סוד הנישואים הטרגיים / חבצלת פרבר

ספרה האוטוביוגרפי של אורה אחימאיר חושף עולם לא מוכר של משפחה חרדית שאיבדה את אמונתה וסיפור לא שגרתי על התאהבות והתאלמנות בזק

כלה

אורה אחימאיר

עם עובד, 2012, 262 עמ'

אודה על האמת: לא יכולתי לעמוד בפיתוי. היצר הרע, יצר המציצנות, גבר עליי. את המחברת, בעבר מנהלת “מכון ירושלים לחקר ישראל“, הכרתי במסגרת עבודה משותפת. אורה אחימאיר חושפת בספר את קורותיה העצובים והקשים של אמה – חיה לבית קירשנבאום, בת היישוב החרדי־גליצאי מצפת. מי שמכיר את הכותבת – אישה מודרנית, נעימה אך אסרטיבית, שמקרינה רוח של חילוניות ליברלית, רוחב אופקים ותרבות מערבית – לא היה מנחש שאך דור אחד מפריד בינה לבין החברה החרדית הסגורה והנוקשה ביותר. והנה בא הספר הזה וחושף את השורשים הנסתרים.

בפרקי האהבה וההתאלמנות מתגלה כוחה בכתיבה יוצרת וחודרת לבבות. אורה אחימאיר
צילום: תומר אחימאיר

מהיישוב הישן לאליאנס

אנחנו עורכים היכרות עם משפחת אמה של אורה: סבא וסבתא מצפת, הוריה של אמה חיה: משה־יידע (יהודא) ובּוֹבֶּה, ששמה האמיתי היה עדינה צירל, "אבל בינקותא חלתה, וכדי לשטות במלאך המוות קראו לה בובה – זקנה, וכך כונתה כל ימיה". סיפורם של משה־יידע ובובה מחזיר אותנו לימי הרעב והמגיפות עם קריסת השלטון התורכי־עות'מני בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה והפסקת התרומות מן הגולה ליישוב היהודי הקטן בארץ, ובייחוד ל"יישוב הישן" החרדי בירושלים העתיקה, בצפת, בטבריה ובחברון. משפחת קירשנבאום – הורים ועשרה ילדים – עוזבת את צפת ומתחילה לנדוד באירופה: מווינה לגליציה, משם לרומניה ולבסוף בחזרה לצפת. סיפורי תלאות, מכות, רעב ומחלות, וגם מעשי איוולת שגוררים את המשפחה לעוני עמוק. חייה בצפת של שנות השלושים מתוארים בפירוט, והתמונה שעולה מן התיאור קשה ומעניינת כאחד.

בבית החרדי הזה גדלה חיה, ובאורח מוזר מחליט אביה לשלוח אותה ללמוד דווקא בבית הספר היהודי־צרפתי "אליאנס". מכאן נפתחת דרכה של הנערה להתרחק בהדרגה ממשפחתה ומאורח החיים החרדי־גליצאי הקפדני שלה. בנקודה זו נקרע חוט העלילה.

כך קרה גם למחברת עצמה: היא ידעה את סיפורה של אמה, חיה, עד לנקודה זו, ומעבר לפער של זמן ומקום – את סיפור נישואיהם של חיה ושל עזריאל־שאול, אביה. באמצע קרה משהו, אבל מה? ההיכרות בין חיה לבין עזריאל־שאול מתרחשת בירושלים המודרנית של סוף שנות השלושים, בתקופת שלטון המנדט הבריטי. בירושלים זו, ברחוב שמואל הנביא שבקצה העיר, חיה המשפחה עם שתי בנותיה (הבן נולד מאוחר יותר), בבית מרובה־דיירים שניצב מול שלושה בתים נמוכים חד־משפחתיים, שאחד מהם היה בית משפחתו של איתן בן אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר (ושאמו רוחמה הייתה הגננת של אורה).

אבל באמצע – בין צפת ומשפחת קירשנבאום לבין ירושלים – קרה כאמור עוד משהו, ואותו ספק־מגלה־ספק־מסתירה פיסת קרטון צהובה שעליה הזמנה לחתונתה של חיה בצפת, והערה כתובה בכתב יד לא־מיומנת. סודה הנעלם של החתונה ההיא וסופה הטרגי הטילו את צלם האפל על האם, על נישואיה לאביה של אורה, ועל ילדותה ויחסיה של אורה עם אמה.

צירי לידה בבוץ

בשנות ילדותה הראשונות היה אביה של אורה פקיד דואר אצל הבריטים, ש"האמינו בשכר שווה לעובדים יהודים וערבים". משכורתו של האב תאמה את רמת החיים ואת ההוצאות הנמוכות של הערבים, ולא את אלו של היהודים, ולא הספיקה להוצאות הבית – שני הורים ושלושה ילדים. האב נאלץ למצוא לו עבודה נוספת, משום שהאם – כמנהג אותם הימים ברוב המשפחות היהודיות – לא יצאה לעבוד מחוץ לבית.

המחברת מתארת לפרטים את חיי משפחתה. משפחה אשכנזית דלת אמצעים בירושלים בשנות הארבעים והחמישים. המגורים המצומצמים, הריהוט הדל וציוד משק הבית האופייני: פרימוס, "כחול כביסה", מגהץ פחמים וכו'. הבגדים המתוקנים והמוטלאים, שמלות חדשות לילדות שנתפרות משיירי בד או משמלות ישנות של האם.

קטע מרגש ומעורר חמלה במיוחד מתאר את בני הזוג חיה ועזריאל המטפסים בכבדות ובכאב במעלה ההר אל בית היולדות של "הדסה" הר הצופים. זהו חג השבועות, יום שטוף־גשם בראשית שנות הארבעים. אין טלפון, אין מכוניות ברחוב. חיה אחוזה צירי־לידה, בעלה תומך בה ועוטף אותה במעיל הצמר הלבן שלה. רגליה ניגפות בקוצים ובסלעים, צירי הלידה מתגברים, גשם על ההר ובוץ. במר נפשה חיה מאשימה את בעלה שלא הזמין לה אמבולנס… הוא מניח אותה על סלע, רץ במעלה ההר ומביא אליה רופא ואחיות, והם נושאים אותה באלונקה מאולתרת אל בית היולדות. זוהי סצנה שכאילו לקוחה מעולם אחר, לא מירושלים שאנחנו מכירים.

סיפור מרגש מסוג אחר הוא סיפור ההצלה בשואה של בני משפחתו של עזריאל־שאול – אחותו אסתר, אחיו הצעיר יעקב ואחייניתו מינה בפולין. שלושת הניצולים נאספים אל בית המשפחה בירושלים, ושם הם מתארים את סופם הנורא של יתר בני המשפחה ואת הרפתקאותיהם והצלתם ביער הפולני. בהקשר של סיפור־ביוגרפי ארץ־ישראלי שורשי, הסיפור מן השואה מהדהד פי כמה. הוא גם מסביר את התהפוכות שחלו באורח חייה של משפחת המחברת: אביה, כרבים מבני דורו, איבד בעקבות השואה את אמונתו באלוהים. המשפחה נוטשת את שמירת המצוות והופכת למשפחה חילונית־מפא"יניקית מן השורה. הילדים לומדים בביה"ס ארלוזורוב "לילדי עובדים" בירושלים, ובן־גוריון הוא הדמות הנערצת עליהם מכול.

סיפור יפה נוסף, שחבל שנדחק לעמ' 116, הוא סיפורה של הסבתא־רבא הודס (הדס) והסבא־רבא שבתאי קירשנבוים. סיפורה של הודס – שזכתה בדין תורה לאישור כתוב מבעלה שמחצית ממקומו בגן העדן שייכת לה – יפה ומשעשע, אם כי נדמה לי שיש לו מקבילות. לעומתו, סיפור המעורבות של בני הזוג הודס ושבתאי בניסיון הראשון, שכשל, להקים את המושבה מחניים – מרתק, ומאפשר הצצה מזווית לא מוכרת ליחסים הפנימיים ביישוב המתחדש.

מהלך הסיפור מוביל את הקורא אל השיא. אל נישואיה הראשונים, הקצרים כל כך, של חיה ואל תיאור קיצם המוקדם והקשה. סיפור האהבה בין חיה לדוד, הנישואים הרומנטיים והקצרים וההתאלמנות הפתאומית, והנסיעה שלה עם אביה להונגריה כדי לקבל חליצה, הם שיאי הספר והפרקים ה"ספרותיים" ביותר שלו. בפרקי האהבה וההתאלמנות מתגלה כוחה של המחברת גם בכתיבה יוצרת וחודרת לבבות, בניגוד לכתיבה הדוקומנטרית יותר של מרבית הספר.

ספר ירושלמי

הספר, כביוגרפיה וכאוטוביוגרפיה, מעניין ומרתק, וחושף עולם כמעט לא מוכר ובהחלט בלתי שגרתי. אמנם ניסיונה של הכותבת לשוות לסיפור אופי של סיפור מתח, שבו, כברומנים פופולריים רבים,  נחשפים סודות משפחתיים מתוך התחקות אחר פיסת קרטון צהובה, אינו עולה יפה, שהרי היא מסגירה את הסוד כבר בהתחלה. הסוד־שאינו־סוד הזה משמש חוט שקושר את העלילה, ואולי מוסיף איזה תבלין לספר, אבל הדרמטיזציה היתרה שלו מיותרת ואינה תורמת לאיכות הספר.

יתכן שההנאה שלי מהספר מוטית במקצת לא רק בגלל ההיכרות האישית ויסוד המציצנות, אלא בעיקר משום שתיאורי מקומות מגוריה של המחברת ותיאורי ירושלים בכלל החיו עבורי מחדש אנשים ומקומות מוכרים היטב, שנהניתי לפגוש אותם שוב בגרסה שלה. כך קרה גם לספרים "ירושלמיים" אחרים וביניהם סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז, שהיה קרוב במיוחד ללבם של קוראים ירושלמים, משום שמצאו בו מזיכרונותיהם ומחוויות ילדותם.

אבל גם מבלי להכיר את המקומות או האנשים, הספר והסיפור נוגעים ללב, ואין ספק שקוראים רבים ייהנו ממנו ויתרגשו יחד איתו. רק שם הספר בעיניי סתמי כל כך, וחבל. הדבר מפליא, משום שחיים באר, שהציע את השם, ידוע בשמותיהם המיוחדים של ספריו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' חשוון תשע"ג, 19.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוקטובר 2012, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון נח תשע"ג - 793 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: