצות הברית, שנכתבה בסוף המאה השמונה עשרה – או ליתר דיוק, על מנת להבין אותה בתחילת המאה העשרים ואחת – אין מנוס מעצירת ביניים ביצירת מופת אמריקנית אחרת, הנקרית בדיוק באמצע הדרך, אי שם בתחילת המאה העשרים, והיא "גטסבי הגדול" מאת פיצג'ראלד.

יצירה זו עלתה מיד לתודעתי עם תחילת הקריאה בחלקה השני של אוטוביוגרפיית פרנקלין, ונראה שלא בכדי. כל כך התגברה בי ההרגשה שהיצירות מדברות ביניהן (השערה שהתגלתה לבסוף כעובדה ביוגרפית) עד שלמעשה כל אפשרות לכתוב על טקסט היסוד של החלום האמריקני הגדול שפרנקלין גילם בחייו מבלי לראותו מבעד לצעיף הזמן ולפרספקטיבה ההיסטורית של "גטסבי הגדול" נדמה בעיני כחטא לאמת של שתי היצירות גם יחד. על מנת לעשות סדר בכרונולוגיה אמריקנית זאת, נפתח מבראשית.

לפרנקלין נודעה חשיבות מכרעת בהקמתה של אמריקה. דיון על מגילת העצמאות
רפרודוקציה: ספריית הקונגרס, וושינגטון

האמריקני האולטימטיבי

שמונים וארבע שנות חייו של בנג'מין פרנקלין (1790־1706) מקפלות בתוכן לא רק את תולדותיו המעניינות של אחד האישים הדגולים בארצו ובזמנו, אלא גם תקופה רבת חשיבות בהתפתחות היישובים וחבלי הארץ אשר מהם נרקמו בסוף המאה השמונה עשרה ארצות הברית של אמריקה. חייו ופעולותיו של פרנקלין שלובים בתולדות ראשית התפתחותה ומלחמת שחרורה של ארצות הברית, והוא אחת הדמויות המרכזיות בתולדות אלה, על אף שמעולם לא נבחר למשרה רשמית בממשל האמריקני, ואף לא כיהן כנשיא (טעות נפוצה הכרוכה במיקומו הבולט על שטר מאה הדולרים).

למדינאי, הוגה הדעות ואיש המדע, שרבים רואים בו את האמריקני האולטימטיבי, שמור מקום של כבוד בתולדותיה של האומה האמריקנית, שכן גם בכתביו – ובעיקר במכתביו ובאוטוביוגרפיה שלו – הוא פתח צוהר להבנה מדויקת של אמריקה ושל הפוטנציאל הגלום בה בטרם הפכה למעצמת־על, ואִפשר להכיר מקרוב את ערכי התרבות שתרמו להפיכת הקולוניות לשעבר של האימפריה הבריטית לאומה החזקה, העשירה והמשפיעה מכולן.

כידוע, נודעה לפרנקלין חשיבות מכרעת בהקמתה של אמריקה, וקריאתו למושבות "Join or die“ זכורה עד היום. בין תפקידיו החשובים נמנה מקומו כיו“ר הוועדה להשגת תמיכת חוץ למאבק האמריקני. הוא תרם לניסוח הצהרת העצמאות והיה בין החותמים עליה. בספטמבר 1776, עם ההכרזה על העצמאות, נשלח כשגריר ארצות הברית לצרפת (שם כתב את חלקה השני המפורסם של האוטוביוגרפיה). מאוחר יותר סייע בניסוח החוקה האמריקנית, עמד בראש האגודה לביטול העבדות (ראו בעניין זה את “קול קורא לציבור מטעם האגודה של פנסילבניה לקידום ביטולה של העבדות ולסיוע לכושים חופשיים ששועבדו באופן לא חוקי“ משנת 1789 המצורף כנספח), ואף הקדים את זמנו בכך שראה באינדיאנים אדם שלם ולא פרימיטיבי ומוגבל כפי שרצה האדם הלבן לחשוב (וראו בהקשר זה את “הערות בקשר לפראים של אמריקה הצפונית“ משנת 1784 המצורף אף הוא).

האוטוביוגרפיה זכתה לתהודה עצומה לא רק בגלל עצם ההישגים – שהרי אוטוביוגרפיות של אישים חשובים לא פחות לא זכו לתהילה שכזו – אלא בעיקר בשל האופן שבו הושגו, וכן בשל הצגתם כחזון עבור העולם בכלל ואמריקה בפרט, תוך שילובם בסיפור האישי.

פרנקלין היה בנו של יצרן נרות קטן בבוסטון שהשתייך למעמד הבינוני־נמוך. דבר בהולדתו בעיר הפוריטנית שבה נולד לא בישר את הצפוי לו. איש לא יכול היה לנבא כי יסיים את חייו כאמריקני המפורסם ביותר בעולם (לפחות בשעתו), וכמי שיגלם מאז ועד היום את יפי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אך פרנקלין עשה זאת – וכרגיל באמריקה – בגדול.

עד למחצית חייו נעשה – בזכות יוזמותיו, חריצותו, כישרונו ויכולותיו – לבעל דפוס משגשג ולפיכך ל‘ג‘נטלמן‘ נטול דאגות כלכליות שיכול היה להשקיע את זמנו במדע (‘תנור פרנקלין‘ וכליא הברק), בפוליטיקה מקומית ובינלאומית (שגריר, ראש ועדות ומפקד צבאי) ובכתיבה (מאמרים מדעיים, מכתבים והאוטוביוגרפיה).

אף שלא קיבל חינוך אוניברסיטאי, הייתה לו ספריה עשירה – לימים ייזום את הספרייה הציבורית הראשונה – ובקיאות בכתבי הקדמונים והחדשים כאחד. בדומה לעמיתיו מהאינטליגנציה של צרפת ואנגליה – שאיתם ניהל חליפת מכתבים למדנית – התעניין במידה שווה בפוליטיקה ובספרות היפה, אך לא מצא כל עניין במטפיזיקה ובתאולוגיה, אם כי כריאליסט הנוהג בכבוד במוסכמות הקפיד ללכת לכנסייה והעדיף להאמין באלוהים בגרסה אישית כדאיסט. אנקדוטה מעניינת היא שאחד מספריו המרובים של פרנקלין, ספר לתיקון המידות, תורגם לעברית ושימש כספר לימוד והדרכה בישיבות המוסר הליטאיות.

פרנקלין מציג את עצמו באוטוביוגרפיה בדמות אמריקני לפי האופנה האירופית או בדמות אירופי מאמריקה, ועל כל פנים כטיפוס מושלם של איש הנימוסים, וייתכן מאוד שבשל דואליות זו קנה חיבור זה שביתה בלבבות רבים באמריקה ובאירופה, ראה אור במאות מהדורות מאז פורסם, תורגם לעשרות שפות ומעולם לא נס לחו.

ה‘רומן‘ האוטוביוגרפי הזה מציג אנקדוטות בעלות מוסר השכל לחיים טובים יותר, וכן מתווה דרך לשיפור עצמי בלתי פוסק, ל־Improvement – מילת מפתח בלקסיקון דורו של פרנקלין. סגולות אלה, יחד עם הסגנון הבהיר והקולח, האהיבו אותו על הקוראים בכל הדורות, והוא רלוונטי גם לקוראים בימינו.

גטסבי דבק בחלום

עם זאת, אפשר היום לשאול האם התיזה העומדת בבסיס הרומן עדיין רלוונטית לימינו, או שמא כבר אינה תואמת עוד את המציאות. במידה מסוימת אפשר לומר כי זוהי השאלה העיקרית שעומדת היום לפתחה של ארצות הברית, כפי שהדבר מתבטא בגישות השונות קוטבית בין המועמדים לנשיאות בימים אלו: האם דבקות ברעיון החלום האמריקני התומך בהגשמה עצמית והגעה לחיי רווחה בדרך הקשה, מתוך הנחה שאורה של אמריקה יקרין על כל ההולכים בדרך זו, ושבארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כל אחד יוכל להצליח אם רק ירצה ולא יתעצל (רומני), או שמא הבנה כי המציאות אינה עובדת כך, ולפיכך על ארה"ב להפוך ממשעול לחיי הרווחה למדינת רווחה, הרואה בתושבים בני אדם שרוב הסיכויים שלא יצליחו לעמוד בתלאות החיים, ובוודאי לא יוכלו לשאוף לחיות בתוך החלום האמריקני (אובמה). או בקיצור, wealth system or welfare system.

שאלה זו אינה פשוטה כלל כשמדובר במקרה של ארה“ב, הן מבחינה מדינית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. אך לאו דווקא הפתרון לשאלה הוא המעניין כאן, אלא דווקא עצם קיומה של השאלה, הממחיש כי במרוצת מאתיים שנות קיומה הראשונות של אמריקה החלום האמריקני אולי נותר סטטי, אך החברה השתנתה כבר ללא הכר, ולפיכך גם תרבותה ויסודותיה הנפשיים והרוחניים המאפשרים להעלות שאלה מעין זו. זוהי בדיוק הנקודה שבה נכנס “גטסבי הגדול“ לתמונה.

ג‘י גטסבי, גיבור “גטסבי הגדול“, מייצג – אפשר אולי לומר לראשונה בתולדות הספרות האמריקנית – את ההתרסקות הישירה שנוצרת מניסיונות בלתי פוסקים להידבק בכל הכוח בחלום הרומנטי על אודות הצלחה חסרת גבולות. דבקות כוחנית שהותוותה אחת לאחת לפי תוכניתו של פרנקלין, כפי שניתן להבין מ‘לוח הזמנים‘ של גטסבי ל‘שיפור עצמי‘ (התואם כמעט במדויק את התוכנית שפרנקלין הציג בספרו בפרק השני), וכפי שהתגלה לאחר מכן ממקורות ביוגרפיים.

גטסבי הוא הדוגמה האולטימטיבית ל“self־made millionaire“, אך עם זאת האושר הגדול המובטח אצל פרנקלין לא מגיע אליו. מאות מוזמנים ולא־מוזמנים התארחו במסיבותיו המפוארות של גטסבי, אבל רק מעטים יכלו לזהות את המארח, ואיש לא ידע מיהו בעצם, ומה מסתתר מאחורי החזות הנוצצת. לאט לאט מגלה המספר – שכנו של גטסבי – את הדחף המרכזי, ובעצם היחיד, של חייו של גטסבי ושל כל מעשיו: אהבה רומנטית גדולה ונדירה, שזמנה הוחמץ; כישרון יוצא מגדר הרגיל לתקווה, בלי שייווכח שחלומו כבר נמצא מאחוריו. החלום האמריקני הגדול שהוגשם עבור גטסבי הגדול, אותה חזות הכול, מתגלה ככלי אין חפץ בו. מתחת למעטה האמריקני הנוצץ מסתתרים חומרנות, חולשה רוחנית והיעדר זהות, שבאופן בלתי נמנע חייבים היו להתפוצץ ברגע כלשהו.

מדוע אם כן לא התפוצצה בועה זו כבר בימיו של פרנקלין? המענה לכך טמון באופן בולט כל כך באוטוביוגרפיה, עד שנדמה כי הוא הופך בלתי נראה. ראשית, מי שמבחין היטב באמירותיו של פרנקלין לכל אורך הטקסט מגלה כי מסלול ההצלחה שלו לווה בלא מעט מזל, ושלמעשה אף הוא יכול היה ליפול לשאול תחתיות ממעמדו הרם בכל רגע, כפי שקרה ללא מעט אמריקנים אחריו. שנית, פרנקלין מבסס את כל משנתו על סמך הידיעה כי מי שיאמץ את תורתו חייב להגיע מבסיס דתי מוצק כלשהו, אדם בעל מחויבויות מובנות אינטגרלית, כך שהוא יוכל לאמץ עיקרים נוספים כמו ענווה, צניעות, חומרת הליכות, אדיקות, חסכנות ועוד מידות טובות ומעולות השמורות בריכוזן ליחידי סגולה על מנת להגיע לרווחה המיוחלת.

מלבד זאת, פרנקלין בן המאה השמונה עשרה – הנטוע עמוק בדתיות, בערכים, ובחריצות שהביאו איתם המהגרים – כלל וכלל לא מהווה דגם לאדם מן השורה שנולד באמריקה החומרנית של המאה התשע עשרה, הנוטה להתפוררות דתית מהירה ולהשלת ערכים באופן נטול בושה לחלוטין כחלק מסגידה לדת הכסף; המבטלת כל שעומד בדרכה בדרך למטרתה האחת: הדולר. רעיון ה־Improvement של פרנקלין מתגלה במובן מסוים כנאיבי, על אנושי ובעיקר תקופתי, שכדרך רוב הדברים בראשיתם נראה מבטיח ושופע שמחה ואושר, אך במרוצת הזמן מתגלה בקלקלתו ובהרסנותו.

“כל ההתחלות שמחות“ כתב כבר גתה, בן דורו של פרנקלין, כניגוד לאמירה הרווחת כי דווקא כל ההתחלות קשות, וכיוון במדויק למקרה שכזה. לפיכך נדמה כי אם יש ברצונו של מי בימינו להפוך את האוטוביוגרפיה למורת דרך, כפי שעשו דורות על גבי דורות, מן הראוי שיצטייד לא רק בפרק ההיבריס של פרנקלין אלא גם בפרק הנמסיס של פיג‘ראלד, ובהרבה מזל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בנובמבר 2012, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון וירא תשע"ג - 795 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: