אומרים שאני אינני אני / אדמיאל קוסמן

תרבות המערב השתנתה ברגע שהבינה שהתשובה לשאלה 'מהו אדם' אינה נעוצה ברעיון מופשט אלא במה שהוא עושה מעצמו. פילוסופיה קיומית ידידותית

מבוא לפילוסופיות הקיום: אקזיסטנציאליזם

יעקב גולומב

משרד הבטחון, תש"ן 1990, 120 עמ'

פ רופ' יעקב גולומב מן האוניברסיטה העברית מפליא בספר צנום זה להעביר משפת הפילוסופים הכבדה רעיונות גבוהים וקשים לתפיסה בדרך בהירה ומובנת לכול. גם אנשים מן השורה, שהפילוסופיה איננה תחום התמחותם, ואף אלו שמעולם לא שמעו דבר על פילוסופיה מודרנית בכלל ועל תחום מיוחד זה של הפילוסופיה המכונה אקזיסטנציאליזם, יוכלו לדעתי לצלוח ספרון זה בתחושה שהרעיונות המורכבים הללו ניתנים לקליטה.

פצצה פילוסופית

כדי להציג במסגרת קצרה זאת את שיטת המחשבה שגולומב מכניס אותנו בספר זה אל נבכיה, אתמקד כאן רק בהצגת טיעון אחד שהוא מקדיש לו בספר זה מקום נכבד – טיעון שניתן לראות בו מעין 'גרעין קשה' שממנו מתפרצת כל שיטת המחשבה האקזיסטנציאלית. הטיעון הזה מנוסח כהצהרה הידועה של האקזיסטנציאליזם ש'קיום קודם למהות'.

ובכן, כדי להבין מה מסתתר מאחורי הצהרה מוזרה זו, גולומב פותח את הסברו בציון העובדה שעד לימיו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט רווחה בפילוסופיה המערבית התפיסה האפלטונית המניחה כי האדם נברא על פי איזו תבנית סמויה. תבנית זו, שאולי לרוב קשה לנו לגלותה, היא – לפי הנחת אפלטון – תבנית הקיימת תמיד, הגם שקיומה הוא לרוב סמוי מן העין, כמעין 'אידאה מופשטת'. לדוגמה, הכלי שאותו יוצר הקדר על האובניים הוא כלי שמצוי מתחילה בדמיונו ובתכנונו מראש, והוא (הכלי הגלום ברעיונו) הינו ה'אידיאה' של הכלי.

והנה, בהתאמה מלאה עם דרך מחשבה אפלטונית זאת עלתה שוב ושוב בהיסטוריה של דברי ימי המערב השאלה מהי 'אידיאת האדם' ה'אמיתית', והועלו הצעות למכביר, שכל אחת פסלה את קודמותיה וטענה כי היא מדויקת מהן. כך, רק לשם דוגמה, אריסטו קבע שהאדם הוא יצור פוליטי, ז'אן זאק רוסו קבע כי הוא ה'פרא האציל', וכיוצא בזה.

מהפך אמיתי, שדחה תפיסה רווחת זאת, החל רק משהבחין הפילוסוף עמנואל קאנט במאה הי"ח בפגם לוגי המצוי בלב השיטה האפלטונית, ועם הבחנה לוגית יבשושית־משהו זו של קאנט נפרצה הדרך לנקודת מבט חדשה לגמרי על השאלה 'מהו האדם'. ובכן, קאנט טען באותה הערה, שנדפסה בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה' (עמ' 307 במהדורה העברית), ש'הקיום אינו פרדיקט'.

מאחורי הניסוח הפילוסופי המשונה הזה – הגורם לנו כתגובה ראשונה רק לפהק – מסתתרת, כפי שמסביר גולומב, פצצה של ממש, שכל מי שמעז להתקרב אליה באמת ולתהות על קנקנה כבר איננו יכול להיות אותו אדם שהיה קודם לכן.

באופן מתמיה למדי, הבחנה קנטיאנית משמימה זאת היא שהפילה את 'חומות יריחו' שסגרו על המחשבה המערבית הקפואה שנים כה רבות – ובכך גרמה בעקיפין לשינוי פני תרבות המערב. הבחנה זאת פתחה במהלך ראשון פתח למעבר מהשקפת עולם שאפשר לכנותה 'ימי־ביניימית' אל התקופה המודרנית, ולאחר מכן, בגלגול שני, היא שהובילה להולדת התקופה הפוסט־מודרנית.

אני קיים משמע אני חושב.
'האדם החושב', 
אוגוסט רודן, 1880
המוזיאון הצרפתי לאמנויות, פריז, צרפת

הקיום קודם למהות

ראשית, יש להסביר מה בעצם אומר קאנט. ובכן, קאנט טוען כי אין הבדל – מבחינה לוגית טהורה – בין המושג של מאה שקלים שמצוי כרגע בארנקי לבין המושג המופשט של מאה שקלים, שניתן לחשוב ולדבר עליו רק כרעיון – אף על פי שהוא איננו מצוי כלל בארנקי.

ואז מה? נשאל בחוסר סבלנות. על כך עונה גולומב שהעיקר כאן הוא בהבחנה המרעישה של קאנט שהקיום של אותם מאה שקלים איננו שייך למהות של מאה השקלים. כלומר, אפשר לחשוב ולדבר על המושג מאה שקלים ללא כל קשר לשאלה אם הם קיימים במציאות או לא.

וממילא נסיק מכאן ש'הקיום (של דבר־מה) אינו פרדיקט' – כלומר עובדת הקיום של משהו בעולם איננה מתארת את הדבר עצמו. הפרדיקט (הנשוא, מה שמתאר את הדבר) של ה'מאה שקלים' יכול להיות למשל צבע השטר, גודלו, תיאור החומר שממנו הוא נעשה – אך לא עצם קיומו. ומכאן שהקיום של השטר איננו תיאור של תכונה המצויה בו. הקיום של השטר בעולם הוא אם כן נתון הקודם להיותו.

במילים אחרות: היותו של משהו קיים בעולם הוא נתון בסיסי, שרק אחרי שהווייתו בעולם מתרחשת – והיא תופעה מסתורית לחלוטין, יש לומר – אפשר אז יהיה לומר משהו שיתאר אותו. אך לא נוכל להפוך את הסדר ולומר ש'הדבר קיים' בתור תיאור של הדבר, באותה מידה שאנו אומרים למשל כי הדבר ירוק או ארוך או קל או כבד או מצחיק או הולנדי או ישראלי.

קאנט עצמו, מסביר לנו גולומב, לא הבין את גודל המהפכה של הערה זאת, אך הפילוסוף הדני סרן קירקגור הוא זה שעמד על חשיבותה להבנת מהותו של האדם. קירקגור תפס לאור זאת כי מעתה אני, כאדם, יכול וחייב להחיל זאת לא רק על מאה השקלים – שמצויים או לא מצויים בכיסי – אלא עליי, על עצמי. לפיכך, אומר מעתה קירקגור, קיומי כאדם קודם לכל תיאור אפשרי שניתן לתאר אותי; וממילא אפשר לתאר אותי, את מהותי, רק אחרי שמתרחשת עובדה זאת של היותי בעולם.

בשלב הבא יוביל טיעון זה למסקנה המתחייבת ממנו, שהקיום שלנו כיצורי אנוש איננו יכול מטבעו להיות מוגדר בסגנון אריסטו, רוסו, או כל האחרים שניסו לכפות תבנית קבועה כלשהי בתשובתם על השאלה 'מהו האדם'. ומכאן קצרה הדרך אל התוצאה הבאה שהיא־היא אבן־היסוד של האקזיסטנציאליזם, כפי שמנסחה גולומב: "לאדם אין טבע קבוע מראש, ושום תנאים א־פריורים להתקיימותו… הוא תמיד מעבר לכל הקבעה והגדרה חד־משמעית…האדם, על־כן, הוא מה שהוא עושה מעצמו. בינתיים אין הוא מאומה, בהווה, ברגע עכשווי זה, הוא תודעה ספונטנית ודינאמית בלבד, ותודעה הרי זה לֹא־יֵש, בדומה לחורים בגבינה השווייצרית" (עמ' 42).

סארטר ורבי נחמן

קשה לתפוס ממבט ראשון כמה מדהימה הבנה זאת, שמעתה כל בר דעת חייב לקבלה – שהרי היא נובעת, כפי שהוסבר, מהיסק לוגי פשוט ביותר. אבל נשים נא לב, קביעה זו גוררת איתה מיד שאלה חדשה שלא נשאלה קודם לכן: אם אינני יכול לקבל שום הגדרה קבועה מראש של מה שאני (שכן לפי היגיון זה, ש'אין לאדם טבע קבוע מראש' – אני אינני מטבע קיומי לא יהודי ולא ישראלי ולא גבר ואפילו לא בעל טמפרמנט כזה או אחר; שכן כל ההגדרות הללו 'הודבקו' לי במהלך מתמשך של שטיפת מוח של מערכת החינוך שלתוכה במקרה 'נזרקתי' בתוך העולם), אזי נשאלת השאלה כיצד מתחיל אדם מחדש את דרכו בעולם וקובע לבדו לעצמו את מערכת ערכיו ('מה שהוא עושה מעצמו')? וכיצד מוצא האדם את דרכו בסבך הדרכים שלפניו בעולם?

שאלות חדשות אלו יצרו, במהלך חדש של פרץ מחשבה סוער, אופני הסתכלות מרתקים על החיים ומשמעותם לאדם היחיד. במסגרת זאת אפשר רק לרמוז לסיום הסקירה הקצרה המוצעת כאן, כי מילת המפתח תהיה מעתה ואילך: אותנטיות. כיצד מוצא האדם את הדרך האותנטית לו, את הדרך שלו בעולם. וכך הפך בתקופה המודרנית אידאל החיים האותנטיים למרכזי בהגותם של קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר, קאמי ואחרים.

מבחינה יהודית יש להזכיר כאן רק ברמז שיש לפתחו במסגרת אחרת כי מהלך אקזיסטנציאלי זה סלל את הדרך להשבת ההגות החסידית אל מרכז הבמה – ובמיוחד תאמה לכך משנתו של רבי נחמן מברסלב, שרבים ראו בו הוגה אקזיסטנציאלי שהקדים את זמנו.

גם בפרקים הבאים 
המצפים לקורא בספרון צנום זה מצליח גולומב להציג 
בצורה פשוטה וקליטה דיונים מסובכים הנערכים סביב השאלות שמעלה תפיסת העולם האקזיסטנציאלית, כמושג החירות ושאלת הבחירה, תפיסת המוסר של האקזיסטנציאליזם, מושג הכחש ועוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון לך לך תשע"ג - 794, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: