מטפל ממעמקים / רות קרא־איוונוב קניאל

מייק אייגן איננו רק אחד הפסיכואנליטיקאים החשובים והמובילים בעולם, אלא משורר עז־מבע המנגן בפסנתר, משוטט ביערות ומבקש קדושה באמצעות לימודי חסידות וקבלה. שיחה עם הילד היהודי שהפך לגדול תלמידיו של וילפרד ביון ("בזכותו החלטתי להתחתן"), לרגל צאת ספרו 'קבלה ופסיכואנליזה'

כשהייתי ילד קטן אני זוכר שראיתי עץ. חציו האחד היה נבול ומת וחציו האחר מלבלב ופורח. אז הבנתי שהאדם יכול להיות בו בזמן מת ומלא חיים. אנו לא מקשה אחת, ויכולים לחוות חיים בחלקים מסוימים, ומוות גמור באחרים (מייק אייגן).

פגשתי את מייק אייגן בעת שהותי בניו־יורק. מכרה הציעה שאשתתף בסמינר שלו על וילפרד ביון, "אתם מוכרחים להיפגש, הוא מסיים כעת ספר על הקשר שבין הקבלה לבין הפסיכואנליזה", אמרה. שתי השיחות הארוכות שקיימנו עברו במהירות, מסע קסום בין המציאותי להזוי, בין בדיון לערות, שעבר בחיפוש משותף אחר שפה שמחברת בין התורה, הטיפול ו"החיים".

מיהו מייק אייגן? אולי גלגול של רבי נחמן או האר"י, כפי שכותב עמיתו לואיס ארון על עטיפת ספרו החדש של אייגן, "פסיכואנליזה וקבלה" (ספר שיצא לפני שבועיים בהוצאת KARNAC הבריטית, שבה הודפסו גם ספריהם של מלאני קליין, ויניקוט, מריון מילנר ומייסדים נוספים של האסכולה הבריטית העצמאית); או שמא הפרופסור הנודע, חוקר ומשורר, מורה ומטפל בעל שם עולמי, שמייצג מצד אחד את הממסד ומלמד בתוכנית ההכשרה היוקרתית באוניברסיטת ניו יורק, ומצד שני בועט באותו ממסד ומאיים לנגחו בכתיבתו העצמאית וברעיונותיו המהפכניים.

אייגן מוכר לציבור בזכות הספרים הרבים שכתב, שניכרים בסגנונם הייחודי, בזרם התודעה שמפציע מתוך הדיון התיאורטי המבריק. סמינרים, דיונים מחקריים, פרקי עיון וסיפורי טיפול מאלפים מופיעים אלו לצד אלו בחיבוריו. עשרים ואחד ספרים שהצלחתי לספור פזורים על המדפים ועל הרצפה, ובוודאי קיימים עוד רבים, לצד עריכת כתב העת הוותיק ‘Psychoanalytic Review‘, והמאמרים שפרסם מאז היותו בן שלושים ושש.

ואולי כאן המקום להוסיף שמייק או מייקל אייגן הוא למעשה מיכאל, נער שגדל בניו ג‘רזי למשפחה יהודית אורתודוקסית שהיגרה ממזרח אירופה, בחור שבגיל צעיר נוטש את מקומו ונוסע לשוטט בסן פרנסיסקו, פוגש בה את אלן גינזבורג ואת ההארה, ובחזרתו לניו יורק מתמסר לחקירה האנליטית. כיום, בגיל שבעים ושש (!), הוא ממשיך ללמד סמינר שבועי מרתק של קריאה בכתבי ביון, ויניקוט, לאקאן ואחרים, להרצות בתוכנית ההכשרה ב־NYU, ובשעות הפנאי, כאשר אינו כותב, מנגן בפסנתר או משוטט ביערות, הוא מנסה, כמו לאורך כל חייו, ללמוד קבלה וחסידות.

אנו מייצרים רגשות שאיננו יכולים לעכל נפשית. מייק אייגן בחדר עבודתו
צילום: Barrie Karp

התאהבתי בחלומות

לראשונה נחשף אייגן לעולם הטיפולי בגיל עשרים, בעקבות חלום של חברו מהקולג', שבו למדו השניים ספרות אנגלית. "הפירוש היונגיאני ששמעתי מאותו חבר היה כמו פיצוץ מרגש ועז", הוא אומר, "התאהבתי בחלומות ובאפשרות לפרשם, והתחלתי ללכת לאותו מטפל". באותה תקופה בערך התחיל מייק לקרוא קטעים מתוך הזוהר, מתורגמים לאנגלית. "הגעתי לזוהר באופן לגמרי לא מודע, וזה השאיר עליי רושם שממשיך ללוות אותי עד היום". לאחר שיטוטיו בסן פרנסיסקו וחיפושו אחר ה"משהו" הלא ידוע והלא מובן – "חיפשתי, לא ידעתי מה, ולא ידעתי מה לעשות עם זה" – הוא חוזר, כי ניו־יורק "התאימה לבדידות שלי". על יחסיו עם נשים באותה תקופה הוא מוסיף אסוציאטיבית, "היו לי אז הרבה נשים, והן רק הוסיפו עוד יותר לבדידות שלי". ומוסיף: "לא ידעתי אז שהטיפול עובד על שבר בלתי ניתן לתיקון. כשהייתי צעיר, עוד חשבתי שאפשר לתקן".

הנה, כך, באמירה מפוכחת זו, נפתחת השיחה עם אחד מגדולי המטפלים וההוגים הפסיכואנליטיים שחיים בינינו כיום. בניו יורק מכנים את מייק "הפסיכואנליטיקאי המיסטי" או "המיסטיקון הפסיכואנליטי". מזה שלושים ושלוש שנים הוא מטפל באותו המשרד, חדר שכור בקומה הראשונה במלון דירות גדול, על גדת הסנטרל פארק. בפגישה השלישית אני כבר לא מופתעת: החדר שבו הוא מקבל את מטופליו מוקף במעגל גדול של כיסאות ריקים, עדות לרוחות הרפאים או לנשמות המגיעות להשתתף באנליזה. במציאות, הכיסאות הללו נותרים שם תמיד, שארית וזיכרון לסמינר הלימודי המתקיים בו כמה פעמים בשבוע. כמו בבית המדרש, החדר שבו לומדים – בו רוחשים החיים.

יש משהו חזק ופשוט בחלל הזה. הכיסאות הריקים במעטפת החדר יוצרים במונחיו של ביון "מְכָל", מעניקים מעטפת עור ואור, מאפשרים מרחב פנימי. באמצע החדר עומדות שתי כורסאות, זו מול זו: כורסת המטפל וכורסת המטופל. שתיהן יכולות להתקפל לאחור ולהפוך ל"ספה פרוידאנית" קלאסית, מזמנת חלומות. הפשטות בחדר זועקת: טלפון ישן וחוטים של נורה. קומקום מחובר לחשמל מוצב על הרצפה בפינה. לצדו קופסת תה, התרמוס של מייק, ערמת ניירות ובלגן על שולחן קטן ורעוע. החדר ריק. החדר ריק וכל כך מלא.

על הקיר תמונה ענקית, צילום. במרכזו שחף נוסק אל השמים הפתוחים, שחף פראי ולבן עם זרועות פתוחות לאינסוף. השחף דומה למייק. זה הנושא שלו. האינסוף. האינסוף והסוף.

לא מטפל, הורה

"כל הדתות מדברות על האחד, זה עניין מאוד מעניין. כולם מחפשים את האחד. האחדות עוברת דרך השלמת השברים. יש מיתוסים שונים, התוהו קודם או האור, מיתוס של אור ממלא ומתפוצץ, או מיתוס של זעקה ונפילה לעולם. העולם מלא כאב. יש כאן כמה שכבות של משמעות, אלו רבדים שונים".

אז איך אתה מאמין בטיפול, אם השבר שלנו, כמו זה של הא־לוהות, הוא אינסופי? 

"בהתחלה לא ידעתי שהטיפול עוסק באותו שבר בלתי פתיר. כשהלכתי לעסוק בכך חשבתי שאפשר לתקן. היום אני מבין שלא. אפשר לנסות לרכך. בעצם, אני לא מאמין בטיפול. טיפול הוא דרך, הוא מסירות, הוא חיפוש". ואז הוא מוסיף, "אגב, המילה מאמין,Believe , היא לא אמיתית, אלא המילה אמונה, Faith. אין לי אמונות, אבל יש לי אמונה. בדיוק כמו שביון הציע לעבור מהאות K שמסמלת ידיעה [Knowledge] לאות F שמסמלת “אמונה“ [Faith].  גם המילה טיפול, Treatment, היא מילה לא טובה, לא מתאימה. יש מילה שאני אוהב, ‘לטפח‘, ‘לעטוף‘, to treat – זה כמו לקחת ילד לטיול, לתת לו יד, להביא לו ממתק – להחזיק אותו, לטפל בו. לא כמו מטפל, כמו הורה“.

במבוא לספרו החדש הוא כותב: “אנו שבורים ושלמים בו זמנית, כמו הא־לוהות, כמו הספירות“. זוהי תובנת עומק שמלווה את כתביו ואת דרכו הטיפולית, והיא כנראה מאפשרת לו לעסוק באנליזה, למרות שמדובר בשבר בלתי ניתן לאיחוי. “ביון מתאר את הטיפול כמטוטלת שנעה בין השלמות לבין החלקים השבורים, בתנועה של שבירה והיאספות, מימין לשמאל. הקבלה, כמו הפסיכואנליזה, מדברת על הגנה עצמית, על בניית פילטרים לשמירת האנרגיה. ולמרות זאת יש הרבה חשד, גם בטיפול“.

אני שואלת האם הוא מצליח לשמור על עצמו מפני כוחות קשים של מטופליו, והוא מפתיע ואומר: “לפעמים הם צריכים להגן על עצמם מפניי. זו האמת“. אולי לכן הוא מתאר את הפסיכואנליזה כריטואל, כתפילה שדורשת הכנה וריכוז, ובמקום אחר כותב כפרפרזה על ספר בראשית: “בראשית היו השתיים – נפרדות ואחדות“.

למי שאמון על הוויכוחים שבין מאהלר וסטרן בשאלה מה קדם למה, הנפרדות או האחדות, והאם ספרציה היא משימה ותנאי להתפתחות או ‘המצב הטבעי‘ של התינוק ביחס לאמו – אמירתו של מייק יכולה להיראות כבחירה מתחמקת, הכרעה ‘שלא להכריע‘. אלא שבחירה זו מהדהדת לתחושתי את רוחם הדרשנית של חז“ל, שאומרים “נוח לו לאדם שלא נברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו“ (בבלי, עירובין יג, ב). נבראנו בעל כורחנו והשבר מוטבע בנו מראשית, קודֵם לנו וחתום בבשרנו. זהו למעשה השבר העמוק שבתוך הא־לוהות; פצע המלווה את הקיום האנושי הסופי, כמו את זה האינסופי. את השבר אי אפשר לרפא, אך מה שמשנה הוא היכולת ליצור מתוכו משמעות, לספר אותו, להתמקם למולו ולהתמירו כל פעם מחדש. על כן “יפשפש במעשיו“. זוהי הפסיכואנליזה במיטבה.

משחק במחבואים

אייגן מפתח בספרו את רעיון המשחק, וכותב שהאדם כל הזמן משתעשע במשחק הקדמוני שגם ויניקוט מדבר עליו, "עכשיו אני רואה אותך, עכשיו אני לא". המשחק הזה מחבר אותנו לתחושה הפנימית הכי פשוטה שלנו, לתנודה הרגשית שבאה והולכת. לדעתו זוהי כוונת הרעיון החסידי שבאדם יש "נקודת נשמה" שתמיד נמצאת בקשר עם הא־לוהות. אותה נקודת־אור היא החיוּת שמחוברת לא־לוהות, כלומר לחוויה הזורמת שלנו; וכמו במשחק המחבואים היא מופיעה ונעלמת, מעניקה טעם ל"עצם הקיום". הא־ל עצמו מתחבא ומתגלה, ועלינו ללמוד לרקוד מולו ולנכוח.

הריקוד, הצבע והחוויה החושנית משחקים תפקיד מרכזי בהגותו, ההולכת אחר השראתם הטיפולית של מריון מילנר, שעִמה התכתב במשך שנים על עבודתה, ושל ביון מורו, שהיה גם צייר. בפתח ספרו מתאר אייגן את המחול של מרתה גרהם כפרשנות למיתוס הקבלי של הצמצום. הוא רואה את תורת הצמצום הלוריאנית כמחווה של השתחוות, כאפשרות לעשות מקום לאחר לידך, בתוכך. הא־לוהות כביכול רוקדת לפנינו, ואנו משיבים לה השתחוויה.

ואכן, כתיבתו של מייק עצמו רוקדת, עוברת בין התורה, או התורות, לטיפול ולחיים. כתיבה פואטית ואסוציאטיבית. גועשת, חשופה מאד ואישית, ויחד עם זאת מלומדת ונשענת על יסודות יציבים, של ידע יצירתי וחי. אני שואלת אותו למה הוא כותב, והוא אומר: "זה מה שאני עושה. איני יכול אחרת. אני כותב כדי ליצור קשר עם המעמקים". ואני חשה שהאדם שאומר את המשפט הזה עסוק במסגרת ובצורה, ולא רק בחוויה; אדם שמנסה לבנות כלים לאורותיו ומסגרת גמישה דיה להכילם, ומבקש לסייע בכך גם לנשמות המתגלגלות אליו ומחפשות מרפא לכאבן.

הטראומה מוחקת

אנחנו מדברים על סבל וכאב. אני משתפת אותו בתחושה שהכאב תופס מרחב פנימי שונה מהשמחה, ושברגעי צלילות הסבל מעמיק, תופס יותר מקום. "כן, זו אמת. ויניקוט אומר שאדם בריא סובל יותר, כי יש לו מרחב הכלה גדול יותר. יש בו אפשרויות קיום רבות, שמתקיימות מבלי לחנוק ולצמצם את עצמו, ואילו האדם החולה, המרחב שלו קטן, הוא סוגר את עצמו ולכן סובל פחות.

"המצב הכי נורא זה כשטראומה מוחקת את היכולת לחוות. יש אדם שנמצא אצלי בטיפול עשרים שנה במצב הזה. הוא פשוט לא יכול לחוות את הטוב שבעולם. הוא רואה ושומע, אבל לא יכול להרגיש כלום. ואני לא מנסה להסביר לו שזה לא נכון, אני מאמין לו ושומע את המצב, ונמצא איתו שם. זה לא מקל עליו, אבל משהו מתרחש עמוק בפנים בזכות ההכרה בחוויה שלו, האמת שלו כפי שהיא… לפעמים האור ממלא מדי ושורף את היכולות. גם אור גדול מדי מזיק לאדם. רעש חזק מדי ממית ומחריש. ואני נמצא כמו ים, ברקע הדברים. ים שנמצא, מקשיב. לפעמים הדברים מתרככים בזכות זה. הרקע נעשה נוכח, המצב משתפר. לפעמים גם זה לא עוזר".

        אני שואלת את מייק האם הכול תמיד כל כך מורכב בטיפול ומלא סתירות, והרי לפעמים תינוק רעב בוכה כי הוא פשוט צריך אמא וחלב. "לא, זה לא הכול", אומר מייק, "אין מצב פשוט. מדובר באיכות ההנקה ובאיכות החלב. לפעמים הסבל של התינוק כל כך נורא שהוא צריך לסתום את האף בזמן שהוא אוכל, לעצום את העיניים ולסתום את האוזניים, ורק לקחת את החלב כי אחרת הוא ימות מרעב – אבל מה שקורה שם בעצם, בפנים, הוא האיכות של החיים. לא רק הישרדות, אלא השאלה איזו איכות של חיים יש לך בתוך זה".

שתי פגישות חייו

כמו השיחה שלנו שגולשת מנושא לנושא, גם המשרד של מייק הוא בו זמנית חדר עבודה, בית מדרש, קליניקה ופרוזדור אל העולם הבא. לא תמיד אני מספיקה להכיל את הדברים. מייק עוזר לי, ומשרבט חלק מהמילים והביטויים על פיסות נייר שמתפזרות בחדר. הנה, לדוגמה, שמרתי עמי כמה פתקאות. Psychic Taste Buds. מה זה, שאלתי, בטוחה שחמק ממני מונח טיפולי מוכר. “אנשים טועמים זה את זה פסיכולוגית“, אומר מייק. “בלוטות־טעם או מחושי־טעם נפשיים. זה מונח שהמצאתי“. יש לנו בלוטות מיוחדות למפגש הנפשי. “על כך ביון אומר“, הוא מוסיף, “שכששתי נשמות נפגשות – נוצרת סערה רגשית.

“את זה ביון כותב בסוף חייו, ועל הסערה הנפשית הזו אני מנסה לדבר“. ואז הוא מספר לי על ביון: איך נפגשו בשנה האחרונה לחייו, כשביון הגיע לניו יורק להעביר סדרת הרצאות בפסיכואנליזה ב־1977. מייק העריץ אותו מאז שהיה צעיר, והשתוקק לפגשו. בסוף הם נפגשו באנליזה: טיפול פסיכואנליטי בן שני מפגשים בלבד (!). ומייק מכריז: “אלו היו שתי הפגישות ששינו את חיי“.

“בזכות ביון החלטתי להתחתן“, מספר מייק בפגישתנו השנייה. ביון אמר לי: “נישואין אינם מה שאתה חושב. זה מישהו לומר לו את האמת, זוהי ההזדמנות לרכך את החומרה שלך כלפי עצמך.

“האמנתי לו. הראשון שהאמנתי לו בחיי היה סוקרטס, הרגשתי שפגשתי אותו פנים מול פנים. וגם לביון האמנתי. האמת היא אמיתית, כל הדברים האחרים היו שקרים. ביון האמין באנשים שחיים יחד ומגדלים ביחד ילדים, ומתעסקים במציאות הממשית. אשתו הראשונה מתה בלידה והילדה שגדלה ניסתה פעם אחת להגיע אליו ובכתה, ולא יכלה להגיע, והוא קפא לפתע – כי הרגיש שיש בתוכו מוות פנימי בגלל מלחמת העולם השנייה. כן, אנחנו יכולים להיות לגמרי מתים ולגמרי חיים בו זמנית“, מייק נשטף במחשבותיו, ומאסונו הנורא של ביון עובר ומספר משהו אישי מאוד על חייו.

בסמינר, שבוע אחרי כן, מייק מלמד את ביון ומדבר על הצד החיובי של ההשלכה על הזולת. האדם שאני נשוי לו, הוא אומר לקבוצת המטפלים שיושבים במעגל, “לוקח עליו את החלק האפל שלי, את כל מה שאני לא יכול לשאת הוא נושא“. בחדר שוררת דממה. אנשים מיוחדים באים ללמוד אצל אייגן. הוא לא מסנן אותם, אלא, כדבריו, “הם פורשים מעצמם. מי שלא מתאים חש בכך ועוזב“. מייק מלמד אותם כבר 56 שנה.

מהם הדברים החשובים שקיבלת מביון באותן שתי פגישות?

"הוא היה אומר לי דברים לפתע פתאום, דברים נוקבים ומטלטלים. כמו המשפט שאמר על הקבלה: 'אני משתמש בקבלה כתשתית לפסיכואנליזה'.

"כמו ויניקוט, גם ביון היה תלמיד של קליין. בעקבותיה הם עסקו בהרס ובטירוף הפנימי, תיארו חוויות של הרסנות שאף אחד לא נגע בהן לפני כן. מלאני קליין היא אנליטיקאית של יצר המוות, פסיכולוגית של מלחמה. כמו בתפיסות החזקות של 'יצר הרע' ביהדות, גם היא מתרכזת בצד האפל, בסטרא אחרא, צוללת לתוך הפסיכוזה והפירוק. בכך היא עוררה גל גדול של פסיכואנליטיקאים יצירתיים, כמו ביון, ויניקוט, מילנר, אנדרה גרין – כולם צמחו מתוך תורתה.

"מצד שני אפשר לומר שרק אחרי פטירת קליין ביון נהיה יצירתי וחי יותר. הספרים הגדולים שלו יצאו ב־1970־1960. ספריו צמחו אחד מהשני, והאחרון, Attention and Interpretation, הוא חיבור לגמרי קבלי“.

אני שמיכת טלאים

שנים אחרי פטירתו של ביון, שמע מייק שהמפגש ביניהם השאיר גם על ביון עצמו רושם עז. אני שואלת האם הוא מתגעגע לביון, ובעצם מתכוונת לשאלה אחרת: כיצד הגיעו השניים למעמקים כאלו בשתי פגישות בלבד. ובכלל, האומנם טיפול הוא עסק להתאהבות חולפת, מפגש בזק מטלטל? מייק מסביר שזה לא היה מפגש חולף, אלא השפעה על מעמקי החיים. "גם המפגש עם אנדרה גרין השפיע עליי. זה היה נפלא. אבל זה לא היה כמו עם ביון, אותו פעמון שמצלצל 'אמת, אמת'. העברה של המהות ושל העצמיות. הרגשתי שהוא היה שם, שהוא לגמרי מבין אותי. אצל גרין ראיתי גם את האגו שלו, את 'הצד האחר'".

אז אתה באמת מאמין בטיפול של שתי פגישות?

"כן אפילו של דקה. דקה. רגע יכול לשנות. אפילו רגע יכול לעזור, דברים שלא האמנתי שאפשר להחיות, חלקים אבודים, מתים… ואז משהו קרה, זה השתנה, נפתח. משהו חדש לגמרי התרחש בתוכי. זה היה כמו אינטואציה, חיזיון, טעם חושי שמדבר אליך… פרויד קורא לחלום 'המרחב האחר', דיבור מתוך הלב, מהמקום האחר שבתוכך. זה כמו טראנס של יציאה מעצמך.

"זה קרה כי האמנתי לו. הרבה אנשים אמרו לי להתחתן, אבל רק לביון האמנתי. אמת היא אמת היא אמת".

מהרגע הראשון הלכתי שבי אחרי רוחו הגדולה של אייגן. האמנתי לו. שמעתי את הכאב והשברים שהוא אוסף ועוטף בתוכו ואצל מטופליו. "הפסיכואנליזה נוטה לשכוח שאנו הילדים של א־לוהים הרבה לפני שאנו הילדים של הורינו", אומר מייק בדרכו המיוחדת, שלא מפחדת לערער את ערכי היסוד של המסורת הפסיכואנליטית ולחבר בין עולמות כה שונים.

הוא מספר לי על פגישותיו עם הרבי מלובביץ' ועם ויניקוט. בניסיון להבין עוד את מקורות השראתו, שאלתי על מסורות הלימוד שמתוכן צמח ועל הכשרתו האנליטית. מייק מכריז שהאנליסט שלו דחף אותו לכתוב דוקטורט, ושזה היה פרק שולי בחייו. "כתבתי את הדוקטורט על השאלה איך שני אנשים הולכים זה כלפי זה ומתרחקים זה מזה", ומיד מוסיף: "אבל אין לזה שום קשר לעצמי הפנימי, מעולם לא פרסמתי את זה, זה לא עניין אותי… אני לא אדם מאוד משכיל. דומה יותר לשמיכת טלאים – מלקט מפה ומשם. אקלקטי".

אנו עוברים לשוחח על רוחניות ודתיות. לשאלתי על מקומה של הדת בחייו, הוא משיב: "יש לי תקופות יותר רוחניות ודתיות, בעיקר כשאני מפחד. אז אני נהיה יותר דתי. הייתה לי תקופה ממש דתית, שבה שמרתי מצוות, אבל זה לא תפס. אני אוהב גם יוגה והינדואיזם ובודהיזם, ומיסטיקה נוצרית ומשוררים סוּפים, אני אוהב דברים שמדברים לנפשי. המערכת לא מטרידה אותי אלא מה שהיא מעלה ופותחת. זה כמו הרבה מפתחות שפותחים הרבה דלתות".

בהמשך אנו חוזרים לכך, מדברים על גישות של מקובלים הרואים במצוות ריטואל שבונה את הא־לוהות. ניכר כי הנושא נוגע בו מבפנים. יחסו לעולם הדתי וההלכתי מורכב, בשל הרקע שממנו צמח. "אני מכיר את העולם האורתודוקסי. יודע עד כמה הרסנית יכולה להיות כל האשמה הזו. החסידות עזרה לי להשתחרר מהדת, להגיע לדרגה של 'יחידה'. זה מה שריפא אותי. יכולתי פתאום לחוות רגעים של חסד שלא חשבתי שאני מסוגל לחוש. אבל זה לא היה קורה אם הייתי נשאר בעולם הדאגה והאובססיה של המותר והאסור. זה היה כמו טבעת חנק ורציתי לנשום. יש כל מיני דרכים לתקשר עם א־לוהים – דרך המצוות או דרך משהו אחר. מצוות הן כמו הכלי הפסיכואנליטי, צריך לדעת איך להשתמש בו נכון".

בעיה של הכלה

לרגעים הוא צולל פנימה, לפעמים אפילו נדמה לי שהוא מטפל בי, כמו שביון קיבל אותו לשתי פגישות ששינו את חייו. תמיד אחרי השאלות שלי אייגן מקשיב להד עד הסוף, לא מפחד מהריק. עד שנוצר חלל פנוי, שזו אולי המטרה המרכזית של האנליזה.

מייק מתרגש מאוד מהניגון של חב"ד וממילותיו של המחבר הבלתי ידוע: "הנשמה יורדת לתוך הגוף, היא צועקת ויי, ויי, ויי. ירידה זו לצורך עלייה, עד שכל זה הוא כדאי". על שאלתי היכן מתחילה הזעקה, מנין מגיע ה"ויי", מכאן או משם, כשהנשמה מתנגשת בצמצום ובגוף בעולם הזה, בחלקיות ובפשרוֹת, או שמא בירידתה לרחם, בפשרה הראשונה ובכורח לאבד את אור האינסוף שהיה דלוק על ראשה, הוא אומר: "אנחנו לא יודעים מי בעצם זה שצועק. כולנו יוצאים לכאן בפיצוץ, זה הביג־באנג, האדם מתחיל את חייו עם זעקה. הזעקה יכולה להיות מחרישת אוזניים או שקטה. אבל היא נמצאת שם תמיד, מההתחלה. אגב התחלה, זה מעניין שלמלאני קליין ולויניקוט יש המון התחלות. וכל פעם מדובר בהתחלה אחרת. 'בהתחלה היו האהבה והשנאה', 'בהתחלה הייתה האם הטובה', 'בהתחלה הייתה האגרסיה'. יש משהו מעודד בכל ההתחלות השונות האלו. זה אומר שאנו יכולים להיעלם ולחזור, ולהתחיל כל פעם אחרת".

יש לו שני בנים, דוד ויעקב. האחד משורר והשני מדען. את אשתו בטי (בת שבע) מייק מעריץ ואומר שהיא "יכולה לעזור ולטפל באנשים שאף אחד לא יכול לעזור להם". בטי היא ציירת ומטפלת באמנות, והם חיים בברוקלין. בכל קיץ הוא נוסע לקייפ־קוד, לחופי האוקיינוס, וכותב שם את ספריו. למרות העולמות הרבים שהוא מצוי בהם, יש למייק אייגן יכולת לשקוט, להתייצב במקום, להקשיב ולהכיל. תוך כדי שאנו תקועים בפקק ענק על גשר ברוקלין, לאחר שהוא מציע לי טרמפ הביתה ממשרדו במנהטן, מייק מסתכל באורות העיר המתרחקים ואומר שאין לנו כלים לסבול את העולם הפנימי שלנו. "שבירת הכלים היא בעצם בעיה של הכלה. אנו מייצרים רגשות שאיננו יכולים להכיל ולעכל נפשית, ולכן מצויים בשלב אבולוציוני מוקדם בהתפתחות העיכול הרגשי שלנו. זה האסון שלנו, אין לנו מושג איך לעבוד עם כל החומרים הללו שבתוכנו". ואחר מחשבה מוסיף: "מצד שני, בזכות אותן יכולות מרובות שלנו אנחנו יכולים להיות לגמרי חיים ולגמרי מתים בו בזמן; להאמין בא־לוהים ולא להאמין בו; להיות עצמי שישנו ועצמי שאיננו. כמו שביון אומר, יש לנו בפנים 'חירות עוברית'. אנו יכולים להפוך את כיוון האבולוציה ולשוב לדרגה טרום־רחמית. בתוכנו יש גרעין שתמיד נשאר לא מפותח, 'בלתי נולד', קדמוני ופרימיטיבי. יש בכך משהו מעודד ומלא תקווה".

אשליה ויצירתיות

אדם פיליפס, פסיכואנליטיקאי נודע כשלעצמו, ערך בשנת 1993 קובץ ממאמריו של אייגן. כותרת הספר, "חבל הלוליינים המחושמל", משקפת נאמנה את האקסטטיות הבוערת של השחף הנועז של עולם הפסיכואנליזה. אחת מטענותיו של אייגן החוזרת בספר היא שללא אשליית האומניפוטנטיות – היצירתיות נחנקת. אנו זקוקים לאשליית הגדלוּת כדי לחוות את החיים בכל עוצמתם. שמות ספריו של אייגן מעידים על החיפוש הפנימי שלו, ועל בקשתו לפגוש את כל הרגשות, גם האפלים שבהם. 'טירוף ורצחנות' (2010), 'זעם' (2002), 'תחושת מוות נפשי' (1996), 'הגרעין הפסיכוטי' (2004), 'הזנה רעילה' (1999) ועוד. לצדם יש ספרים שנקראים 'אקסטזה', 'העצמי הרגיש' או 'הקשר עם המעמקים'. על המילה "רגשות" מייק לא מתפשר. בכל עמוד ועמוד, בכל נשימה.

בסמינר קראנו באותו השבוע מתוך ספרו 'ענייני רגשות'. ספר זה נפתח בהצהרה כי כל עוד "רגשות הם אזרחים מסוג ב', בני האדם ייוותרו אזרחים נחותים עוד יותר". בקבוצה מדברים על תחושת הקטסטרופה והסופניות. החוויה שעכשיו זה באמת הסוף, המקומות שבהם אנו מאבדים את חיינו לדעת. מייק אומר: "לפעמים אנו מעלימים את עצמנו כדי לשרוד. כדי להעלים כאב אנו פשוט מעלימים את עצמנו, וכך נוצר השיגעון. פרויד מלמד שהטראומה מציפה, כמו תינוק אחרי צרחות מרוב רעב, ששוקע בלא ידיעה, נרדם, 'מאבד הכרה'. אנו עושים זאת גם, כמבוגרים". ומוסיף: "אבל אנחנו תמיד חוזרים ותמיד שורדים".

לפתע מישהי בקבוצה מזדעקת ואומרת, "לא, לפעמים אנחנו באמת לא חוזרים", ופסיכואנליטיקאית מבוגרת מצטרפת אליה, "נכון, אפשר ממש למות לפתע, להתכלות. להתאיין. זו לא רק מטאפורה. אני מכירה את זה". בחדר דממה. מייק מסתכל עליה ונושם עמוק ובקול. הוא אומר לה "באמת?", והיא חוזרת על דבריה, כמעט מילה במילה. הוא אומר שוב "באמת?", ואני מתחילה להבין את מה שקורה. כל המשתתפים בחדר שומעים רגש, נקי. זה מהדהד, הטיפול קורה עכשיו, בקבוצה הרכונה קדימה, בבית המדרש הנפשי. מייק מתחיל לדבר על הבדלי הפרספקטיבות. "יש כל מיני סוגי עבר, עבר חי ועבר מת", ואז מוסיף: "לכן יש ברכה יהודית שאומרים כל בוקר – תודה א־לוהים שאתה מקים אותנו לתחייה".

"כל מה שמתחיל, הוא כבר נהיה", חוזר ואומר לי אייגן רגע לפני שאנו נפרדים, ואז זורק לחלל הערה שהולכת איתי מאז – "האהבה והשנאה הן בעצם דבר אחד. זה מה שלימדו אותי ביון ובלייק, בלייק אומר זאת בפואמה על נישואי השאול והעדן, Enough or too much"

———

מקומו של ההרס

לוותר על המוכר, ויליפרד ביון

 מורו של אייגן, וילפרד ביון, נולד בהודו ב־1897 והתחנך באנגליה. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין זוטר בצבא הבריטי. אלפים נהרגו סביבו במלחמה אכזרית על גבול צרפת והוא נותר לפקד על חטיבה שבה נותרו טנקים מעטים. הוא היה המום כשקיבל שני אותות גבורה וקרא למלחמה "הארץ של שום מקום".

הוא למד רפואה ופסיכותרפיה והוכשר מ־1933 במרפאת "טאוויסטוק" שהצמיחה דמויות בעלות שם בתחום הטיפולי. בעת מלחמת העולם השנייה עבד כרופא צבאי וטיפל בהלומי קרב. נחשב למייסד הטיפול הקבוצתי. ביון הגדיר במהלך עבודתו עם נפגעי המלחמה את שלוש הנחות היסוד של התנהגות בני אדם בקבוצות: תלות, מאבק־בריחה וזוגיות, שהן פרדיגמות תקפות עד ימינו. הוא הוכשר כפסיכואנליטיקאי ב־1947 ובהמשך דרכו טופל כמה שנים באנליזה אצל מלאני קליין. התמקד בחקר הפסיכוזה, הסכיזופרניה ומחלות נפש חמורות אחרות, והתמנה לנשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית בשנים 1965־1962.

במהלך המלחמה איבד ביון את אשתו הראשונה בלידת בתם (Parthenope, שהפכה לאנליטיקאית מוכרת בפני עצמה), והתחתן בשנית לאחר המלחמה. אחד ממטופליו המשמעותיים של ביון בשנות הארבעים היה הסופר סמואל בקט. עקבות המפגש ביניהם הותירו רושם על המחזות “סופמשחק“ ו“מחכים לגודו“, ועל חיבורים נוספים שעוסקים ברעיון ‘המתקפה על החיבורים‘ בנפש הפסיכוטית. ב־1968 נדד ביון ללוס אנג‘לס וניתק עצמו מהממסדים שלהם השתייך בעבר. בעשר השנים האחרונות בחייו המשיך ללמד ולכתוב, והעביר סמינרים מרוכזים לפסיכואנליטיקאים בברזיל, בארגנטינה, באיטליה, באנגליה ועוד. הוא נפטר ב־1979.

ביון נחשב לאחד הפסיכואנליטיקאים המקוריים והיצירתיים ביותר, דמות שהקדימה את זמנה וזכתה להערכה עצומה משנות ה־90 של המאה שעברה. עסק בשאלות עומק כגון מוות נפשי, יכולת ההכלה האנושית, תחושת הקטסטרופה המתמדת ומקומו של כוח ההרס. אחת מתרומותיו החשובות היא התיאוריה של החשיבה. עבור ביון כל חשיבה היא רגשית ודמות האם מהווה מכל קריטי שבתוכו מתפתחת יכולתו של התינוק לחשוב ולעבד "מרכיבי ביטא" (רשמים ותחושות שאינם ניתנים לחשיבה). האם מפענחת, חושבת עבור התינוק ומפעילה את פונקציית אלפא המעבירה רכיבי ביטא לחשיבה מילולית. ככל שהיא מבצעת טוב יותר את ההתמרה הזו כך לומד התינוק בהדרגה לחשוב בעצמו. יצירתיות נולדת במקום שבו אדם מוכן לא לדעת, לוותר על המוכר ולהיפגש עם הבלתי נודע. ככל שהתפתחה הגותו של ביון הוא הפך לדמות יותר מיסטית, תוך שימושו בסמל ה־'O‘ כדי לרמז על מציאות בלתי נתפסת ואינסופית. כדי להתקרב אל ה־O עלינו להשתחרר מידע קודם, לחשוב ללא זיכרונות וללא משאלות, להרשות לעצמנו להיות בתוך החוויה.

לפי ביון החוויה היא ידיעה רגשית שפירושה היכולת לחוות לעומק מצוקה של אדם אחר. אפשר לומר שהוא אינו מסתפק ב“לדעת על“ אלא מחפש כיצד “לדעת את“.

חני בירן ורות קרא איוונוב קניאל

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-גיליון בראשית תשע"ג - 792 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. כתבה יפהפיה ומעוררת השראה !!!
    תודה !!!
    תביאו עוד ראיונות כאלו עם אנשים מענינים !!!

  2. יופי!
    אהבתי, ורעייתי עוד יותר, את "נישואין אינם מה שאתה חושב. זה מישהו לומר לו את האמת, זוהי ההזדמנות לרכך את החומרה שלך כלפי עצמך"

  3. כתבה נפלאה ומעוררת השראה, רות, כתבי עוד, כל שאת כותבת מרחיב את הדעת ואת הנשמה!

    • אייגן אומר: 'האדם שאני נשוי לו לוקח עליו את הצד האפל שלי. מה שאיני יכול לשאת הוא נושא'. לו היה טוען להיפך: 'אני מוכן לשאת מה שבן/בת זוגי אינו יכול', הייתי מסכים עימו בשתי ידים – כך המידה הראוייה לאדם להיות 'נושא בעול עם חבירו'. האם ראוי גם ההיפך – להטיל על זולתי את כל הצרות, המרירות והתיסכולים שלי?

      הרב אשלג, ובעקבותיו הרב דסלר, בנה שיטה שלימה על כך שהאדם צריך להיות 'נותן' יותר מאשר 'מקבל'. אף הרמב"ם הדריך את הבעל שלא יהיה עצב ולא רגזן (הלכות אישות, סוף פרק טו). אולי עדיף להחזיק 'כיפה של חשבונות' – כמו שהיתה בירושלים, כנזכר במסכת ראש השנה) – ובה לנקות את הראש מכל המולת החיים ומשבריהם, ולהיכנס הביתה בראש נקי ופתוח להקשבה אמיתית לבני המשפחה.

      בברכה, פלוא אור

      • כשאייגן אומר "האדם שאני נשוי לו", הוא לא מדבר על עצמו כ"אני" פרטי, אלא כמייצג כל אדם. למעשה הוא אומר בדיוק את מה שאתה אומר. ההבדל ביניכם הוא שאייגן הוא פסיכולוג ואתה מטיף.

      • המן השמאלץ של ש"צ לוינגר, המטביע את כל המחלוקות ב'אחדות הכוללת', אכלת?

      • צבי ח' דיז'ונסקי

        אייגן צודק לגבי הכרת הטובה שצריך לחוש האדם כלפי זוגתו (וכן להיפך), שבלעדי שותפותה ונשיאתה בעול עימו לא היה שורד, בבחינת 'שלי ושלכם שלה'.

        כדאי לצטט כאן את דברי רבי נחמן מברסלב: 'הזהיר לכבד ולייקר את אשתו, כי אמר: הלא הנשים הם סובלים צער וייסורים גדולים מאד מאד מילדיהם, צער העיבור והלידה והגידול, כאשר ידוע לכל עוצם מכאובם וצערם וייסוריהם בכמה אופנים הקשים וכבדים מאד מאד. על כן ראוי לרחם עליהם ולייקרם ולכבדם. וכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט,א): "אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו" [כבדו את נשיכם כדי שתהיו עשירים], וכן אמרו (יבמות סג,א): "דיינו שמגדלות את בנינו". (שיחות הר"ן סי' רסד).

        פלוא צודק, שיש לנהוג זהירות שלא להביא הביתה את כל הצרות שבחוץ. לעיתים קרובות אין האשה יכולה לעזור בפתרון הבעיה, ואדרבה, היא לוקחת את הדברים קשה יותר, כמתואר ב'אבות דרבי נתן', סוף פרק ז.

      • שמשון צבי לוינגר

        על שיטתו של הרב אשלג, ראו במאמרו של פרופ' רון מרגולין, 'תורת האהבה', מוסף-שבת, גליון י"ב באייר תשע"ב.

  4. נהניתי מאוד לקרוא את הכתבה. מרגשת ומקיפה. כחילונית (יחסית) נהניתי גם לקרוא את התגובות ואת הציטוטים מן המקורות. אבל אולי הציטוטים מצביעים על מציאות חיובית מדי, שאינה תמיד אפשרית?! אולי ביון הציע לאייגם ראיה מציאותית יותר, וגם סתם ניסה לפתות את אייגן, שכנראה חשש מנישואים, בתיאור הכלה שיש בנישואים?
    רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

    • ש.צ. לוינגר

      אכן, כשכל אחד מבני הזוג שואל את עצמו ראשית כל: 'מה אני יכול לתת?', המציאות נעשית יפה יותר! הבעיות לא נפתרות במחי יד, אך הן נכנסות ל'פרופורציה' – ההתמודדות איתן נעשית ממוקדת ויעילה יותר.

      בהצלחה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: