גירוש ברחמים / רפי ועקנין

בצד הזריזות למלא את הכרעת ה‘, התנהגותו והתבטאויותיו של אברהם בעת גירוש הגר וישמעאל מלמדות על רגישות לזולת גם בשעות הקשות. צדקה ורק אחר כך משפט

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו. ויאמר א־להים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה, כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם את בן האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא. וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותתע במדבר באר שבע (בראשית כא, ט־יד).

זהו סיפור על גירוש קשה ואכזרי. ביותר הוא קשה כשהמגורשים הם אישה ובנה, ועוד יותר מכך כשאלו הם אשתו ובנו של המגרש.

על מה נחלקו אברהם ושרה? על פי המדרש, שרה חששה לחילול השם שייגרם בגין העבודה הזרה של ישמעאל ושעלולה להיעשות גם על ידי יצחק, והרי עבודה זרה היא סתירה לכל מהותו של אברהם הנלחם באלילים וקורא בשם ה' א־ל עולם. לעומתה, אברהם חשש לחילול השם שייגרם בגין מעשה הגירוש מן הבית והפגיעה בכבודה וברגשותיה של הגר. גם בזה יש סתירה לכל מהותו של אברהם, הידוע כמכניס אורחים וגומל חסדים עם הבריות.

מספר המדרש כי טרם השילוח אמר אברהם לשרה: "אחר שעשינוה מלכה ועשינוה גבירה והכנסנוה לגדולה נטרדנה מתוך ביתנו?!". נראה שמאחורי הדברים הללו מסתתרת טענה המכוונת לשרה: 'אחר שעשית אותה מלכה ועשית אותה גבירה והכנסת אותה לגדולה, תטרדי אותה מתוך ביתך?!', הרי בסופו של דבר את יזמת את הכנסת הגר אל הבית ואת אף ביצעת את המהלך, ככתוב: "ותתן אתה לאברם אישהּ לו לאשה" (בראשית טז, ג). אבל לשון המדרש מכוונת, והיא עדות לרגישות שבה נהג אברהם בשעה קשה ומסובכת זו. נקיטת לשון רבים מבטאת את הימנעותו מהטחת אשם ישירה בשרה.

וכבר קדמה למחלוקתם זו מחלוקת בדבר מעמדה של הגר (בראשית טז, ג). נישואיה לאברהם הקנו לה בדין מעמד חדש – לא עוד שפחה כי אם אישה. אלא ששרה שבה והעמידה אותה על מעמדה הראשון, "האמה הזאת". אומר המדרש: "שרה אמנו אומרת: 'תחזור הגר לשפחותה' ואברהם אבינו אומר: 'לאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין אותה?!"'. דברים קשים הטיחה בו שרה באותה מחלוקת: "חמסי עליך" ו"ישפוט ה' ביני ובינך". אברהם בוחר בשתיקה, שהרי יודע האיש את נפש אשתו. ידע אברהם שקרבן אישי גדול הקריבה שרה ביוזמה שנקטה; הלא כוחות נפש כבירים נדרשים מאישה אשר בעצמה מכניסה צרתה לביתה: ויתור, כבישת יצר וריסון מאוויים. אולם משעה שהדבר נעשה הוא גם מחייב, וזה הנרמז בדבריו של אברהם: "אחר שעשינוה מלכה ועשינוה גבירה והכנסנוה לגדולה נטרדנה מתוך ביתנו?!"

ידו של אברהם אינה מגרשת, אלא שולחת ומלווה.
'הגר', עדי נס, 2006

רגשות נעלמים

גם כאן, נוכח מצוותה התקיפה של שרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה" אברהם שותק. הוא נתון בין שלושה קולות: קולה של שרה־ "גרש!", קול לבו – "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו", וקולו של הקב"ה – "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך". בתגובתו של אברהם בולט היעדר ההתייחסות לאמה. שהרי צַו הגירוש של שרה מתייחס לאמה ולבנה, והקב"ה, שידע את לבבו, מעיד שצערו וכאבו של אברהם היו על הנער ועל האמה. אבל ההתייחסות בתגובתו של אברהם היא לבנו בלבד. גם הדבר הזה מלמד על הרגישות שבה נהג אברהם; בעומדו נוכח שרה אשתו, הוא מעלים את רגשותיו כלפי האמה – אשתו האחרת, הלא היא צרתה של שרה. מחשבותיו והרגשותיו של אברהם נלמדות מתוך שתיקתו, שתיקה הנמשכת עד סופו של העניין. שם באה תגובה נוספת של אברהם, וגם היא בלא מילים: "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה…".

חמישה פעלים רצופים: "וישכם… ויקח… ויתן… שָׂם… וישלחה"; פעלתנות מרובה (overdoing), היכולה להתפרש כמעטה המכסה את המיית הלב וסערת הנפש שהתחוללו בקרבו בבואו לעשות את אשר היה רע בעיניו מאוד. סערת נפש זו מתפרשת בין היתר במדרש שאומר: “מכל הרעות שבאו על אברהם הֵרע בעיניו הדבר הזה מאד“ (פרקי דר‘ אליעזר, פרק כט).

את המחלוקת בין השניים מכריע הקב“ה: “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה“. בכך הופכת מצוותה של שרה להיות מצוותו של הקב“ה, המניח על כף המאזניים את עתיד האומה – “כי ביצחק יקרא לך זרע“. הכרעתו של הקב“ה לא הקלה על אברהם. הוא אינו יכול לחמוק עוד מחובתו לעשות את המעשה, קשה ככל שיהיה. מרגע שנפלה ההכרעה אין עוד מקום לברוח ממנה. ואמנם אברהם מזדרז לפעול, והוא פועל כ“אדם בעל שיעור קומה אנושי היודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר. חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו“ (רש“ר הירש). הוא גוזר שתיקה על קול לבו והולך לקיים מצווה זו, כדרכו, בזריזות: “וישכם אברהם בבקר“. גם על השכמת בוקר זו ניתן לומר את אשר נאמר על השכמת הבוקר של העקדה: “לא נאמר ‘בבוקר‘ לשם הגדרת הזמן, אלא בגלל המשמעות המוסרית, כדי להביע את התכיפות, הדייקנות והקפדנות במשמעת אברהם שנתנסה ניסיון קשה כל כך“ (אריך אוארבך, מימזיס, תרגם ברוך קרא, ירושלים תשי“ח, עמ‘ 8).

שילוח רך

בצד הזריזות ניתן להבחין גם ברגישות המרובה שבה עשה אברהם את אשר נצטווה, רגישות הנרמזת בלשון הכתוב בשלושה מקומות: 1."ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה…" (יד). מפרש רבי עובדיה ספורנו: "לא חדל הצדיק מתת להם די מחסורם" – כשהוא משלחם אין הוא משלחם ריקם. 2. בשלושה כינויים שונים מתייחס הכתוב אל ישמעאל: בן, נער וילד. זה האחרון רך מכולם, והוא בא ללמד על המיית לבו של אב רחום בשעה זו. 3. שרה מצווה "גרש", והוא משלח. ידו של אברהם אינה יד דוחה ומגרשת, אלא יד שולחת ומלווה, כפי שפירש רבי עובדיה ספורנו: "ליווה אותה ברוב חסדו".

בציור "שילוּח הגר" של רמברנדט צִייר האמן ענן שחור מעל ראשו של אברהם כביטוי לייסורים שבהם היה נתון בבואו לעשות את אשר נכפה עליו. עם זאת הוא מתמלא רחמים (=אהבה) על הגר ועל ישמעאל; ידו האחת מונחת ברכּוּת על ראשו של ישמעאל וידו השנייה נעה אל עבר הגר, והעיקר – הוא מישיר מבטו אליה.

לשון שילוּח מצינו גם בעניין גירוש אדם מגן עדן: "וישלחהו ה' א־להים מגן עדן…" (בראשית ג, כג). שילוח היא לשון רכה יותר מגירוש, שהרי קודם לשילוח זה "ויעש ה' א־להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" (כא). הקב"ה גומל עמם חסד – מספק צורכיהם לפני שמשלחם. נעשות כאן שתי פעולות הופכיות ביד אחת – דין ורחמים. אברהם הולך בדרכי בוראו, ונוהג כך בשילוחם של הגר וישמעאל.

   אין לאל ידו של אברהם למנוע את הגירוש, כי חזקה עליו מצוותו של הקב"ה. אולם אין הוא מתלבש באכזריות בבואו לעשות מעשה אכזרי זה, אין הוא מקשיח את לבו ואין הוא מעלים את עיניו מהם. אדרבה, גם בשעה זו נתמלא לבו רחמים, ושעתו הקשה הייתה לשעה גדולה של גמילות חסד. כי זו סגולתו, ובגללה זכה לבוא בסוד ה': "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…" (בראשית יח, יט).

הצדקה של אברהם היא קודם כול רגישות לזולת, והיא המניעה ומכוונת את התנהגותו – "עשיית הטוב והישר עם הבריות". הוא מקדים מידה זו לכל מידה אחרת, כניכר בביטוי 'צדקה ומשפט'. על פי רוב קודם ה"משפט" ל"צדקה", אולם צוואתו של אברהם מקדימה את הצדקה למשפט, וצדקה זו פירושה גמילות חסדים, והיא בכלל "דרך ה'".

ד"ר רפי ועקנין הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה וחינוך במכון לנדר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בנובמבר 2012, ב-גיליון וירא תשע"ג - 795 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ד"ר ועקנין מזהה "צדקה" עם "גמילות חסדים".ואולם בביטוי המקראי הנידון לא מופיעה — בניגוד למה שאכן ,לכאורה, אפשר היה לצפות– המלה "חסד". ודווקא עובדה "מאכזבת" זו אומרת דרשני… ואמנם היא נדרשת יפה ע"י הרמב"ם, שבפירוש אינו מקבל את הזהוי הנ"ל,ומעניק למונח "צדק/ה" מובן מקורי ביותר [מו"נ, ג , נ"ג ].
    מרדכי דאדון, המכללה האקדמית אשקלון

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: