לאורך תחנות חייו של חנן פורת הייתה רחל אמנו מצבת חיים מתמדת. בעקבות שני דברים מפרי עטו, על הקשר בין ימי הזיכרון של רחל ושל יצחק רבין

ערב ראש־חודש מרחשוון. דפדוף מהיר בדפי היומן מגלה לי שבדיוק כמו אז, בסתיו תשנ"ו, נופל מוצש"ק "לך־לך" באור לי"ב חשוון. שכמו אז בדיוק, נושקים הדהודי הלילה הקשה, הבלתי־נתפס ההוא בכיכר, להדי בכייה עתיקים בהרבה, על דרך אפרתה, משכבר הימים.

ריח בחירות באוויר. ריח יד איש בתודעת אחיו… כמה עברנו מאז, כמה רחקנו, התפלגנו, התבזרנו, מרגעי "אובדן התמימות" ההם. ואני חושב על שני היארצייטים הללו, של רחל אמנו ושל רבין, שכמו אומצו על ידי שני עממים שונים. יהודה וישראל. והרי זה לא היה מוכרח שכך יהיה. כשאני שב וקורא בדברים שכתב חנן ז"ל בסתיו תשס"ח, אני יודע שהיה בינינו מי שידע לאחוז בסוד החיבורים, לעשות את עץ יהודה ועץ אפרים כאחדים.

מבכה על בניה. יצחק רבין
צילום: עמוס בן גרשון GPO

בכי יצחק

וכך כותב חנן:

על אף הפער הגדול בין נסיבות מותה של רחל אמנו לבין נסיבות מותו של יצחק רבין, מעוררת סמיכות התאריכים של יום מותם אסוציאציה מתבקשת של קשר ביניהם, ועל חוויה אישית שחשפה בפניי קשר זה רצוני לספר בשורות הבאות.

היה זה לפני שתים עשרה שנה, במוצאי שבת פרשת לך לך בשנת תשנ"ו.

ההמונים הריעו ושרו שיר לשלום בתל אביב בכיכר רבין, שנקראה באותם ימים כיכר מלכי ישראל, ואילו אני שהייתי רחוק עד מאוד מצהלת שמחתם, שנראתה לי נבובה ומזויפת, שמתי פעמיי מירושלים בואכה בית לחם לפקוד את קברה של רחל אמנו ביום פטירתה שנדחה באותה שנה בשל קדושת השבת – למוצאי שבת.

והנה בהגיעי לסביבות מנזר מר־אליאס פתחתי לתומי את הרדיו במכונית ונרעשתי לשמוע את זעקות השבר העולות מן הכיכר.

עצרתי בתדהמה את הרכב והאזנתי להודעתו הנסערת של איתן הבר על מותו של יצחק רבין.

באותה שעה לא ידעתי את נפשי. הכרתי את יצחק רבין והיו לי עמו גם קשרי ידידות וגם ויכוחים מרים ונוקבים, אך עצם המחשבה שיהודי הרים את נשקו וירה באחיו – ראש הממשלה – עוררה בי זעזוע וחלחלה.

…ואז לפתע כמו ממרחקים המה באוזניי קול בכי: "רחל מבכה על בניה", נשכתי את שפתיי עד זוב דם והרהרתי בלבי: עכשיו ברגע זה ממש מבכה רחל את מותו של יצחק רבין "כי איננו".

כי רחל אמנו – כולם היו בניה, וכל בן ישראל הוא בשבילה בן יחיד. על כן מדגיש הכתוב: "מאנה להנחם על בניה" – בלשון רבים, ושב וכופל הנביא: "כי איננו" – בלשון יחיד. ועתה בוכה רחל על יצחק רבין בנה יחידה – כי איננו… שלא שכחה עד עצם היום הזה.

עד כאן סיפורו הראשון של חנן. היכולת שלו, בבהירות שכזו, לחשוף הן את חוויותיו הרוחניות־אינטימיות ובאותה עת לבטא את הפשוט ביותר שהוא גם העמוק ביותר (כמו שהתעקש תמיד ללמדנו: זהו עומק פשוטו של מקרא!…) מגביר בי געגועים לאיש היחיד־מיוחד הזה. איש שבצדק אמרו עליו שהיה יפה־נפש, ללא מירכאות. ושלא כמו בסיפור הראשון, שאותו רק שמעתי מחנן (וגם ראיתיו אז באותם הימים, הולך אבל־ממש, רוחו נסערה מאוד), לסיפור הבא יצא לי להיות עד נאמן.

בזכות רחל. דליה רביקוביץ'
צילום: משה שי, פלאש 90

מצבת חיים

וכך ממשיך ומספר חנן:

בעקבות רצח רבין התחוללה סערה גדולה בעם. היו רבים שניסו להטיל את האשמה ברצח ראש הממשלה על כתפי הציבור הדתי־לאומי כולו, והמתח והאיבה עלו וגאו.

בניסיון לצמצם במידת מה את גלי הניכור והשנאה יזמו חברים ממחנות שונים כנס של סופרים ומשוררים ואנשי ציבור ורוח מכל המחנות בבית הסופר בתל אביב, ובמסגרת כנס זה נטלתי את רשות הדיבור וסיפרתי על החוויה שעברתי סמוך לקבר רחל בעת הרצח של יצחק רבין ועל קול בכייה של רחל אמנו שהמה באוזניי באותה שעה.

דבריי הנרגשים הותירו ככל הנראה רושם על המשתתפים ובתום הכינוס התקבצה סביבי חבורה קטנה מגוונים שונים שביקשה להתייחס לדברים.

והנה ניגשה אלינו המשוררת ברוכת הכישרונות דליה רביקוביץ', הידועה בדעותיה המוגדרות כ'שמאל שבשמאל', ורמזה לי ולאליעז כהן, חברי מכפר עציון, שרצונה לדבר עמנו ביחידות.

נענינו לה וניגשנו עמה לפינת האולם.

דליה פתחה בהיסוס ואמרה שמה שהיא מבקשת לספר לנו לא סיפרה כמעט לאיש, אך דבריי הנרגשים על רחל עוררו בה תחושה עמוקה שהיא חייבת לספר לנו משהו על הקשר בינה לבין רחל אמנו.

וכה סיפרה לנו דליה:

שנים רבות הייתי עקרה והשתוקקתי מאוד ללדת, אך חרף כל ניסיונותיי להרות בדרכים שונות לא עלה הדבר בידי ולא ידעתי מה לעשות.

לפתע נתקעה במוחי מחשבה שעליי להגיע לקבר רחל שהייתה אף היא עקרה ונפקדה בבנים, ולהתפלל על קברה… אולי זה יעזור.

ניסיתי לדחות מלבי מחשבה סהרורית ומטורפת זו שהיתה רחוקה מאורח חיי והשקפותיי אך היא חזרה והטרידה אותי שוב ושוב עד שהחלטתי שאין לי מנוס אלא לבצעה.

התחפשתי לאישה חרדית, לבשתי שמלה ארוכה וגרביים כהים ושמתי מטפחת לראשי, וכך הגעתי באוטובוס לקבר רחל כשאיש אינו מכיר אותי.

…ומה אומר לכם: בקבר רחל זכיתי להתפלל ולבכות כפי שלא בכיתי כל ימי חיי… וכעבור כשנה נולד לי בן ובעומק לבי ידעתי שזה בזכות רחל.

הצצתי בפניה של דליה רביקוביץ בעת שסיפרה את סיפורה כשהיא רועדת כולה, וחשתי כאילו איזה כוח שמחוצה לה כופה עליה למסור דווקא באוזני מי שנראים כה רחוקים ממנה סיפור כה אינטימי.

דליה נפנתה והלכה מעמנו ואליעז ואני גמרנו אומר שסיפור כה אישי ומרעיש מן הראוי שננצור בלבנו ולא נספרו ברבים גם אם לא ביקשה זאת דליה במפורש מעמנו.

אך עתה, לאחר שמתה אף היא בדמי ימיה לאחר שנים רבות של מחלות וייסורים, מרהיב אני עוז בנפשי להביא בפניכם את סיפורה המופלא, לא כנופך פיקנטי לדמותה ואף לא כסיפור של אותות ומופתים הראוי להיכלל בקובץ סיפורי צדיקים, אלא למען דעת מה כוחה של רחל – בת דמותה של כנסת ישראל – לגעת בידה האחת בלבו של כל יהודי באשר הוא שם, ולשאת את ידה השנייה כלפי מעלה בעוז חביון, לעורר רחמי שמים ולפתוח שערי עליון.

עד כאן לשון הזהב שלו. וגם אם חלק מן הפרטים זכורים לי מעט אחרת, החוויה כבר צרבה. ואני חושב על רחל הזו, שהייתה לחנן בתחנות חייו הסוערות והשקטות כמצבת חיים מתמדת, כנוכחות של אם גדולה. זו רחל שבחלום כיסופי השיבה לעציון שחרב ונגאל מחדש, חנן מוביל את ה"ילדים", ברובם יתומי־עציון, וקורא: "אנו זוכים למחות דמעה מעיניה של רחל", זו רחל שבכל אימת שחנן עובר ליד קברה הוא שומע את קול השליחות ההוא, כמו זה ששמעה חנה סנש ושתמיד ציטט: "קול קרא – והלכתי. הלכתי כי קרא הקול. הלכתי לבל אפול". זו רחל שבכאבי העקירה הנוראה של בנים מאדמתם בקיץ תשס"ה זעק: "אתם יורקים בפניה של רחל!". זו רחל המנחמת: אם, רעיה ואחות.

ונדמה לי שהמבט הגואל הזה, העמוק־פשוט, קורא לנו שכן, זה אפשרי. מלאכת ההרכבה ההיא של הנביא איננה דרש רחוק. זהו דבר יום מיומו, כדבר ה' לחוק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12