הטבע מתחיל לדבר / שמואל מרצבך

בהגות הראי"ה קוק הטבע מוצג בתחילה בפן הכוחני שלו, כמכניזם הנעול של העולם. תפקיד הנס איננו רק לפרוץ אותו אלא להעניק לו משמעות וכיוון. על הרמז שבנענועים

סוכות הוא חגו של הטבע. היציאה לחוץ אל דירת העראי, אל כיפת השמים, אל המרחב; לקיחתם של המינים המלבלבים והריחניים ונענועם כלפי ארבע רוחות השמים; ותפילותיו של החג על המים והתבואה מבטאים באופן מובהק את אופיים הטבעי של ימי הסוכות.

אולם כשנדקדק יותר וננסה לברר מהו אותו "הטבע" כפי שאנו קוראים לו, נמצא חוסר בהירות מסוים: האם הטבע הוא רק הירוק הריחני והתוסס? שמא כוונתנו לטבעיות הבראשיתית, זו שטרם נגעה בה יד אנוש ושנראה בה 'כוח הפועל בנפעל' – מה שחסר לעתים במציאות המעובדת? ואולי כוונתנו ליותר מזה: לריתמוס, לתנועה, לחיוּת רבת המרץ והגוונים שבהוויה כולה?

מערכת סגורה

במקומות רבים בכתביו עסק הראי"ה קוק ב'טבע'. עיסוק זה שלל פנים לו: בחלק מהמקומות מנגיד הראי"ה בין הטבע ובין 'הנס' (מושג החורג אצלו הרבה מעבר לשידוד מערכות הטבע); במקומות אחרים הוא עוסק בצבעוניות הססגונית של הטבע וביחסה של אמונת האחדות, המונותיאיזם, לריבוי זה (שממנו תוצאות לתפיסה פוליתיאיסטית); במקומות נוספים הוא עוסק בחיוניות של הטבע. נתמקד בדברינו הבאים בפן אחד של הסוגיה: אילמותו של הטבע.

נפתח בהגדרת ה'טבע' שבו אנו עסוקים. במקום אחד מגדיר הרב קוק את ה'טבע' באופן ברור מאוד:

מהו הטבע? אחיזת הסיבות במסובבים (אורות הקודש חלק ג עמ' כח).

כך גם במקום אחר, שבו הוא קושר בין המילה טבע למילה 'טבעת':

שלשלאות שהן טבועות כטבעות אחוזות זו בזו באופן קבוע ובלי נהרס ונִדְלג (עולת ראיה חלק א עמ' מט).

הטבע אליבא דהראי"ה הינו אפוא המנגנון המכני המנהיג את העולם, אותה מערכת חוקים קבועה ועומדת, הקושרת קשר – מוכרח ומספיק – בין סיבה לתוצאתה, בין טבעת אחת בשלשלת ההיסטורית והפיסיקלית לזו שתחתיה. שלשלת מתמטית או כמו־מתמטית שאין להימלט ממנה, שתוצאותיה גנוזות בהנחותיה ואין בה אפשרות בחירה ומנוס וחופש. הכול צפוי והרשות אינה נתונה.

הדברים אינם נשארים בקומת המופשט. לדטרמיניזם מדעי זה, לתפיסת השתלשלות כזאת, השלכות ישירות על הדרך שבה תופס ופוגש האדם את העולם שהוא חי בו. הטבע ההרמוני שהסדר היפהפה שולט בו ללא מצרים הוא בעצם – בעיניו של האדם הפוגש בו – עיוור ואילם. הטבע אינו מבחין בין צדיק לרשע, בין פרט לפרט. אינו מותיר מרווח אינדיבידואלי ואפשרות תשובה, שהרי הכול קבוע מראש ואין בכוחם של חטא, תשובה או תפילה לשנותו. בחוקיות כללית ובאלימות סתומה שאין לפניהן משוא פנים רודה החוק באדם כבחיה, בצומח כבדומם. בשצף־קצף הוא שוטף ערים ומרגיז ממלכות ואין מידו מציל.

אילמות וסתימות זו שמצוי בה הטבע מולידה גם את הטרגדיה. האדם הניצב בפני טבע שכזה מוצא את עצמו בטל כעפרא דארעא אל מול פניו, חדל וחסר משמעות. מאורעותיו של אותו הטבע מחרידים אותו, מאפסים אותו, משרים עליו תחושת זוועה שאין אחריה כלום. אין אחריה לא פשר ולא בשורה, לא קריאה לתשובה ולא תוכחה, כל־שכן לא נחמה או ישועה. בית הולדתה של הטרגדיה – שבה ניצב גיבור מוכה אֵלִים על במה, בסתימוּת וככוּת איומה – הוא הטבע האלילי, האילם, האלים והעיוור.

האם הטבע הוא רק הירוק הרוחני והתוסס?
צילום: רחלי ריף

מדובב שפתיים

הפרשייה אינה מסתיימת בירידת המסך על הגיבור השעוּן דוּמם על זרועו. נובעות ממנה מסקנות באשר ליחסו הקבוע של האדם אל אותה מציאות סתומה. רטוב עד לשד עצמותיו בלֵיל גשם זועף, חרד מברקיו ורעמיו, מתחיל האדם לכבד את אותו הטבע, את אותה העריצות, את אותה הכוחנות הסתומה. אפשר שבסגידה זו מבקש הוא פורקן־כביכול, אפשר שחושב הוא שבכניעה שכזו יהיה מוצל מהסופה הבאה. כך או כך, הטבע נעשה לו מושא להערצה, לחיקוי ולהשתחוויה. "הכבוד האלילי של הטבע איננו כי־אם כבוד חיצוני, כבוד של הכרח, של אלמות ותקיפות…" (אורות האמונה עמ' 22).

את אשר העריץ האדם האלילי, באה לרסן, לשבור ולעדן אמונת ישראל – המכירה שיש לו לעולם בורא, אחד, אשר לו לבדו הממשלה. בראשיתה, היא באה כמתנגדת אל הטבע. בזרועה הנטויה היא קורעת ים ומשדדת את מערכות הטבע. ימי התהוותו של ישראל לעם – יציאת מצרים, מתן תורה ושנות המדבר – מרובים באותות ומופתים. וכך יאה להם. הנס, שבירת הטבע וחוקותיו, מתנגש חזיתית בשלשלת העילות ועלוליהן, מוכיח ללא ספק את עליונותו של הבורא ואת הקשר הבלתי־אמצעי שלו עם ברואיו. תיאור אישי־כמעט של המשׁבֵּר ופתרונו מוסר לנו הראי"ה: "אם כל סדרי הטבע מוגבלים הם, אם השלשלאות שהן טבועות כטבעות אחוזות זו בזו, באופן קבוע ובלי נהרס ונדלג, הנן לפעמים מפילות זועה על גורל האדם, המתאבק במלחמת החיים במלחמה רוחנית וחומרית, הנה אור ד' הוא הנס המוחלט, דבר ד' הוא החופש העליון, שאזיקי הטבע, גבוליו ומצריו, כלא נחשבים נגדו…" (עולת ראי"ה ח"א עמ' מט).

הכנעה זו יפה היא בשלבים ראשוניים, אך אין די בה. מטרתו של "הנס", של בקיעת הטבע, אינה להראות את חדלותו ואת אפסותו של זה האחרון. כשם שהנס הוא מעשי ידיו של עושה כול, כך גם הטבע הוא פועל כפיו. שניהם מיוצר בראשית יצאו ו"כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית" (שבת נג, ב). "עם כל הגדלות שאנו מרגישים בנסים אין אנו צריכים לשכוח כי רק נתפלא עליהם אבל לאהבה נאהב את הטבע, את חוק הכללי התדירי שבו חקק צור עולמים ב"ה את עולמו לעדי עד…" (עין אי"ה שבת [ח"ב] ה, ג). נדרש אפוא מהפך נוסף, שבו לא ייתפס הטבע כאויב האמונה, כמתנגד לשלטונו של ה'. "היהדות של העבר ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע בצדו הכעור… לחמנו בטבע… הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים. בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה" (אורות עמ' עח).

לאחר שהוכרע הטבע וגסותו הראשונית הוכנעה, מגיע תור התיקון האמיתי. משהוכר והוכח – ביציאת מצרים ובהזדמנויות אחרות – כי אין הטבע בעל־בית לעצמו וכי כוחו מוגבל, הגיעה העת לדובבו. כשם שבאדם גופו רוחו הממללת בוקעת את מסך הלבדיות הכנוסה בתוך עצמה, פורצת את מועקת הבדידות, והנה קול, הגה, מילה. כשם שהאדם מקבל את צורתו רק כאשר הוא מסוגל לדבר וליצור מפגש עם העולם שחיצוני לו. בכך נתעלה על הדומם, הצומח והחי. כך גם העולם. אף הוא יוצא אל הפועל, מקבל את צורתו השלמה, רק עם יכולתו להקשיב למה שחוץ לו ו"לשוחח" איתו. כל עוד שרוי העולם, הטבע, בתוך עצמו, מסוגר ככדור, מסביר את עצמו מתוך עצמו ואינו רואה צורך במניע חיצוני לו, הרי הוא כאילם, חירש ועיוור.

הנס מגלה כעת את משמעותו של הטבע יותר משהוא שובר אותו. הוא מעניק למאורעותיו השרירותיים פשר יותר מאשר מבטלם. מדובב הוא את הטבע. מעתה אין הטבע עוד שרירותיות מעורפלת אימה. העוצמה האינסופית והקשיחות הכללית נותרות באיתניותן ובכל זאת מתרככות מעט, מקבלות כיוון, נפרשׂות כשמלה, מתפרשׁות.

כבוד מחודש

כמה משמעויות יש לו לפירוש־דיבוב הטבע. הראשונה כרוכה במבט שונה על ההיסטוריה. מבט סיבתי־מכניסטי על קורותיה של ההיסטוריה תולה מאורע במאורע קודם לו, מכריח את ההווה מתוך העבר, קושר נימה בנימה. לכן גם לא תיתכן אצלו נתינת פשר לאותו מאורע שרירותי ולהזדמנותם של אי אילו מקרים לפונדק בו־זמני אחד. לא כן מבטו של הנס. האוחז בעמדת הנס מתבונן על ההווה בצורה תכליתית. מבקש הוא את העתיד בתוך ההווה, מנסה לקרוא את העבר מתוך ההווה ואת ההווה מתוך העתיד. "לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסיבותיה, בתוכה חי גואל חזק, צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות" (אורות עמ' כח).

היבט־פירוש נוסף, שהוא צד אחר של הראשון, הוא חשיפת יד ה' המחַיה ומהווה את הבריאה. אין לו לטבע, לגוף, קיום עצמאי. אם אמנם בעל עוצמה הוא ושלטון מוכרח ומספיק, אין הוא בעל־בית לעצמו. נשמתו, שהיא הא־לוהות השרויה בקרבו – כפי שדרשו חז"ל": "מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף" (ברכות י, א) – היא־היא המחיה אותו ומבלעדיה הרי הוא כמת־דומם.

מהפך זה מביא עמו גם כבוד מחודש אל הטבע. "כבוד הטבע הירוד" בלשונו של הראי"ה, צאצאה של הטרגדיה, היה כבוד הנובע מתוך אימה והערצה. "כבוד של אלמות ותקיפות". ואילו כבוד הטבע החדש הוא "כבוד אמיתי", כבוד של הערכה. "…והכבוד הישראלי בפנימיותו, הוא כבוד חבתי אידיאלי ונימוסי…" (אורות האמונה עמ' 22).

מדומם, צומח וחי, הופך הטבע למדבר. מאילם המכונס בתוככי עצמו יוצא העולם שבכוח אל הפועל. האנשה זו רב כוחה גם מבחינת חווייתו של האדם. יכול הוא לצאת למרחבי הבריאה, להתפעל מהם ולכבדם, אך לא להעריץ אותם, לא להירתע מעיוורונם ואלימותם. "אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה" (ירמיהו י, ב).

אפשר שזהו גם מקצת סודה של מצוות ארבעת המינים. במדרש (ויקרא רבה פרשת אמור פרשה ל ומקבילות) קשרו רבותינו בין מצוות ארבעת המינים לפסוק "אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה'" (דברי הימים א טז, לג). בעלי התוספות (סוכה לז, ב) אף הוכיחו מפסוק זה הלכה בדיני נענוע ארבעת המינים בעת אמירת ההלל.

הצומח הרונן והתוסס, שביום־יום השגרתי כלוא בתוך עצמו מבלי יכולת לדבר או אפילו לנהום, עולה ובא לפני ה' בימי הסוכות. בשירת הלל קולנית פורץ הוא ממאסרו, ממלל הוא כבן־אנוש בקול רינה ותודה. "אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה'". 0

שמואל מרצבך לומד בישיבת תורה בציון ובפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטה העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יב' תשרי תשע"ג, 28.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בספטמבר 2012, ב-גיליון סוכות תשע"ג - 790 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: