גבריאל מלמד להתוודות / רוני שוויקה

במהלך השנים עבר נוסח הווידוי מהמרחב הפרטי, שבו הוא נאמר בלשון יחיד ובלחש, למרחב הציבורי, רם הקול ורב הפירוט. היוצר גבריאל בלחסן חוזר בשירתו לממד האישי, ומלמד אותנו להביט בנפשנו פנימה: חטאתי ואלה מעלליי

כבר נשתברו קולמוסים על היחס המדויק בין הווידוי למצוות התשובה. הרמב"ם כידוע אינו מונה את התשובה במניין המצוות, אלא דווקא את הווידוי הבא עם התשובה: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא־ל ברוך הוא, שנאמר והתוודו את חטאתם אשר עשו… וידוי זה מצות עשה". אף שבפתיחת הלכות תשובה הרמב"ם כורך את הווידוי עם התשובה כמצוות עשה אחת, מקור המצווה הוא עדיין חובת וידוי הבאה עם הקרבן. לעומתו, הרמב"ן ואחרים רואים את המקור העיקרי למצוות תשובה בפסוקים בפרשת ניצבים: "ושבת עד ה' א־לוהיך… כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך".

בניית האני החדש

מקורות אלו מתייחסים לשני תהליכים שונים של תשובה. חובת וידוי הבאה עם הקרבן מתייחסת אל החטא כמעידה חד פעמית. א־לוהים עשה את האדם ישר, אך כיוון שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא נתנה התורה הזדמנות לחוטא לכפר על חטאו בקרבן ו־וידוי, ובכך הוא חוזר למסלול חייו הקודם של "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו". לעומת זאת, תהליך התשובה המתואר בפרשת ניצבים הוא תהליך נפשי כולל של היחיד והציבור הנמצאים בדיוטא תחתונה, במעמקי גלות לאומית ורוחנית, נידחים בקצה השמים. התשובה כאן היא מהפך שלם של זהות, שאותו הרמב"ם מתאר בפרק ב הלכה ד: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים… ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה". זהות חדשה זו של 'בעל תשובה' קיימת ועומדת לכל מהלך החיים, כפי שהרמב"ם מתאר בפרק ז' שם.

מסתבר שמעמדו של הווידוי אינו דומה בשני תהליכים אלו. כאשר החטא נתפס כחריגה ומעידה חד פעמית מדרך הישר, הווידוי אמור לתפוס מקום מרכזי בתהליך התשובה, כמציין ומגדיר את הסטייה מההתנהגות הרגילה, ובכך הוא חוזר ומאשר את מעמדו הבסיסי של האדם כעובד ה'. אולם כאשר עיקרו של התהליך הוא בנייה של זהות חדשה, הווידוי הוא רק אמצעי להרוס את הזהות הישנה. ההתנערות של בעל התשובה אינה רק מחטאים אלו ואחרים בעברו, אלא התנכרות גמורה למרכיבים מסוימים באישיותו, לחלק מעצמיותו הקודמת. בתהליך כזה אין לנבירה בחטאי העבר תועלת של ממש מעבר להכרזה עליהם כשייכים אל האני הקודם, ועיקרו של המאמץ הנפשי אמור להיות מופנה כלפי העתיד, אל בניית האני החדש.

ייתכן שהבדל זה הוא העומד בבסיס מחלוקת התנאים לגבי השאלה האם צריך לפרוט את החטא. הרמב"ם פסק כרבי יהודה בן בבא (או בן בתירא, על־פי התוספתא) שצריך לפרוט את החטא. לעומתו פסקו רבים מהפוסקים, ובכללם הטור והשולחן ערוך, כרבי עקיבא שאין צריך לפרוט את החטא. אמנם דעת השו"ע היא שאם רצה לפרט בווידוי בלחש הרשות בידו. והוסיף הרמ"א שנוסח כללי שאומר הציבור כולו על סדר א"ב, אשמנו, בגדנו וכו', אינו נחשב פירוט החטא, אלא הרי הוא כנוסח התפילה.

הערה זו של הרמ"א מוציאה במידה רבה את העוקץ מהדיון ההלכתי, ומחייבת אותנו להתבונן שוב בצורה ביקורתית בשינוי המתחולל באופיו של הווידוי במעבר מרשות היחיד למרחב הציבורי. מלשון יחיד שבה השתמש הכהן הגדול גם כאשר התוודה על חטאי ביתו ואחיו הכהנים, "חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך", עברנו ללשון רבים המשמשת אותנו גם בווידוי היחיד בתפילת הלחש "אשמנו, בגדנו" וכו'. פירוט החטאים בווידוי ובמחרוזת 'על חטא שחטאנו לפניך', תחת שתסמן את הווידוי כווידוי פרטי של "לב יודע מרת נפשו", הפך את הווידוי ללא אישי במוצהר, כאשר היחיד כולל גם חטאים שברור לו שלא עשאם, אלא "שאי אפשר שלא יהא אחד מן הציבור שלא עשאם". היינו לא על חטאינו אנו מתוודים, אלא על חטאי אחרים.

הפך ללא אישי במוצהר. וידוי ביום הכיפורים
מתוך גנזך קידוש השם

יש לאומרו בלחש

פירוט זה לא נהג תמיד. בסידור רב סעדיה גאון ובמחזורים קדומים מהגניזה הקהירית הווידוי על סדר א"ב 'אשמנו, בגדנו' אינו נמצא כלל, אלא לכל היותר "אבל חטאנו העוינו והרשענו פשענו ומרדנו". על מנהג דומה מעיד בעל ספר הכלבו (פרובנס, המאה ה־13): "לא נהגו שליח צבור לומר כל הפרטים אלא בדרך כלל אבל חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו וסרנו ממצותיך". כן לא נמצא בסידורים הקדומים במחרוזת 'על חטא' פירוט על סדר א"ב, אלא רק "על חטא שחטאנו לפניך בשגגה… בזדון, בסתר, בגלוי", וכן "על חטאים שאנחנו חייבים עליהם מיתה" וכו'. כן הוא הנוסח במחזור ארם צובא (ונציה, רפ"ז), וכן בנוסח תימן. מסתבר גם שהא"ב הכפול הנוהג במחרוזת זו בנוסח אשכנז הוא תוצאה של פירוט לאחר פירוט, כיוון שבחלק מהמחזורים הספרדיים נמצא רק א"ב פשוט.

מאידך, יש בידינו עדות קדומה בטוחה לווידוי 'אשמנו, בגדנו' והרחבה מסוימת של מחרוזת 'על חטא' בקטע פלימפססט שפרסם פרופ' מלאכי בית־אריה לפני 45 שנה (קרית ספר מג, תשכ"ח). מדובר בשרידים ממגילת קלף שכללה תפילות יום כיפור אשר נעשה בה שימוש חוזר. הטקסט העברי נמחק ברובו ודפי הקלף שימשו להעתקת חיבורו הלטיני של פאולוס אורוסיוס מראשית המאה החמישית 'היסטוריה נגד הפגאנים'. ההעתקה הלטינית היא מהמחצית הראשונה של המאה השמינית, כך שאת זמנה של המגילה העברית המקורית יש לקבוע לפני המאה השמינית. ייתכן שהיה חילוף בעניין זה בין מנהג ארץ ישראל למנהג בבל הקדום, או ששני המנהגים הילכו במקביל. בכל מקרה אפשר לזהות מגמה ברורה של הרחבת הווידוי ופירוט החטאים בתוך תפילת הציבור במנהגים השונים. מגמה זו מגיעה לשיאה בנוסח התפילה הרגיל כיום אצל עדות המזרח, המשולב לאחר 'וידוי הגדול של רבנו נסים' הנאמר בחזרת הש"ץ של תפילת שחרית, וידוי מפורט מאוד הכולל עשרות רבות של חטאים גדולים וקטנים המנויים על סדר א"ב. אלו הם לדוגמא החטאים הפותחים באות אל"ף: "אשמנו. אכלנו מאכלות אסורות. אכלנו בלא נטילת ידיים. אכלנו בלא ברכה תחילה וסוף. אכלנו על הדם קודם התפילה. אכלנו דברים הצריכים בדיקה מן התולעים ולא בדקנו".

וידוי מפורט זה אינו חלק מווידוי רבנו נסים, והוא מיוסד על וידוי שסידר החיד"א עם שינויים מאחרונים. אלא שהחיד"א לא תיקן לאומרו בציבור, והוא מעיד על עצמו שהיה רגיל לאומרו בלחש בזמן שהציבור מתוודים (מורה באצבע סי' רעב). שילוב וידוי זה בתוך חזרת הש"ץ ואמירתו על ידי הש"ץ, כפי שנהוג היום ברוב בתי הכנסת של עדות המזרח, הוא מנהג מאוחר שהתבסס רק במאה הקודמת. במחזורים מהמאה ה־19 הווידוי המפורט אינו מופיע כלל, או שהוא מופיע בליווי הערה שיש ליחיד לאומרו בלחש, דוגמת ההערה במחזור אהלי יעקב, ירושלים תר"ע:

הרב ברכי יוסף (החיד"א) ז"ל סדר בספרו כף אחת וידוי כולל רוב הדברים שהאדם דש בעקביו, ומפני תקנת השבים ראינו להעתיק ממנו פה. והחכם עיניו בראשו ללקט מהם דברים שנכשל בהם ולהתוודות עליהם בלחשו… ולב יודע מרת נפשו.

התפילה הפכה לדיבור

הצד השני של שילוב וידוי החיד"א בסוף 'וידוי הגדול של רבנו נסים' היה השמטת הווידוי המקורי על סדר א"ב מתוך תפילה נפלאה זו. תפילה זו המיוחסת במחזורים אל "רב נסים גאון ראש ישיבת בבל" היא למעשה של ניסי בן ברכיה אלנהרואני, תלמיד חכם ופייטן שפעל בבגדד בסוף המאה התשיעית ותחילת המאה העשירית. הנשיא דוד בן זכאי ביקש למנותו לראש ישיבת סורא, אולם הוא סירב כיוון שהיה עיוור ואין זה מן הראוי לדעתו שראש הישיבה, 'נהורא דעלמא', יהיה עיוור. הנשיא התייעץ עמו אם למנות את רב סעדיה הפיומי או את צמח בן שאהין, וניסי המליץ על האחרון שכן "רב סעדיה, אף על פי שהוא אדם גדול ומופלג בחכמה, אינו מתיירא מאדם בעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם בעולם מפני רוב חכמתו". בניגוד לעצתו, רב סעדיה נתמנה לגאון ישיבת סורא בשנת 928. אכן, שנתיים לאחר המינוי פרצה מחלוקת עזה בין רב סעדיה גאון לנשיא דוד בן זכאי, מחלוקת שטלטלה את העולם היהודי שבע שנים, שבמהלכן הוטלו בין שתי הסיעות חרמות ונידויים הדדיים.

הווידוי של ניסי אלנהרואני במחזור התפילות יוצא דופן מכל בחינה שהיא. הוא כתוב בפרוזה נקייה לחלוטין, ללא חריזה, ללא משקל וקצב קבוע וללא הצטעצעויות לשוניות משוכללות ורמיזות מקראיות או מדרשיות חריפות, אלא כשיחה, כסיפור דברים:

רבונו של עולם, מנהג בית דינך הצדק לא כמנהג בתי דינין של בשר ודם. כי מידת בשר ודם, כשאדם תובע את חברו בממון, יבוא אל הדיין. אם יכפור, ינצל מן הממון, ואם מודה, מתחייב ליתן. ובית דינך הצדק לא כך הוא. אלא אם יכפור, אוי לו, אוי לנפשו. ואם מודה ועוזב, אתה תרחמהו, ותציל את נפשו מדינה של גיהנום.

חוקר הפיוט עזרא פליישר ז"ל סבר כי וידוי זה שהינו "בעל אופי אישי ופרטי מאוד, כולו מנוסח בגוף ראשון יחיד… אין לעלות על הדעת שנכתב בשביל מסגרתה של תפילה בציבור". אם כן, נצטרך לומר שהרשות לש"ץ הכלולה בווידוי ("לא על עצמי בלבד אני מתפלל ומתוודה ומתחנן, כי אם בעדי ובעד כל הקהל הקדוש הזה") ומתועדת בדפוסים ובכתבי יד אינה מעיקר הנוסח והיא תוספת מאוחרת. ובכל זאת, העובדה המכרעת היא שווידוי זה אכן נכנס למסגרת תפילה בציבור כבר בזמן קדום, וכאמור הוא נוהג עד היום בחזרת הש"ץ של תפילת שחרית של יום כיפור בנוסח עדות המזרח. במנהג אשכנז הוא השתמר בתוך תפילת יום כיפור קטן הנאמרת בערב ראש חודש. בכל מקרה, אופיו המיוחד בולט בתוך תפילת הציבור. אחד מזיכרונות הילדות החזקים ביותר שלי הוא הרגע בתפילת שחרית של יום כיפור שבו דודי שהיה עובר לפני התיבה היה פותח בווידוי רבנו נסים. ברגע זה היה חדל מהנעימה המסורתית המלווה את תפילות יום הכיפורים. גוון קולו היה משתנה, והתפילה הייתה הופכת לדיבור. השינוי החד הזה בעיצומו של יום היה מזעזע אותי יותר מכל סלסול חזנות ופיוט נהדר.

במחזורים הספרדיים שנדפסו עד המאה העשרים וכוללים תפילה זו נמצא בתוך התפילה, מיד לאחר "אבל אני אוויל ולא יודע… וכל מעשה טוב לא עשיתי", וידוי על סדר א"ב הפותח "אבל אשמתי בתורתך, בגדתי במצוותיך, בזיתי אמריך, גנבתי, גזלתי" וכו'. וידוי זה שונה מהנוסח הרגיל של 'אשמנו, בגדנו' במספר פרטים, כשהשינוי המשמעותי ביותר הוא אמירתו בלשון יחיד, בהתאמה ללשון היחיד המשמשת לכל אורך וידוי רבנו נסים. אין סיבה לפקפק במקוריותו של קטע זה בתוך וידוי רבנו נסים, שכן הוא מתועד יפה בכתבי היד הקדומים ובדפוסים, ואף בקטע של מחזור קדום מהגניזה הקהירית הנמצא כיום בספריית אוקספורד (קטלוג נויבאואר).

אמנם העובדה שווידוי זה משתמש בלשון יחיד, בניגוד לנוסח הרגיל הנאמר בלשון רבים, גרמה לכך שבחלק מהמחזורים הוא מוסגר בסוגריים עם הערה שאין לאומרו, נוסף על כך שלאחר וידוי רבנו נסים חוזרים ומתוודים 'אשמנו, בגדנו' ואין לכפול את הווידוי. 'וידוי רבנו נסים' משמש מעתה אם כן רשות לווידוי בלבד. ואכן, בכל המחזורים הספרדיים הנפוצים שנדפסו בעשרות השנים האחרונות הווידוי המקורי על סדר א"ב שהיה כלול בתוך וידוי רבנו נסים הושמט לגמרי, ותחת זאת שולב לאחר תפילת רבנו נסים הווידוי הארוך והמפורט עד מאוד מיסודו של החיד"א.

רוק גיטרות זועם

כך נעלם הווידוי על סדר א"ב מיסודו של ניסי בן ברכיה אלנהרואני מהמחזורים הנדפסים כיום ומסדר התפילה הנוהג. אך עדיין אפשר למצוא אותו משמש, אם כי במקום אחר לגמרי.

באלבום הרוק 'עתיד' של גבריאל בלחסן שיצא בשנת 2010, הרצועה החמישית 'שטן' פותחת בווידוי על סדר א"ב: "בגדתי, גנבתי, גזלתי" וכו'. גבריאל בלחסן היה שותף לחברו אביב גדג' בלהקת אלג'יר, שאלבומה 'מנועים קדימה' שיצא בשנת 2004 נחשב על ידי מבקרי מוזיקה רבים כאחד מאלבומי הרוק הטובים והחשובים ביותר שיצאו בישראל. עוד לפני כן הקליט בלחסן שני אלבומי סולו מטלטלים המתעדים את השנים שבהן היה מאושפז באברבנאל כתוצאה ממחלת המאניה־דיפרסיה שממנה הוא סובל.

לאחר התפרקות להקת אלג'יר בשנת 2005 המשיך בלחסן בהקלטת אלבומים המתעדים את נפשו הפצועה והמסוכסכת ברוק גיטרות זועם ובכנות מדהימה המערערת את הגבול בין שפיות לשיגעון, בין מציאות להזיה. בשנת 2009 זכה בלחסן בפרס אקו"ם, ובשנה שלאחריה זכה הסרט 'גם כשעיניי פקוחות', המתעד את תהליך העבודה של בלחסן על האלבום 'עתיד', במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב לסרטים תיעודיים.

כאמור, השיר 'שטן' פותח בווידוי על סדר א"ב. השוואה פשוטה תראה כי בלחסן לא השתמש בנוסח הווידוי הנפוץ והרגיל שאותו העביר לכאורה מלשון רבים ליחיד, אלא העתיק בדייקנות את נוסח הווידוי שהיה כלול במחזורים הישנים בווידוי רבנו נסים, והושמט מהמחזורים המצויים. כך לדוגמה באות נו"ן הוא מונה "נוקשתי, נלכדתי באמרי פי" המנויים רק בווידוי רבנו נסים המקורי. עם זאת הוא עושה מספר שינויים משמעותיים בנוסח רבנו נסים המצטרפים לאמירה מגובשת. ראשית הוא משמיט את "אשמתי בתורתך, בגדתי במצוותיך" שבראש הווידוי. במקום "בזיתי אמריך" הוא אומר "בזיתי" בלבד. הוא משמיט "הלכתי עמך בקרי" ו"זדתי". תחת "מרדתי דבריך" הוא אומר "מרדתי" בלבד, ותחת "מאסתי במצוותיך" הוא אומר "מאסתי בך". בהמשך הוא משמיט גם "סרתי מאחריך" ו"קצתי בתוכחתך".

שינויים אלה מוכיחים כי בלחסן לא העתיק את הווידוי ממחזור התפילה הישן באופן מכני, אלא התאים אותו באופן קפדני לצרכיו. השינוי מ"מאסתי במצוותיך" ל"מאסתי בך" מלמד כי אף שבלחסן אינו מזהה בביטול התורה והמצוות חטאים שהוא צריך להתוודות עליהם, הוא אינו מתכחש לא־לוהים. אדרבה, מתקבל הרושם שהוא נאלץ לסלק בכוח מהדרך את "תורתך, אמריך, דבריך, מצוותיך" רק על מנת שיוכל לבטא את מצבו באופן הברור והפשוט ביותר: "מאסתי בך".

ואכן, בניגוד לחטאים המנויים בווידוי המפורט מאוד הנדפס במחזורים "אכלנו בלא נטילת ידיים, אכלנו בלא ברכה", שהם "תורתך, אמריך, דבריך, מצוותיך" שהשמיט בלחסן, הוא ניגש עתה למנות את חטאיו הפרטיים, והגיהנום נפתח עלינו במיתרי פלדה מתוחים החותכים בבטן וקורעים את הקרביים:

עמדתי אדיש מול אישה שאהבה אותי וגירשתי אותה… הייתי מסומם, הייתי אטום, ביזיתי את עצמי מול המון כשאני שטוף מאניה, עישנתי, שתיתי, הסנפתי, חייכתי חיוכים גדולים לאנשים שאני לא סובל, כעסתי, רתחתי מזעם בלא צדק, ניצלתי, זלזלתי, העלבתי, עשיתי עצמי נאור וחשבתי בדיוק כמו כל השנואים עליי, ראיתי סרטים גרועים ונהניתי, שמעתי מוזיקה מטומטמת ושקרית והתרגשתי.

ואלה מעלליי, ואלה חטאיי, ואני לא מתחרט על כלום חוץ מעל תשעים ותשע נקודה פסיק תשע מהכול.

בווידוי רבנו נסים, מיד לאחר הווידוי על סדר א"ב, ממשיך הפייטן לתאר את מצבו הבלתי אפשרי:

ואם אתה דן אותי כמעשיי, אוי לי, אויה לי, אללי לי, אהה עלי, אויה על נפשי. ואם תבקש לנקותי כמטהר וכמצרף כסף, לא יישאר ממני מאומה.

גם גבריאל מרגיש כך, ובדיוק בגלל זה הוא מסרב להתחרט על מאה אחוז מחטאיו. שאם כן לא יישאר ממנו מאומה, וכבר לא יישאר מי שיתוודה. הוא חייב להשאיר לעצמו גרעין קטן של עצמיות, איזה פסיק של אחוז אחד מתוך מאה, כדי שהוא לא ייעלם, גם אם אותו פסיק של אחוז מלוכלך כמו השאר. תפיסה חמורה כזאת מפורשת בווידוי רבנו נסים ממש לפני פריטת החטאים:

אני יודע בעצמי שאין בי לא תורה ולא מצוה, לא דעת ולא תבונה, לא צדקה ולא כשרון, לא גמילות חסדים ולא ישרות לבב. אבל אני אויל ולא יודע, בער ולא מבין, גזלן ולא נאמן, חייב ולא זכאי, רשע ולא צדיק, רע ולא טוב, וכל מעשה טוב לא עשיתי.

ילד מבוהל

נשאיר את ניסי אלנהרואני, מי שהיה ראוי להיות ראש ישיבת סורא בראשית המאה העשירית, במקומו. בלי תורה ובלי מצווה, בלי דעת ובלי תבונה, בלי חסד ויושר לב. אבל האם נוכל להבין את השפעתן של מילים ישירות ופשוטות אלו כאשר הן יוצאות מפי שליח ציבור – בלי עטיפה של חזנות וסלסולים, רק משפטים קצובים – האם נוכל לשער השפעתן של מילים אלו על נפשו של ילד מבוהל כבן שש או שבע שעומד בבית הכנסת ליד אביו המכונס בטליתו, בתפילתו וצומו?

ברצועה הבאה באלבום 'רק לעוד כמה שעות' מצהיר גבריאל בלחסן בקול עייף ומרוסק:

אני לא מאמין באלהים… אצלי התריסים מוגפים.

יום כיפור לא אומר לי כלום.

אני לא יודע להתפלל,

תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם.

אני כל כך מקנא בכם

חובשי הכיפות, עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות,

האלה שלבושים בלבן

עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים.

כל אלה שעושים אותי קטן ונכה.

חג עכשיו, אני מפחד לצאת החוצה

 

גבריאל לא יודע להתפלל, אבל הוא יודע להתוודות. אנחנו יודעים להתפלל, אבל איבדנו את היכולת להתוודות. להביט בנפשנו פנימה באומץ ולהגיד: חטאתי. ואלה מעלליי, ואלה חטאיי. שהרי כבר לימדנו הרמ"א: "ומה שאומרים על חטא בסדר א"ב לא מקרי פורט החטא, הואיל והכל אומרים בשווה אינו אלא כנוסח התפילה". אה, להתפלל אנחנו יודעים.

גבריאל, תתפלל גם בשבילנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בספטמבר 2012, ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. יחיאל גולדהבר

    גועל נפש!! תתבישו לכם

  2. יחיאל, גמר חתימה טובה גם לך. שיתקבלו תפילותיך ברצון

  3. רבים משיריו- תפילה.

    תודה רוני, גמר חתימה טובה.

  1. פינגבק: "האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו": חיבור לתואר שני, מאת ציפי גוריון, החוג לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון | המבוקש מס' 2

להגיב על assaf לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: