ספינת השוטים / חבצלת פרבר

משימת שיט תענוגות הופכת לביקורת תרבות נוקבת החושפת את 
הזיוף בציווי השיווקי ליהנות בכל מחיר. מסה מבריקה וקודרת על החברה הצרכנית

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

דיוויד פוסטר וואלאס

מאנגלית: אלינוער ברגר

הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, 2012, 119 עמ'

"משהו כיפי לכאורה" הוא מסה ארוכה שנכתבה בהזמנה, ושמתארת את חוויותיו, מחשבותיו ורשמיו של הסופר לאחר שבילה שבעה ימים "מרצוני הטוב ותמורת תשלום… בשיט תענוגות בקריביים" על סיפון אונייה המתמחה ב"קרוּז". שיט תענוגות שהכול כלול בו: אוכל ומשקה, בילויים ובידור, סיורים מאורגנים על היבשה. בקיצור: כל מה שנדרש כדי לשכוח את תלאות היומיום וליהנות. לכאורה, משימה שהיא משאת נפשו של כל עיתונאי.

מן המשפט הראשון ברור לקורא מהו המשהו הכיפי לכאורה ומדוע וואלאס לא מתכוון לחזור עליו לעולם. ולא דרושים אלא שניים או שלושה משפטים נוספים כדי שגם הקורא, שאולי עוד לא עבר את החוויה הכיפית לכאורה הזאת, לא יתנדב לעבור אותה לעולם. לכאורה, הכל כיפי: "רמת כלי השיט והמתקנים גבוהה ביותר. האוכל היה נפלא, השירות ללא דופי…" – מה יכול להיות טוב מזה? הרי זה חלום חייו של כל נופש. אבל למי מתחשק להריח את ריחו של "קרם שיזוף מרוח על 9,500 קילו של בשר חם" או ללמוד "מה זאת אומרת לפחד מהאסלה שלך"?

הפנטזיה מתהפכת על ראשי הצרכנים
צילום: thinkstock

לפנק לפנק לפנק

בשנות השבעים והשמונים הוקרנה בטלוויזיה הישראלית החד־ערוצית סדרה שנקראה "ספינת האהבה". מי שראה את הסדרה הזאת בוודאי לא ישכח את פניהם המחייכים של רב החובל, הרופא ושאר אנשי הצוות. בזיכרוני שמורים פניו המטומטמים־עליזים־תמיד של הכלכל גופר, והרוח הכללית של בילוי ואושר ללא הפסקה ששרתה על הכול. הסדרה ההיא כאילו הטרימה את המסה הנוכחית, שנכתבה כמעט עשרים שנה לאחריה, וכלום לא השתנה.

מה שהיה מטומטם, מתקתק ומאולץ בטלוויזיה מתגלה ככזה ואפילו יותר בתיאוריו של פוסטר וואלאס. בניגוד לכוונת שולחיו, שמימנו באלפי דולרים את השהות שלו בשיט, הוא מותח ביקורת הרסנית, בלשון צינית מאין כמותה, לא רק על שיט התענוגות אלא על כל מה שכרוך בו: על תרבות הצריכה, על חיפוש התענוגות שאינו משקף רק רצון תמים ליהנות, אלא גם משהו נואש כמעט – רצון וצורך ליהנות ויהי מה, ולא חשוב מה יהיו התכנים.

הוא מבקר את יחסי הציבור והפרסומות, שלא רק מתיימרים להשפיע על ההתנהגות ולסחוף את הנוסעים לבלות, אלא כוללים מניפולציות רגשיות שמטרתן לגרום לשינוי ממש בתוך נפשם של המבלים: "ההרגשה הזאת ('שכולם עושים חיים משוגעים') אמורה להיות מיוצרת בתוכך…". הוא חושף את הצביעות והשקר שמאחורי רוח השירות של צוות האונייה ואת יחסי העבודה בין הצוות למעסיקיו: כל אנשי הצוות מחייכים תמיד אל הנוסעים, מכריזים בפניהם שהם אוהבים אותם, אוהבים זה את זה ואוהבים את העבודה שלהם. אבל ברגע שגבם של הנוסעים מופנה – פניהם של אנשי הצוות מתמלאים טינה וחרדה.

בניגוד להצהרה היח"צנית שאנשי הצוות "הם משפחה אחת גדולה", מציין הכותב בהערת שוליים: "זה לא מה שאני ראיתי: ראיתי אונייה קשוחה מאוד… צוות מבוזה שחי בפחד מוות מהבוסים היוונים, מין הבעה לאה וסחוטה המאפיינת (אנשים) המקבלים שכר נמוך (ומפחדים מפיטורים)…".

ההבחנות האלה על אודות הצדדים האנושיים העלומים שמאחורי החזות החיצונית מאפיינות את הכתיבה שלו, שיש בה הסתכלות מרירה וביקורת נוקבת, אבל לא נעדר ממנה גם חוט דקיק, לפעמים נסתר ולפעמים כמעט נגלה, של חמלה אנושית.

בהדרגה הולכות הערות השוליים של המסאי ותופסות מקום רב יותר. וככל שנמשך מסע התענוגות, כך הפער בין מה שמצופה מתוך הפרסומות לבין המתרחש בפועל הולך ומתרחב. אמנם לא בכול אשמים המפעילים. סערה ומחלות ים, למשל. אבל הפרסומת והציווי שמעל לכול – ליהנות! – אינם משאירים מקום להשלים עם המציאות ולספוג את קיומם של אירועים שמפרים את התענוג. על כך מעידה התאבדותו של נער בן שש עשרה וחצי דווקא מעל לסיפון ספינת תענוגות זמן קצר קודם לכן. וכמוה גם נטייתו האישית של פוסטר וואלאס לדיכאון ולמחשבות על המוות, שהולכת ומתעצמת.

גם דברים "נורמליים", קטנים ומעצבנים, הופכים ככל שחולפים הימים לגדולים ומעצבנים מאוד: המלפפון הכבוש שמרטיב את הלחם, המגש הגדול מדי או המסדרון הצר מדי – שאינו מאפשר להניח מחוץ לדלת התא את מגש האוכל של שירות החדרים, מוסיקת המעליות, הוואקום בתחתית האסלה בשירותים… מטרדים של מה־בכך מתעצמים ומפירים את ההבטחה הגדולה של שיט תענוגות, את ההילה והפנטזיה שיוצרים תעשיית הפרסום ויחסי הציבור – "ההבטחה להשביע את החלק שבי שתמיד ואך ורק רוצה…".

הפנטזיה הזאת מתהפכת לבסוף על ראשי הצרכנים, משום שמלכתחילה המציאות אינה יכולה לממש את הפנטזיה במלואה. ואין המדובר רק בשיט תענוגות, שהוא לצורך העניין המשל בלבד. מדובר בנמשל על כל מופעיו. כל מה שתעשיית הצריכה, היח"צנות והפרסום מטפחת בחברת הצריכה והשפע – דחף אין סופי לצרוך, להתפנק, ליהנות; ותסכול אפל כשהחלום מתנגש עם העובדות.

חיים ללא נחמה

הניתוח של פוסטר וואלאס לתסכול הזה הוא דו־ממדי: מצד אחד הוא מבקר את התנהלות התעשייה שיוצרת מציאות בדויה שלעולם אינה יכולה לעמוד במבחן המציאות האמיתית; מצד אחר הוא חושף את הכשל האנושי־פסיכולוגי, הכשל של שיטה שיוצרת טיפוס של אדם ש"החלק התינוקי" שבו אינו יודע שובעה.

למעשה, כל תמצית חייו והתנסויותיו הרגשיות של הפרט בחברה הזאת טמונות בעובדה האפריורית הזאת, שהוא אינו יודע שובעה וגם אינו ניתן להשׂבעה. "בתגובה לכל סביבה של סיפוקים או פינוק הוא פשוט יכוונן למעלה את תשוקותיו", עד שישוב ויתאזן ברמה חדשה, גבוהה יותר, של צריכה ושל תרעומת, חוסר סיפוק ותסכול.

זוהי מסקנה מייאשת אך גם ממריצה את חברת הצריכה וההנאה: ממריצה ליצור כל העת מענים חדשים לצרכים קיימים, וגם לצרכים שעוד אינם קיימים. זוהי גם מסקנה שכל הדתות וכל הפילוסופיות הגדולות מכוונות אליה, כשהן מצד אחד מדברות על מה שהוא "הבל הבלים" ומצד אחר מצביעות על משמעויותיהם של החיים והמוות.

פוסטר וואלאס, בנה ומבקרה המבריק של תרבות הצריכה, מתאר בסגנון עשיר ובכתיבה מרתקת וחכמה את הייאוש והתסכול. אבל – במסה הנוכחית כמו גם בחיים – הוא אינו מצליח להתעלות מתוכם, להתנחם ולנחם. אינו מצליח "להראות לקורא כיצד לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות", כפי שניסח זאת השבועון 'הניו־יורקר' בהספד שפרסם לאחר התאבדותו־בתלייה של וואלאס בגיל 46.

הנחמה היחידה שיכול הסופר והמסאי להציע לאומללות של מסע התענוגות היא התנתקות והסתכלות מן החוץ־שהוא־המוות: "(האונייה) זוהרת באור יקרות, לבנה בלובן מלאכי, חגיגית, קיסרית… כמו ארמון פאר היא תיראה בעיני כל נפש אומללה כאן בחוץ, בלב האוקיינוס בלילה… אדם בלב ים, בוטש במים, מחוץ לטווח ראייה של כל יבשת…".

הטראנס החזותי העמוק והיצירתי הזה, על הפער בין הטוב ביותר – אם גם הבדיוני – שיש למציאות להציע לבין דיכאון אינסופי עד כדי התאבדות, הוא שניחם את המסאי בלילו האחרון על הספינה, וגרם לירידה אל החוף ולכניסה המחודשת אל הדרישות הבוגרות של המציאות.

למרות הפסימיות והדיכאון, איכות הכתיבה, האבחנות החריפות והתובנות עושות את הקריאה במסה החכמה והעצובה הזאת לחוויה מיוחדת, גם לאוהבי חיים ואופטימיסטים מטיבם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יב' תשרי תשע"ג, 28.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בספטמבר 2012, ב-גיליון סוכות תשע"ג - 790 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אני חושב שאת הנחמה, או את האופציה לקיום שהוא מציע אפשר אולי למצוא בהרצאה שלו "אלו הם מים" שפורסמה בספר ילדה עם שיער מוזר (אפשר גם למצוא הקלטה של הנאום הזה ביוטיוב, חפשו This is Water). האפשרות לבחור באופציה של חמלה מול כל הדרעק של העולם היא מדהימה.
    דבר אחר. אני חושב ששווה לקרוא את התיאור של השיט הזה מול התיאור של ידידו של וואלס, ג'ונתן פראנזן, בספר "התיקונים" (אי שם באמצע הספר). שניהם מתארים דברים דומים באווירה קודרת למדי.

  1. פינגבק: סדנה ראשונה: מימזיס « הכריכה האחורית

  2. פינגבק: מימזיס (סבב 1, סדנה 1) – לִכְתּוֹב

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: