תשובה בהעדר מקדש / ראובן הכהן אוריה

המדרש הארצישראלי מתחקה אחר מקורותיה של התשובה וחושף כי משמעותה 
המקובלת התחדשה רק בעקבות ביטול עבודת הקרבנות ועונשי הסנהדרין. מן ההר אל הלב

שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: “חטאים תרדף רעה“ (משלי יג, כא); שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: “הנפש החוטאת היא תמות“ (יחזקאל יח, ד); שאלו לתורה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר; שאלו להקב“ה: חוטא מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב (תה‘ כה, ח) “טוב וישר ה‘, על כן יורה חטאים בדרך“ – יורה לחטאים לעשות תשובה (ירושלמי מכות ב).

מעלת התשובה וכוחה מגיעים עד כיסא הכבוד; הרחק מעבר לתורה, לחכמה ולנביאים. כיצד ניתן להבין זאת? וכי התשובה, שהיא מיסודות הדת והעבודה הדתית, אין זיכרונה בא בקורפוס המכונן של השפה הדתית? וכי אין תשובה בתורה או בדברי הנביאים? והיכן הוא הקב"ה אם אינו בתורה ואם לא שם דברו בפי עבדיו הנביאים?

ומה נענה לרבנו יונה בספרו "שערי תשובה", המצהיר כי "הוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה… והנביאים והכתובים דיברו תמיד על דבר התשובה", ומה נאמר על דברי הרמב"ן שבפירושו לתורה (דברים לא, יא) מכריע שמצוות התשובה היא אחת מתרי"ג המצוות. ואיך לא ראה הירושלמי העלום הזה את דברי ישעיה (מד, כב): "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך", ואת פסוקי יחזקאל: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲ־דֹנָי ה' הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה“, ועוד כהנה רבים וטובים?

יום כיבוס כללי של הלכלוך הלאומי
צילום: אי.פי

לא מצווה

שמא יש בכוח הרמב"ם, המונה מצוות זכויותיהם של ישראל, למקד את עיקר עיגונה של מצוות התשובה. בהלכות תשובה (ז, ה) קובע הרמב"ם את התנאי המקדים לגאולה העתידית, באומרו: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין. שנאמר: והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' א־להיך וגו'". האם מצוות עשה של תשובה יש כאן? נראה שלא. הדבר עולה מדברי הרמב"ם עצמו בפרק א (הלכה א):

כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה – אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני הא־ל ברוך הוא: שנאמר "איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. ווידוי זה מצות עשה.

הנה כי כן, לרמב"ם התשובה עצמה אינה מצווה אלא רק הווידוי, כפי שכתב בספר המצוות (עשה עג). ומדוע אין התשובה נמנית כמצווה? כנראה הרמב"ם, כמו מדרשנו, אכן חיפש בכל התורה את מצוות התשובה ולא מצא. ואל יקשה המקשה ממצוות הווידוי הנדמית כעיקר תהליך התשובה, שכן הווידוי הינו הרצאת דברים וביטוי בשפתיים של זיכרון החטאים ואין בו דמיון לתהליך התשובה הפנימי.

מעתה, אם גם הרמב"ם מצטרף להשקפתו של מדרשנו, כיצד זה נסביר שהעיקר חסר מן הספר?

ועוד, בתורה נאמר: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע… ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל". כך בכל הלאווים שזדונם מיתה. ואם מלאו לבו של החוטא לאחר שראה כי לא יראה אור יום עם פסק דינו לחזור בתשובה – האם יימחל לו עונשו שבארץ? התורה לא אמרה על כך דבר. וחוטא בשגגה מה עונשו? על פי המדרש, אמרה התורה "יביא אשם ויתכפר". יש כפרה – מחיקת חוב העננה המאיימת של חטא השגגה; תשובה – אין.

והלא דברים אלה נוגדים את ההלכות הנקובות ברמב"ם:

וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהם על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים… וכן כל מחויבי מיתות בית דין ומחויבי מלקות אין מתכפר להם במיתתם או בלקייתם עד שיעשו תשובה ויתוודו, וכן החובל בחברו או המזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם…

הנה מפורש בדברי הרמב"ם עצמו כי התשובה, הגם שאינה מצווה, היא תנאי הכרחי למעשה הכפרה, בין בעונשי מיתה ובין בעונשי מלקות וקרבנות, חטאת ואשם. אך זאת מנין? הגע בעצמך, שעיר המשתלח דורש וידוי לכפרה, ויש לרמב"ם סמך מהפסוק: "והתוודה…". ברם, להוספתו "והוא שעשה תשובה" (שם, הלכה ב') אין מקור!

טהרה נטו

ניתן לומר כי מקורו של הרמב"ם במשנת יומא, שבה מובאת דעת חכמים הדורשים תשובה כתנאי הכרחי אם כי לא מספיק לכפרה:

חטאת ואשם ודאי מכפרין, מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה. תשובה מכפרת על עבירות קלות: על עשה ועל לא תעשה; ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יום הכיפורים ויכפר.

על דעה זו חולק רבי הסובר שדי בעיצומו של יום, העומד תחת שעיר המשתלח, לכפרת עבירות:

דתניא: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול , מהלועג על חברו, ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בשר, שאם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכיפורים מכפר.

דעת רבי לכאורה מתיישבת עם לשון הכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". בפסוק מובטחת טהרה ללא שום קשר לתשובה. כביכול ביום הזה א־לוהים מכפר ומטהר ואין צריך יותר דבר. הבנה זו זוכה לסעד מרבי עקיבא במשנה, ואפשר שרבי בעצם מייצג את עמדתו:

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, ואומר מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' – מה מקוה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל.

רבי עקיבא מדמה את הטבילה ביום הכיפורים לטבילה פיזית במקווה. הטבילה בהוויה הכיפורית של העבודה הפולחנית, בשם הקדוש היוצא מפי כהן גדול ובנוכחות האנרגטית הא־לוהית במקדש, הרי היא כטבילה מטהרת במקווה. טהרה שהיא פועל יוצא של נוכחות ושרייה ותו לא.

מכאן, שאכן קשה למצוא בתורה את מושג התשובה. ואל תקשה מפסוקי הגאולה שהביא רבנו יונה ואף הרמב“ם ציטטם. אלו עוסקים בשיבת העם אל חיי דת מלאים ממצב של גלות פיזית ורוחנית ולא בתשובה האישית, הפרטית. תנועת שיבה זו היא סוג של בשורה, חיזוי והבטחה לאומיים. יש לה עם מושג התשובה שלנו שיתוף השם ודמיון צורה, אבל הגדרתה שונה.

ואולם מה בדבר הנביאים?! כיצד מוצא הירושלמי את עמדת הנבואה בפסוק "הנפש החוטאת היא תמות"?  הלא הקשרו של זה הוא הניגוד בין כתוב זה ובין הנאמר – "פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי" (שמות כ, ד): "מה לכם אתם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות אכלו בסר ושני הבנים תקהינה… הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה, הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ב־ד). כיצד המדרש נוטל פסוק מהקשרו ונוטע בו דימוי שהוא הפוך למרקם שלם של פסוקי תשובה וסליחה ביחזקאל עצמו?

ובכן , הרושם מרוב הנביאים הוא שהם ממשיכים את הקו של התורה כי האיש החוטא נושא את עוונו. אמנם בחשבון התורה הטומאה והחוב עלולים לפגוע גם בקרוב של החוטא, ועל כן באו נביאים כיחזקאל וצמצמו זאת לחוטא עצמו בלבד. אך תשובה במובנה הפנימי טרם הייתה. בתקופת הנביאים, שחיו רובם ככולם בזמן שהמקדש היה קיים, נהגו עול התורה ושלטונה כמסגרת האורח הדתי, כך שסביר לומר שאותה תשובה שלא נהגה בתורה לא נהגה בנביאים. גם כאשר הם מדברים על תשובת האדם הפרטי, הרי שמשמעותה שונה מתשובת הלב. מדובר אצלם בחזרה אל ה' ממצב של ריחוק המוגדר באמצעות אי שמירת מצוות כללית למצב של מחויבות וקבלת עול מלכות ומצוות – מעין המושג של חזרה בתשובה המוכר בימינו. כלומר, התשובה מכוונת לרובד המעשי ולא לתהליך הפנימי שעובר האדם.

חידוש לאחר החורבן

אבל לא כך הוא מושג התשובה החז"לי. להבנת דבריהם נפתח בשאלה – לשם מה צריך תשובה? הלא האדם היהודי מצווה ועומד בכל עת בפני א־לוהיו ומחויב בברית לקיים בכל רגע את דבריו. ואם חטא האדם, הרי הוא מצווה ועומד עתה כמו ברגע החטא. נפילתו אפוא אינה מצריכה שיבה, ולשם מה תשובה?

התשובה היא שהחטא יוצר חוב. החטא בורא כוח שלילי – טומאה המאיימת על האדם. הטומאה דבקה באדם, בארץ ובעיקר במקדש, והופכת לכוח פוגעני חורבני. את האיום הזה, העלול לייאש את האדם ולהרחיקו ובנוסף אף לסכן אותו בענישה, התשובה מסירה.

בתורה הסרה שכזו נעשית בשתי דרכים: עונשים (מיתה ומלקות) וקרבנות חטאת ואשם. משום כך אין תשובה בתורה. משום כך גם הנביאים לא יכלו להעמידה כעיקר עצמאי, שהרי בימיהם המקדש עומד על מכונו ותהליכי הכפרה אי אפשר שייעשו אלא באמצעות המקדש. הגם שהנביאים ביקרו את המכניזציה של הכפרה באמצעות הקרבנות, בימי הבית הראשון האמצעי הניסי שהיה נקוט בידם כאמצעי ענישה אפשר עדיין להמית את החוטאים, כפי שראינו בשמואל, באליהו ובאלישע, בישעיה ועוד.

מושג התשובה כתנועה של כפרה עולה אפוא דווקא במקום שאין מקדש ואין סנהדרין. רק כשאין קרבן שעיר המשתלח או קרבנות שגגה, כשאין עונשי מיתה ומלקות על חטאים, עולה התשובה כאופציית כפרה. ממש כמו שהתפילה באה ועולה במקום הקרבנות. תהליך רוחני־פסיכולוגי פנימי במקום תהליך טקסי־פיזי חיצוני.

התשובה החז“לית היא חזרה לאחור. חזרה לזמן, למקום ולמעשה שיצרו את החטא, ונטרול קרינת האימה הרודפת אחר האדם. אמנם מה שהיה היה, אבל שובל הרושם השלילי נשאר. התשובה היא הזמנה של החטאים מהעבר לצעוד אל מכבסת הא־ל השוכן באדם. ההזמנה עצמה היא הווידוי. בזמן המשכן והמקדש זומנו החטאים בווידוי להיערם על ראש השעיר, ובזמן שאין מקדש מזומנים אלה לתודעת השב.

מה נשאר מיום הכיפורים ללא עבודת כהן גדול, ללא שעיר המשתלח, ללא כניסה לפניי ולפנים להקטרת קטורת? כיצד יכפר? לדעת חכמים – תשובה ותפילה; לרבי – עדיין עיצומו של יום בתפילה. ומשעה שיש לחכמים בעולמם מושג של תשובה כתהליך מנטלי פנימי הרי הוא שב ומועמס על התהליך המקדשי־פיזי־טקסי.

טקס לאומי

זו הסיבה לכך שהקב"ה במדרש עונה תשובתו דרך הכתובים. הכתובים מיוחסים לעולם שאין בו נבואה, עולם שאין בו נוכחות שכינה ניסית כבתורה. קולו של א־לוהים צף ועולה ומורה לנו דרך תשובה דווקא משעה שמסגרות הדת המסורתיות נחסמו בעבורנו, על מנגנוני הסליחה והכפרה שבהן. "התשובה" היא יכולת ההתחדשות הדתית למצות את העיקר השורד לאחר חורבן חומות הדת הבצורה במקדש ובנבואה. יש א־לוהים אחר חורבן ביתו, והעוצמה הזו, שנמסרה ביד חכמים, להעביר את הא־לוהים ממשכנו בהיכל הארץ וממלכותו שעל פני האדמה למשכן הלב ולמזג את רוח הא־ל ברוח האדם – היא בשורתה הגדולה של התשובה. מעתה לא הקרבנות מכפרים אלא הא־לוהים עצמו.

עבודת יום הכיפורים היא תהליך של עשייה רוויה פעילויות חיצוניות. פעילות זו מלווה בצפייה ויזואלית ופאסיבית של ההמון שהצליח להגיע למשכן. שאר העם ליווה בהמיית הלב מרחוק את העצרת המרכזית בבמה המרכזית. היום התמקד באירוע הלאומי שבא לכפר על טומאת המקדש – טומאת בני ישראל. היה זה יום כיבוס כללי של הלכלוך הלאומי שבו ניצב העם כעדה וכקהילה ערבה לנכללים בה לפני ה'. תהליכים מנטליים פרטניים בהתייצבות אישית אינדיבידואלית לפני ה' – לא היו.

וידויו של הכהן הגדול אינו תהליך של תשובה. הווידוי הוא ביטוי שפתיים ומנייה של החטאים, כמי שקורא להם לחטאים להתנתק מהמקדש ולבוא לחול על ראש השעיר המשתלח. כך גם הכניסה של הכהן הגדול להקטיר קטורת, שהיא כניסת המייצג הלאומי לאינטימיות של נוכחות וראייה בערפל את פני ה'. היכללות בענן כבהר סיני של א־לוהים ובחיר עמו. השהייה עם ה' היא הכור המצרף, היא חומר החיטוי המאדה את כתמי החברה.

מכוח הנוכחות הזו הוצאת שם ה' המפורש מפי הכהן הגדול היא שחרור ופיזור האנרגיה הא־לוהית והפיכת מתחם המקדש והארץ בכלל לשדה קרינה א־לוהי. השהייה בשדה זה וקבלת הקרינה מלהטת את הנשמה ואת התודעה הקיבוצית לכלל הינקות והזדככות. בכל אלה אירעה כפרה ללא תשובה חז"לית.

אשר על כן, על פי הירושלמי, כל ניסיון להצמיד לתהליך המקדשי את התשובה שאינה כתובה בתורה ובנביאים (כפי שעשה הרב ישראל אריאל ב'מחזור המקדש') הוא מעשה אנכרוניסטי. תודעת התשובה הוציאה את תודעת המקדש, הגם שהיא תרגמה את עיקרו, מן החוץ אל הפנים, מן הכללי אל הפרטי, מן המעשה אל התודעה, מן המשכן הארצי אל לב האדם ורוחו. מכאן ניתן האות לשירת התשובה כעיקרון דינמי ומחולל בהתחדשות הדתית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

פורסמה ב-24 בספטמבר 2012, ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. התשובה היא אחת ממצוות התורה והיא מופיע בתורה : "ושבת עד ה' אלוקיך.. כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך כי המצווה הזאת אשר אני מצווך היום…" ולפי הרמב"ן בפירושו על התורה 'המצווה הזאת' מכוונת למצוות תשובה וכך גם אצל הסופרנו והאברבנאל ומפרשים נוספים אחרים.

    רק הרמב"ם אינו מונה את התשובה כמצווה אלא את הווידוי כמצווה ויש על כך תילי תילים של פרשנויות .

להגיב על גולדן רן לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: