תורה של איש אחד / תמיר גרנות

מכל הנושאים, פסוקי החיתום של התורה מתמקדים דווקא במעלת נבואת משה. עיון בעיקר השביעי של הרמב"ם מסביר מדוע לא יכול היה להיות אחרת

ספר דברים, ועמו ספר התורה כולו, מסתיים במות משה רבנו ובסיכום מפעלו. שלושת הפסוקים האחרונים של התורה מתייחסים לשני ההיבטים המהותיים של אישיותו ותרומתו:

א. מנהיגותו ההיסטורית: "לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ… אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל ִישְׂרָאֵל" (יא־יב).

ב. נבואתו ומכאן גם חלקו ביצירת התורה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (י).

היינו יכולים להעלות על דעתנו סיום פחות אישי לתורה, למשל תיאור מצבו של עם ישראל, שבח והלל לה' ועוד. בחירת התורה לסיים דווקא בשבחו של משה מעידה על חשיבותו העצומה להיסטוריה הישראלית ולעצם יצירת התורה.

איור: מנחם הלברשטט

תנאי לתורה

הרמב"ם ניסח את העיקר השביעי בין עיקרי האמונה שלו כך:

נבואת משה רבינו עליו השלום. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו. כולם הם תחתיו במעלה, והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שיימצא. (פירוש המשניות, הקדמה לפרק 'חלק').

שתי שאלות ברצוני להעלות בעקבות דברי הרמב"ם:

א. כאשר אנחנו עוסקים בעיקרים השאלה איננה אם הם נכונים או לא, אלא אם יש להם מעמד של "עיקר" אמונה, כלומר שללא האמונה בהם מתמוטט בניין האמונה כולו. מדוע האמונה בה' או בתורה אינן יכולות להתקיים ללא עיקר האמונה העוסק במשה רבנו?

ב. מהותו של העיקר השביעי היא האמונה במעלה האישית שהשיג משה. כל יהודי יכול להאמין שמשה זכה למדרגת הנבואה הגדולה ביותר, אך מהו בדיוק התוכן של גדולתו? מה מהות המעלה שהוא השיג?

הרמב"ם קובע: "הוא עליו השלום הגיעה התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית". האם אנו מבינים מהי המעלה המלאכית שאליה משווה הרמב"ם את משה? עיקרי האמונה מיועדים לציבור כולו, לא רק לפילוסופים – האם יהודי פשוט יכול להבין כיצד מדברים עם ה' באמצעות מלאכים וכיצד עושים זאת עם השכל בלבד?

הבעיות שהעליתי לא נעלמו מהרמב"ם, שכתב בהמשך דבריו בעיקר השביעי:

רצוני היה לבאר זה העניין הנפלא ולפתוח המנעול ממקראות התורה… לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאד והיינו צריכין להצעות רבות והקדמות ומשלים… ולא יספיק בעניין זה לבדו ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקצור מאה דפים.

אלא שהתנצלותו של הרמב"ם איננה פותרת את הקושי היסודי של הבנת תוכן האמונה בנבואת משה. דומה שלכך כיוון הרמב"ם כשניסח בלשון פשוטה את ההבדלים בין נבואת משה לשאר הנביאים, והעמידם על ארבעה:

א. נבואת משה הייתה ישירה וללא אמצעי.

ב. נבואת משה הייתה במצב ערנות, ואילו שאר נביאים התנבאו בחלום.

ג. הנבואה לא החלישה את משה.

ד. משה התנבא כאשר רצה בכך, ואילו נבואת שאר הנביאים הייתה תלויה ברצון ה'.

דומה שכל ההבדלים שמנה הרמב"ם שורשם בהבדל מהותי אחד, שבשל הקושי לתפסו אנו נאלצים להסתפק בסימפטומים שלו.

מין בפני עצמו

כדי להבין משהו מכוונת הרמב"ם עלינו לפנות לפרקי הנבואה בספר 'מורה הנבוכים', שבהם הוא מסביר את ה'מכאניזם' של הנבואה: הנבואה היא שפע שופע מאת ה' שנקלט על ידי הכוח המדמה. הכוח המדמה של אדם השואף לנבואה חייב להיות שלם, כששלמות זו תלויה בשלמות המידות והחומר של האדם. זו הסיבה לכך שהנבואה תמיד מגיעה במראה או חלום, שבהם הכוח המדמה פעיל. הנביא איננו שומע את דבר ה' שמיעה אקוסטית, אלא חולם אותו, חלום 'אמיתי', אבל עדיין חלום. כיוון שהכוח המדמה הוא פאסיבי וקולט בלבד, הנביא איננו יכול ליזום את הנבואה אלא היא מתרגשת עליו. גם האופי המשלי של נבואות רבות קשור במדיום הזה של הנבואה, שהרי בדמיון 'רואים' תמונות.

ייחודיותה של נבואת משה נובעת מן העובדה שהיא איננה זקוקה לכוח המדמה, והתפיסה שלו היא בלתי אמצעית. אף שהרמב"ם איננו מגלה לנו באופן ישיר כיצד נבואת משה מתרחשת, תכונותיה המיוחדות (למשל הערנות של משה, היותה ללא חידות והעובדה שמשה יכול להתנבא בכל עת שירצה) נובעות מהיותה בלתי אמצעית, ללא ה'מדמה', ותלויה בהכרה השכלית.

כעת נשוב לשאלה שעוררנו בראשית התייחסותנו לשיטת הרמב"ם – מהי החשיבות של האמונה בייחודיות של נבואת משה:

ואחר שדברנו במהות הנבואה והודענו אמתתה, ובארנו שנבואת משה רבנו עליו השלום נבדלת מנבואת זולתו, נאמר שעל ההשגה ההיא לבדה נתחייב הקריאה אל התורה, וזה שזאת הקריאה שקרא משה רבנו עליו השלום לנו לא קדמה כמותה לאחר ממי שקדם מאדם אליו, ולא התאחרה אחריו קריאה כמותה לאחד מנביאינו, וכן יסוד תורתנו שלא יהיה בלתה לעולם, ולזה לפי דעתנו לא הייתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורה אחת, והיא תורת משה רבנו עליו השלום (מורה נבוכים, ב, לט).

יש קשר מהותי בין אופיה החד־פעמי של נבואת משה לבין התורה. כיוון שנבואת משה היא "מין" בפני עצמו, גם התורה היא מונומנטלית, והיא איננה ניתנת לשחזור או לחיקוי.

הרמב"ם קובע: רק תורה שנמסרה על ידי אדם שלם לגמרי בשלמויות המתנות את הנבואה יכולה להיות תורה א־לוהית. ועוד, כיוון שתורה מושלמת תיתכן רק אחת, וזו ניתנה על ידי הנביא השלם, משה, הרי שכל תורה המתיימרת להחליף את תורת משה היא תורה שקרית.

אין אחרת

קביעותיו של הרמב"ם משתלבות היטב עם סיום התורה: מותו של משה הוא סוף התורה, מפני שלא תיתכן תורה בלא משה. פסוקי הסיום של התורה, אם כן, אינם רק פרידה חגיגית מהדמות הראשית שלה, אלא פרידה מעצמה – התורה מספרת לנו מדוע איננה ממשיכה: משמת משה, לא יכולה יותר להיות תורה.

מעתה אף יובן מדוע מכונה התורה "תורת משה". אין זאת רק בשל העובדה ההיסטורית שמשה רבנו הוא זה שמסר אותה, אלא מפני שלא תיתכן שום אפשרות אחרת אלא זו – שמשה רבנו ימסרנה!

*

תולדות משה נפתחות בפרק ב' של ספר שמות בתיאור לידתו כאחד האדם: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". ומנגד: איש הא־לוהים, "אשר ידעו ה' פנים אל פנים". לומר לך: זה שהתחיל ככל האדם היה למלאך כמעט! וכך לכולם: כל אחד צריך לרצות להפוך מסתם איש ל"איש הא־לוהים". ומחילה מר' זושא.

—-

מערכת 'שבת' מודה לרב ד"ר תמיר גרנות על עיוניו המרתקים בפרשות ספר דברים, ששפכו אור חדש על התקופה שבה הפך עם ישראל מעם נודד לחברה בוגרת וריבונית. בהזדמנות זו אנו מקדמים בברכה את הרב זאב ויטמן, רבה של תנובה ואיש תנ"ך מובהק, שילווה אותנו לאורך ספר בראשית.

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוקטובר 2012, ב-גיליון שמיני עצרת תשע"ג - 791 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: