אמא יש רק אחת / ירון אביטוב

אב מהגר קשה ואנוכי ומערכת יחסיו הטעונה עם אשתו ועם בנו עומדים במרכז החלק השני בסאגה המשפחתית של אלטרס, שנופל באיכותו מהרומן על האם

כשנשארנו לבד

אלון אלטרס

כנרת זמורה־ביתן, 2012, 238 עמ'

את ‘נקמתה של מאריצ‘יקה‘, ספרו הידוע והמרגש ביותר, העוסק בחייה של אמו התופרת, פרסם המשורר והסופר אלון אלטרס בשנת 1999. בשבוע שבו התפרסם הספר חלף אביו הקשיש, פאול אלטרס, על פני חלון ראווה של חנות ספרים ברחוב דיזנגוף בתל אביב, וראה שם לתדהמתו ספר שעל כריכתו מתנוססת תמונתה של אשתו. נרעש הוא צלצל לבנו ושאל: “אני חושב שראיתי היום בדיזנגוף… ספר עם התמונה של אמא… גם אתה ראית את הדבר הזה?“ (עמ‘ 210). “למה אתה חושב שמישהו ישים תמונה של אמא על כריכה של ספר?“, התכחש בנו, שלא סיפר דבר וחצי דבר לאביו על הרומן הנוגע ללב שכתב ושעמד להתפרסם.

חלפו שלוש עשרה שנים מאז ראה הספר אור, ועתה, כמדומה, השלים אלטרס את ה‘נקמה‘ של אמו האהובה, והוא מפרסם רומן העוסק באביו – רומן החושף מערכת יחסים טעונה ובעייתית מאוד בין אמו לאביו, ולא פחות מכך בינו לבין אביו.

חסימה רגשית

'כשנשארנו לבד' הוא ספר המשך בסאגה המשפחתית של אלטרס, והוא מתפרסם אחרי שני רומנים אחרים שלו: 'השמלה השחורה של אודליה' (2002), העוסק בסיפור אהבה חולני, ו'זה הילד שלנו' (2008), העוסק אף הוא בפרשת אהבה מופרעת ובסיפור נקמה של בעל באשתו שבגדה בו.

החלק השני בסאגה האלטרסית נופל, לטעמי, באיכויותיו מהחלק הראשון. הוא לא מצליח להיות נוגע ללב כמוהו, הגם שאין מדובר חלילה ברומן רע. ההשוואה ל'נקמתה של מאריצ'יקה' אינה משרתת אותו היטב, ובמיוחד לא ההשוואה בין דמויות ההורים של אלטרס. בעוד הרומן הראשון נכתב באמפתיה גדולה והציג דמות של אם, אישה פשוטה אולי אבל גדולה מן החיים, 'כשנשארנו לבד' מציג דמות של אב שהיא מבחינה מסוימת קטנה מן החיים, ולבטח לא בעלת כוח כמו זו של האם.

הספר מצטרף לשורה ארוכה של רומנים עבריים העוסקים במערכות יחסים עם הורים. האחרון שבהם היה 'אמא' של ענר שלו. ב'כשנשארנו לבד' משקיע אלטרס את מלוא כישרונו הספרותי, שבהחלט קיים, אבל זה כנראה לא מספיק. אמא, כנראה, יש רק אחת. בעוד שקרבתו הגדולה לאמו שירתה את הרומן המבוסס על דמותה, הרי שבינו לבין אביו שרר ניכור רב־שנים שלא הקל עליו להתחבר אליו בכתיבה וליצור אמפתיה כלפיו אצל הקורא. לאלטרס חסרים למעשה חומרים להעמקה בדמות האב. נראה שהוא פשוט יודע מעט מדי על אביו מכדי לכתוב רומן, ומשום כך האב מצטייר כדמות שאינה לגמרי מפוענחת.

האב מוצא פתרון מהיר לאחות את שברי הבדידות, הבן נותר עם ההיעדר
צילום אילוסטרציה: Thinkstock

רק לאחר מות אמו, ולא פחות מכך לאחר גירושיו־שלו מאשתו הראשונה, ניסה אלטרס לתהות יותר לעומק על קנקנו של אביו, והטינה שלו כלפיו התרככה במקצת והתחלפה באיזה סוג של תקשורת וניסיון להבינו באמת. בחלק מפרקי הרומן מורגשת החסימה הרגשית המונעת מאלטרס לכתוב על אביו בצורה מספיק נוגעת, ומשום כך הם לא מצליחים לעורר מספיק הזדהות, בעוד שבפרקי הספר האחרונים, העוסקים בזקנת האב, באה לידי ביטוי התמורה המסוימת שחלה ברגשותיו כלפי אביו, ומשום כך הם מצליחים לעורר יותר אמפתיה ומתגלים בהם צדדים חדשים של האב.

אלטרס מנסה להפיח חיים בדמות אפרורית וקשה, קטנונית ואנוכית מאוד, של עולה מרומניה שכל חייו חש בארץ כמו מהגר והמשיך לחיות במעין 'גטו בוקרשט' שהקים לו בגוש דן (הפרקים העוסקים בהווי ה'גטו' פותחים צוהר לעולם שכדאי להכיר). האב היה מוקף תמיד בעולי רומניה כמוהו, דיבר רומנית, אכל בורשט וממליגה, ובקושי ידע מילה בעברית. ברומניה היה האב אדם חשוב בעיני עצמו בבורסה של בוקרשט, וייחס לעצמו מתוך גוזמה אילן יוחסין מפואר, ואילו בישראל הוא נאלץ בתחילה לישון על ספסל ברחוב ולאחר מכן היה סוכן נוסע שהפליג בכבישי הארץ במכונית קונטסה חבוטה כדי למכור – לעולים מרומניה כמובן – את מרכולתו.

למעשה, אלטרס גדל עם אמו ועם תחליף אב. הוריו מעולם לא התגרשו, האב נשאר בסביבה, אבל היה נוכח־נפקד. סבו מצד אביו הוא זה שגידל אותו במקום אביו, ולכן רגשותיו שמורים לסב הרבה יותר מאשר לאב. אמו וסבו עטפו אותו בילדותו בהגנה אישית מפני מה שהצטייר כהשפעתו המזיקה של אביו, שממנו כמעט לא נשארו לו זיכרונות ילדות – עובדה היוצרת חוסר בולט בספר מהסוגה הזו. כל השבוע היה האב בדרכים ולביקור בבית הגיע רק בסופי השבוע. הבן והאב נשארו זרים זה לזה, ולאחר מות האם שואל הבן את עצמו האם יצליח להפיל "את החיץ הזה שעמד בינינו במשך עשרות שנים" (20).

האנוכיות של האב באה לידי ביטוי במלוא חריפותה כבר בעמודיו הראשונים של הרומן, ולמעשה יוצרת לקורא דימוי על האב שממנו יתקשה להיפטר בנקל. אלטרס מגיע לביקור ושומע מאביו שאמו נפטרה מדום לב בשעה שנסעה באוטובוס. הבן כועס שאביו אינו טורח להתלוות אליו כדי לזהות את הגופה. האב ממשיך להכעיס את הבן, כאשר חודשיים לאחר פטירת אשתו הוא מוצא לה תחליף ועובר לחיות עם אלמנתו של מוסיקאי רומני. הגם שהוא מבהיר לבנו שאין מדובר בסיפור אהבה, אין הדבר מקל כהוא זה על תחושותיו של אלטרס.

את אותה אנוכיות שהפגין האב כלפי אשתו הראשונה (האיש שהתפרנס ממכירת תנורים סירב לקנות לה מזגן על מנת להקל על מחלת הלב שלה) הוא מפגין גם כלפי האלמנה שעִמה הוא חי, והקור שהוא מפגין לאחר מות אשתו נושב ממנו גם לאחר מות אביו, סבו האהוב של אלטרס, ובקושי הוא יושב עליו שבעה. הדפוסים החוזרים האלה גורמים לאלטרס להגיע למסקנה שאולי אביו מתנהג כך לא מתוך רוע חלילה אלא משום שהוא סובל מחוסר ישע ותלותיות. האב פשוט מחפש כל העת דמויות להיתלות בהן, ופעם־פעמיים הוא אף ניסה להיתלות גם בבנו, אך כמובן ללא הצלחה.

חומרי מילוי

למרות התובנות שהבן מגיע אליהן ביחס לאופיו של האב, הוא מחזיר לו למעשה לא פעם באותה מטבע. אלטרס מסרב לבקשת אביו לעבור לגור איתו ועם חברתו, כדי שחברתו של אלטרס תוכל לטפל בו (אבל הוא סועד בחברתו ודואג לו למטפלת ולאחר מכן מקפיד לבקרו בבית האבות גם כשהוא חי באיטליה); הוא לא מספר לו, כאמור, על הרומן שכתב על אמו, וגם לא על נסיעתו הקרובה לאיטליה אלא רק  בסמוך לעלייתו למטוס וכך הלאה. הסצנות הללו המתוארת בכנות הן בעצם בבחינת 'נקמתו של אלוניקה' (הכינוי הרומני שמעניק האב לבנו).

'כשנשארנו לבד' הוא למעשה יותר 'כשנשארתי לבד'. דווקא האב האגוצנטרי הוא אדם שאינו מסוגל להישאר לבד, והוא זה שמחדד את תחושת הלבדיות לאחר מות האם בשאלה: "ועכשיו מי יטפל בי?" (19), אבל הוא עושה זאת בעיקר מטעמים פרקטיים. ומשום שהוא אדם פרקטי, האב מוצא פתרון מהיר לאחות את שברי הבדידות, בעוד בנו הוא זה שנותר בעצם עם הבדידות והעצב, ויותר מכול עם תחושת ההיעדר של אמו, שנים רבות לאחר מכן. משום כך, אלטרס עוסק יותר בהתמודדות שלו־עצמו עם קשיי הבדידות מאשר בקשייו של אביו, על אף הזיקה הברורה ביניהם. "ידעתי… שלא רק את בדידותו אני מתאר אלא גם את בדידותי" (216). הספר גם נפתח, ולא במקרה, במוטו הלקוח מ'המצאת הבדידות' של פול אוסטר. אוסטר לא המציא כמובן שום דבר. בדידות זו שוכנת בלבו של כל מי שהתייתם.

כיוון שדמות האב אינה מחזיקה רומן, לכל היותר נובלה קצרה, אלטרס מרחיב על עצמו, לצורך ושלא לצורך. לאלטרס יש בעצם סיפור חיים מעניין. בנם של המהגרים מרומניה, שלא דיברו כמעט מילה בעברית ולא היו מסוגלים לקרוא את שיריו, הפך לסופר ומשורר עברי מוכר וגם למתרגם בולט מאיטלקית לעברית. בנם של המהגרים הפך לבסוף למהגר בעצמו, השולט בשפת הארץ שאליה היגר.

אלטרס חי רוב השנה באיטליה עם אשתו השנייה וילדיו, שצריך לקוות שיוכלו לקרוא את ספריו בשפת המקור. יש משהו עצוב בעיניי בסיפור שושלת כזו, שאלון אלטרס הוא בעצם היחיד בה שנולד לתוך השפה העברית. בהמשך הספר מתברר שדווקא החיבור שלו לאיטליה ולשפה האיטלקית, המזכירה את הרומנית, מחזיר אותו בדלת האחורית לבית אבא ומקרב אותו מחדש לאביו. וכך, האב שנשמט בהדרגה מחיי בנו ומן העלילה חוזר לרומן בעיקר לקראת הסוף.

הפרקים העוסקים בלימודיו באיטליה ובהשתלבותו המוצלחת שם מעוררים עניין, ובכלל אולי כדאי שאת הרומן הבא שלו יקדיש אלטרס לנופי איטליה ויתעסק קצת פחות בחומרי הסאגה המשפחתית, שסובלים כמדומה מרוויה מסוימת, ואף אולי מסוג של מִחזור. הפרקים הווידויים על מערכות יחסיו הטעונות של אלטרס עם נשים, שכמדומה שאבו השראה מסוימת מ'החיים כמשל' של פנחס שדה, לא משתלבים הרמונית בעלילה ומצטיירים לעתים כחומרי מילוי.

הרומן כתוב בצורה קולחת, בסגנון מאופק וענייני, לעתים דיווחי, פחות פיוטי מכפי שאפשר לצפות ממשורר. הכתיבה היא בהחלט כנה וישירה, אולם הוא מצטייר לעתים יותר כספר אוטוביוגרפי, המגולל את קורותיו של אלטרס במשך 21 שנים (מאז מות אמו) מאשר כספר פרוזה של ממש.

בפרק הסיום, שבו אלטרס נכנס באמת לראשו של אביו הדמנטי בן ה־86 ולוקח אותו למסע דמיוני קסום בבוקרשט ובאגם ילדותו – מסע שמסתיים באמירה האלמותית של אביו ("אתה רואה, בני, בוקרשט לא השתנתה בכלל", 225) – משיל אלטרס מעליו את כל העכבות ויוצר פרוזה משובחת באמת. אילו כל פרקי הרומן היו איכותיים כמו פרק הסיום, אז אולי לא היה נופל בשום פרמטר מן הרומן הראשון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון וירא תשע"ג - 795, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: