פרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון שנחשפו כעת שופכים אור נוסף על הלחצים האמריקניים ועל הערבוב בין דיפלומטיה וצבא ערב מלחמת יום הכיפורים. לקחים שכדאי ללמוד לקראת עימות מול איראן

דבר אחד חשוב אפשר לזקוף לזכות ספרם של זכי שלום ובועז ונטיק 'מלחמת יום הכיפורים – המלחמה שאפשר היה למנוע'. המחברים מנפצים כנראה אחת ולתמיד את האגדה שצמחה ברבות השנים שלאחר 1973 כאילו ניתן היה להשיג 'שלום' תמורת נסיגה מסיני. ונטיק ושלום קובעים פעם אחר פעם כי יוזמות ההסדר השונות של שר החוץ האמריקני ויליאם רוג'רס ושל שליח האו"ם גונאר ירינג, אותן דמויות שהפכו למיתולוגיות בזיכרון בני התקופה, הכילו במהותן את הנוסחה של 'שטחים תמורת הסכם אי לוחמה'. דהיינו, הן עמדו בניגוד למדיניותה של ממשלת גולדה מאיר בשנים שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, שלפיה ישראל דורשת חוזה שלום מלא שיושג במשא ומתן ישיר, ובתמורה לכך מוכנה לסגת משטחים שנכבשו ב־1967.

במשך השנים התקבעו שני נרטיבים המסבירים את כישלונה של ישראל במערכה המקדימה של מלחמת יום כיפור, מה שמכונה לעד 'המחדל'. הראשון והנפוץ ביותר הוא הסיפור על 'ההפתעה הגדולה' והמחדל המודיעיני. השני הוא ההסבר הגורף שמנסה לעקוף את המורכבות של בעיות המודיעין ושיקולי המדיניות הגבוהה שבתוכם הייתה לכודה המנהיגות הישראלית, על ידי הטיעון שאפשר היה למנוע מלכתחילה את פרוץ המלחמה אם היו מגיעים להסדר מדיני. אחדים טוענים שניתן היה להגיע להסכם שלום בתחילת שנות ה־70. המינימליסטים גורסים שלכל הפחות ניתן היה להגיע ב־71' להסדר חלקי, ובכך למנוע את הצורך של הנשיא אנואר סאדאת לצאת למלחמה. זו בעצם טענתם של זכי שלום ובועז ונטיק בספרם.

צילום: אי. אף. פי.

לא הפתעה צבאית

בהיותם פשטניים, מחמיצים שני ההסברים את הלקח של 1973, ההולך ונחשף ככל שהפרספקטיבה ההיסטורית עמוקה יותר. הגישה הראשונה, זו המדגישה את המחדל המודיעיני ושהייתה במידה רבה נגזרת ממסקנות ועדת אגרנט, מצביעה על מרכיב אחד מתוך מערכת של גורמים מורכבים שהשפיעו על חשיבתם של מקבלי ההחלטות באותן שנים בישראל, והופכת אותו להסבר היחיד למה שאירע. הגישה השנייה מתחמקת מהסוגיה המרכזית; לאחר שהוחלט על קו מדיניות מסוים מוטלת החובה על הצמרת הצבאית, סוכנויות המודיעין ומומחי מדיניות החוץ והביטחון למצוא את המענה לאתגרים הנגזרים מהקו המדיני של הממשלה. ברור שבמסגרת מדיניות ממשלת גולדה מאיר, שלא לוותר על שעל אדמה בטרם ייחתם חוזה שלום מלא באמצעות מו"מ ישיר, כשלו ממסדי החוץ והביטחון בכך שלא סיפקו מענה של הכנות צבאיות נאותות כלפי תוצאותיה האפשריות של אותה מדיניות.

היעדר ההפרדה הברורה בין דרג מדיני, המתווה את המדיניות, לבין דרג צבאי האמור להיות מופקד, מעצם טבעו, על הכנות כלפי תרחיש של התמוטטות המדיניות ומעבר למלחמה, הביא למצב כאוטי בהנהגה הישראלית. התוצאה הייתה שערב פרוץ מלחמת יום כיפור ב־6 באוקטובר 1973, הוכתה האליטה של הקבוצה המצומצמת של מקבלי ההחלטות בשיתוק. זו לא הייתה הפתעה צבאית אלא שיתוק במערכת קבלת ההחלטות.

הדימוי של ההפתעה הצבאית התקשר אוטומטית עם המודיעין של צה"ל בראשותו של האלוף אלי זעירא. ראוי להזכיר כאן שהיה זה יצחק רבין שאמר לא פעם שהמודיעין הישראלי טעה במרבית המשברים בהיסטוריה של ישראל. גם שמעון פרס אמר פעם, שנים לפני מלחמת יום כיפור, כי "המודיעין הוא מאוד בעייתי, ואינו מספק לצורך קבלת החלטות" (מיכאל בריצ'ר, 'מדיניות החוץ של ישראל', עמ' 344). פרס הוסיף: "יכולת השיפוט של פוליטיקאים היא עלובה. הם לא יודעים לשפוט נכון מידע מודיעיני".

כבר ב־1971 היו חששות שמצרים תלך למלחמה; הייתה לה סיבה להרגיש הצלחה בסיומה של מלחמת ההתשה שנה קודם לכן (באוגוסט 70'). "לדעתנו, מבחינה אסטרטגית ופסיכולוגית לטווח ארוך, עלו הישגי קהיר במערכה זו על הישגי ירושלים", כותבים ונטיק ושלום (עמ' 113), ו"לדעתנו" הם צודקים. גם יצחק רבין, שניתח את המערכה המשולבת צבאית־מדינית בין 1969 ל־1970, סבר שלמצרים בשילוב הסובייטים היו הישגים גדולים, ומחיר כישלונה של ישראל היה יוזמת רוג'רס.

כדי למנוע הידרדרות חוזרת למלחמה הגיש השגריר בוושינגטון, יצחק רבין, יוזמה ישראלית להסדר ביניים. ההצעה הייתה שישראל תיסוג מגדות התעלה עד לקו המעברים של המתלה והגידי, מצרים תורשה להעביר כוחות קטנים אל ממזרח לתעלה והפרס הגדול – תעלת סואץ תיפתח לשיט.  בחוג מקבלי ההחלטות הייתה מחלוקת: שר הביטחון דיין היה בעד וראש הממשלה גולדה מאיר התנגדה להצעת ההסדר החלקי בזעם. "קיימת אפשרות שההתנגדות הנחרצת לתוכנית רוג'רס תביא לפריצתה של מלחמה חדשה במזרח התיכון עם אפשרות של מעורבות סובייטית בתוכה", העריך רבין באוזני קיסינג'ר בנובמבר 71'. "אם האלטרנטיבה היא להיכנע לתוכנית רוג'רס – נראה לי שממשלת ישראל תעדיף להסתכן במלחמה" (יצחק רבין, 'פנקס שירות', עמ' 360).

הגירוש מקרב מלחמה

תוכנית רוג'רס לא כללה שלום מלא בתמורה לנסיגה מלאה מסיני, אלא הציעה גרסה של אי לוחמה. בסוף 71' ובתחילת 72' הגיע לישראל מידע מודיעיני שהסובייטים מעודדים את מצרים לצאת למלחמה נגד ישראל. אולם ביולי 72' נקט סאדאת צעד של גירוש היועצים הסובייטים ממצרים. בישראל נוצר רושם מוטעה שמתחילה התרחקות בין מצרים לברית המועצות, אך האמת הייתה מורכבת יותר. על פי זכי וונטיק עשרות אלפי היועצים ומשפחותיהם עלו למצרים ממון רב, וסאדאת לא רצה בהם בתוך צבאו כיוון שהקשו עליו להכין את צבאו למלחמה בדרך שבה הוא ושאזלי הרמטכ"ל ראו אותה מתנהלת. משמע שבניגוד למה שסברו בישראל – הוצאת היועצים הייתה דווקא צעד של התקרבות למלחמה.

בהקשר הזה, מה שנראה כהעדר של תיאום קרוב בין המעצמה הסובייטית למדינה הלקוחה שלה תורגם כאן לסיכון גדול מדי מצדו של מנהיג מצרי ביציאה למלחמה. כדי להבין את השינוי במעטפת היחסים הסובייטית־מצרית, נכון יהיה להשוות בין הדברים שאמרה גולדה ב־31 בדצמבר 71' בטקס חילופי הרמטכ"לים לבין הדברים שאמרה כעבור יותר משנה בפברואר 1973 בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בטקס השבעתו של דדו לרמטכ"ל אמרה גולדה הנרגשת, "הנך נכנס לתפקיד הרמטכ"ל בתקופה שהמעורבות הסובייטית לימינה של מצרים הרחיקה לכת במידה שלא הייתה כמותה בעבר" ('דדו – 48 שנים ועוד 20', חלק 1, עמ' 199).

לעומת זאת, בפברואר 73' העריכה גולדה: "נדמה לי כי מכל מיני ידיעות שמגיעות אלינו אפשר לסכם ולומר כמעט בביטחון שהרוסים אינם מעודדים את המצרים למלחמה… הם אומרים למצרים: זה עניינכם, אתם תחליטו. אבל הם מסבירים להם שבמלחמה יורים והתוצאות יכולות להיות לא סימפטיות (כפי שאומר בר לב). (…) הדבר שבו איננו (צ"ל 'אינם') רוצים ביותר הוא שיהיה שלום אשר יושג בהסכם בין האמריקנים למצרים. זאת אומרת שהאמריקנים יציעו למצרים הסדר והללו יסכימו לו. אז יהיה המצב הפוך ממה שהיה ב־56'. ב־56' היה לאמריקנים חלק לא קטן (בביטול הישגי ישראל והנסיגה מסיני). אבל את הכל רשמו הסובייטים לזכותם" (ועדת חו"ב 25.2.73).

דיווחה זה של ראש הממשלה בא בתזמון בעייתי, דווקא כאשר נפתח ערוץ חשאי בין ישראל לברית המועצות, ומיד אחרי הטרגדיה הנוראה של הפלת מטוס הנוסעים הלובי שגרמה לכך שישראל נכנסה לגירעון מוסרי חמור ביחסיה עם ארצות הברית. ב־21 בפברואר 1973 הפילו מטוסי קרב ישראליים מטוס נוסעים לובי שחדר דרך הנ"מ המצרי וטס ישר לעבר המתקנים הסודיים של ישראל בסיני. באפריל של אותה שנה נערך מבצע 'אביב נעורים' לחיסולם של כמה ממנהיגי הטרור הפלשתיני בלב ביירות, מבצע שזעזע את המזרח התיכון, ובאוגוסט יירט חיל האוויר מטוס נוסעים בדרכו מביירות לבגדד והנחית אותו בשדה תעופה בצפון. הפיראטיות האווירית הזו התרחשה עקב הגעת מידע שגוי לישראל על כך שמנהיג המחבלים ג'ורג' חבש נמצא במטוס. אירועים אלו העמידו את ישראל בעמדת נחיתות מדינית־מוסרית מול ארצות הברית, שנדרשה פעם אחר פעם להוציא עבור ישראל את הערמונים שהיא זרקה לאש.

תקרית המטוס הלובי התרחשה ערב יציאתה של גולדה לביקור חשוב ביותר בוושינגטון. רבין, שעמד לסיים את תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון, ראה בתקרית מהלומה ליחסי ישראל־ארצות הברית; הוא ראה כיצד עלולים האמריקנים לנצל את התקרית כדי לשפר את יחסיהם עם מצרים, כשישראל תשלם את המחיר על כך. באותה עת החלו השיחות בין היועץ לביטחון לאומי של סאדאת, חאפז איסמאעיל, לבין הנרי קיסינג'ר, ואלו נתפסו כתקיעת טריז מצרי בין ישראל לארצות הברית.

שיחות איסמאעיל־קיסינג'ר באו כשברקע הדטאנט, ולאחר יוזמת ההתקרבות הדרמטית של הנשיא ניקסון כלפי סין. מדיניות ההתקרבות וההפשרה בין ארצות הברית לברית המועצות ולסין הפכה ליהלום שבכתר המבנה הארכיטקטוני הגלובלי שהנדס קיסינג'ר; עבור ניקסון מוכה ווטרגייט הפך קיסינג'ר לאורים ותומים. אלא שהיה איום נוסף על תוכניתו הגדולה של קיסינג'ר לחימום היחסים בין שתי המעצמות – המאבק של יהודי אמריקה למען יהודי ברית המועצות. בפגישתם עם גולדה ב־1 במארס 73' תבעו קיסינג'ר וניקסון מראש ממשלת ישראל לחסום את יוזמות החקיקה בקונגרס הנוגעות ליהודי ברית המועצות. ניקסון איים על גולדה: "מנקודת ראות הרבה יותר מקיפה זהו האינטרס שלכם, שנצליח להגיע להסכם עם הרוסים, שבטווח רחוק יהיו לו השלכות חשובות מאוד. אתם יכולים בוודאות לנצח את כל הערבים – אבל לא את הרוסים. תפקידנו הוא לטפל ברוסים ואתם צריכים לעזור לנו" (יצחק רבין, 'פנקס שירות', עמ' 393). "גם רמז זה לא נזקק לפירושים", הפטיר רבין.

שר החוץ איים: אתם מאבדים את הנשיא.
גולדה ונשיא ארה"ב ניקסון, 1973

הולכת שולל עצמית

הצירוף של הדטאנט יחד עם הוצאת היועצים ממצרים הביא את גולדה להתבצר בהערכתה שהסובייטים מהווים גורם בעל השפעה ממתנת ולכן הסיכויים שתפרוץ מלחמה מצטמצמים. אלא שאם הסובייטים היו כביכול גורם ממתן, האמריקנים הטילו רסן על ישראל וניסו לדחוק אותה למצב של תלות מוגברת. כך למשל, אחת ההתרעות החשובות למלחמה, שהגיעה מבית מדרשו של הארכי־סוכן אשרף מרואן בדצמבר 1972, הביאה את קיסינג'ר להזהיר את ישראל בשיחה דרך רבין: "אני מקווה שאין בדעת ישראל ליזום מלחמת מנע נגד מצרים. חשוב יותר כי ישראל לא תפר את הפסקת האש, אפילו יש בידיה ידיעות על מגמה מצרית לחדש את המלחמה" (יצחק רבין, 'פנקס שירות', עמ' 380) . רבין העיר בספרו כי כך בדיוק נהגה ישראל באוקטובר 73'.

העובדה שאזעקת המלחמה של מרואן לא התממשה חיזקה את ההרגשה בישראל כי האופציות הצבאיות של סאדאת הצטמצמו. וכך מתחילה בחודשים הראשונים של 73' תקופה של הסוואה והולכת שולל עצמית. צמרת מקבלי ההחלטות מרגישה באותה תקופה שנפתחים סיכויים חדשים לשלום עקב פתיחת ערוץ קיסינג'ר־איסמאעיל כמשא ומתן עקיף עם מצרים, ועל כך נוסף גם הערוץ החשאי שנפתח בדרג גבוה בין ישראל לברית המועצות. במקביל המשיך המודיעין לדבוק ב'קונספציה'. השאלה שעולה מאליה היא איזו 'קונספציה' הייתה משמעותית יותר: המדינית־אסטרטגית או הצבאית־מודיעינית?

ברמה המדינית אסטרטגית לא כינו זאת 'קונספציה', אבל היא הייתה שם. אצל מנהיג מפ"ם ח"כ יעקב חזן החלה 'שמש השלום הסובייטית' לזרוח שוב. חזן היה ידוע בקרבתו החמה האישית לגולדה, ואין ספק שדבריו ביטאו גם את תחושותיה של ראש הממשלה באותה עת. בניתוח שערך בפני חברי ועדת חוץ וביטחון הוא ראה הבשלה של תנאים לשלום. "סיכויי השלום האובייקטיביים התרבו", הוא אמר (ועדת חו"ב, 13.3.73).

חברו מאיר יערי כבר התלבט בינו לבין מפלגתו מה יש לעשות עם רצועת עזה לעת שלום. "חזן ואני נמצאים במיעוט ביחס לרצועת עזה", התוודה יערי. "אנחנו בעד – אבל לא השגנו זאת בוועידת המפלגה. אני תומך בכך שרצועת עזה תישאר בידינו. אינני רוצה שלאחר השלום ישבו משני צדי הרצועה מדינות ערביות. אני מחשיב את הרצועה כמעט כמו הגליל המערבי" (ועדת חו"ב, 16.3.73).

מיד כשהגיע לוושינגטון לאחר שהחליף את רבין כשגריר, נפגש שמחה דיניץ עם קיסינג'ר כדי לדווח ולעדכן בנוגע לערוץ החשאי בין ישראל לברית המועצות. זאת הייתה הפתעה. רבים מאלה שניסו להעריך בזמנו – כמו גם 40 שנה מאוחר יותר – את תפקידה של ברית המועצות והשפעתה על האזור לא ידעו על הערוץ הזה, שנפתח ביוזמת הרוסים. הסובייטים חשו שמתפתחת יוזמה מדינית בין ארצות הברית למצרים וחשבו שהדרך חזרה למעורבות מדינית היא באמצעות ישראל. אך האם באמת זו הייתה מטרתם? נכון יותר להניח כי בהקשר לידיעתם על התוכנית המתגבשת אצל סאדאת הנוגעת למלחמה קרובה, הם רצו יותר מכול לחוש מקרוב את הישראלים, את הלכי הרוח בממשלתם ואת תוכניותיהם, כשהרווח מבחינתם יכול להיות מבצע מוצלח של דיסאינפורמציה והונאה מדינית.

בראש המשלחת הישראלית המצומצמת למשא ומתן עם ברית המועצות עמד מנכ"ל משרד ראש־הממשלה מרדכי גזית. המפגש עם הסובייטים התקיים בווינה. גזית דיווח: "התקיימה פגישה ראשונה עם פרימקוב. פרימקוב שב והדגיש כי הוא מייצג את הדרג העליון אצל הדובים. אמר כי הם מעוניינים בהסדר מדיני… אמר כי נגד רצונה של ברית המועצות לא יקום דבר באזור… יעד המגע בינינו לדידם הינו הבהרה מפורשת של עמדות כיצד להגיע ליישוב הסכסוך". הסובייטים אמרו כי אם הישראלים לא יבהירו עמדותיהם "יובן הדבר אצלם כאילו ישראל… מעוניינת בהקפאת המצב".

היה זה השלישי בסדרת מפגשים שנערכו לאורך שנה ושלושה חודשים. כיוון שעל כף המאזניים הייתה ההבטחה לאספקת כ־100 מטוסי פאנטום, עדכנה ישראל את האמריקנים על כל פרט של יוזמותיה ודיניץ הראה לקיסינג'ר תרשומות תמלילים שלמות.

באותה תקופה היה ניתוק יחסים מוחלט בין ישראל לברית המועצות, וגזית התרשם מאוד מהלהיטות של הסובייטים למגעים עם ישראל. "הם הפצירו בנו להיענות לפנייתם זו", דיווח גזית (29 במארס, 73'), "היה ברור ששולחיהם מייחסים חשיבות רבה ביותר לקבל הסכמה ישראלית למשא ומתן כזה, אשר כמוהו כמנדט ישראלי לברית המועצות למלא תפקיד ביישוב הסכסוך. (טענו) שאנו משלים את עצמנו אם נמשיך לחשוב כי אפשרית התקדמות רק באמצעות האמריקנים". הסובייטים אמרו שאם ישמעו הממונים עליהם כי תהליך מדיני אפשרי רק באמצעות ארצות הברית, "יגרום הדבר רוגז". דיניץ אבחן כי זה היה איום.

אולי כדי לתגבר את הצלחת ההונאה, פרימקוב ואנשיו ציינו כל הזמן באוזני הישראלים שלא יתרשמו יותר מדי ולא יפריזו בחשיבות סילוק המומחים ביולי 72'. לטענתם הם עדיין חזק בתוך מצרים, עם ידידים ונשק.

לנפץ את הדימוי הישראלי

בישראל פירשו את עמדת פרימקוב ואנשיו כמשקפת את העמדה הבלתי נוחה שאליה נדחקו הסובייטים במזרח התיכון. היא נחזתה כסימן להצלחת המדיניות המתואמת האמריקנית־ישראלית. שררה התחושה שהערוצים השונים, ובייחוד האמריקני־מצרי, טומנים בחובם פעילות מדינית שעשויה להוליך למשא ומתן לשלום. אלא שהמצרים סירבו להתחייב לחוזה שלום מלא ודרשו בתמורה לאי לוחמה נסיגה מראש של ישראל לקווי 4 ביוני 67'.

ספרם של ונטיק ושלום מבהיר לחלוטין נושא זה: אם המצרים היו יכולים לקבל את כל סיני תמורת פחות מהסכם שלום, אז המלחמה כנראה לא הייתה מתרחשת. אלא שלישראל היו דרישות צודקות משלה, כמו שלום מלא, וכך סאדאת עסק כל העת בתכנון מלחמה שתשרת אותו באותה צורה ששירתה את קודמו, גמאל עבד אל נאצר. אצל הערבים עמדה הנוסחה הידועה על ראשה: אם מדינה דמוקרטית נורמלית פועלת לפי 'הרוצה בשלום ייכון למלחמה', אצל המצרים בשנת 73' זה היה 'הרוצה במלחמה ייכון ליוזמות שלום'. היעד הלאומי המועדף לא היה לכבוש מחדש את סיני ולא להתניע תהליך שלום באמצעים מלחמתיים – אלא בעיקר הצורך העליון לנפץ את הדימוי של ישראל כבלתי מנוצחת בשדה הקרב ('קרע עם מוסקבה', שבצ'נקו, עמ' 254). הרמטכ"ל המצרי הגנרל שאזלי ראה את המטרה במונחים של שבירת תורת הביטחון של ישראל.

בשלב זה החלו ישראל וארצות הברית לקבל התרעות מודיעיניות על מלחמה שעומדת לפרוץ, או לפחות על 'אפשרות חידוש האש'. ההתרעה, שוב מאשרף מרואן, שהיה ממוקם ליד ראשי הצמרת המצרית, הצביעה על מועד באמצע מאי 1973. ישראל ייחסה ליועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר השפעה חזקה, שלא לומר שליטה טובה, על ההנהגה המצרית, כפי שמתבטא במברק ממשרד ראש־הממשלה לשגרירות בוושינגטון (13.4.73): "לאור העובדה שקיסינג'ר דיבר איתך על האפשרות של פתיחה באש מצד המצרים ולאור העובדה שגם לנו ידיעות בעניין זה… תשאל אותו אם יש להם ידיעות בעניין כוונות לפתיחה באש ואמור לו שאולי כדאי שיעיר על כך למצרים, כפי שהוא ימצא לנכון"; "בידינו ידיעות על הכנות מצריות לפתיחה באש בזמן הקרוב. מתבצע תהליך של העברת מטוסים מארצות ערביות למצרים".

במקביל לחץ קיסינג'ר על ישראל לענות מיידית לשאלותיו של חאפז איסמאעיל, אך גולדה רצתה להמתין עם התשובות עד למפגש הבא של קיסינג'ר עם איסמאעיל בחודש מאי.

כעת החלה התקופה הידועה בתולדות טרום מלחמת יום כיפור כ'כוננות כחול לבן'. דומה שיש כאן התנגשות א־סימטרית, כשישראל רואה בחזית המדינית־אסטרטגית שלה את הנקודה הרגישה והפגיעה, ואילו בחזית הצבאית היא חשה ביטחון מלא; ואילו מצרים נתפסת כפגיעה ביותר בחזית הצבאית, ובמישור המדיני היא נתפסת כחלשה ואף משותקת. באופן תיאורטי זה המקום שקיסינג'ר רצה לדחוק אליו את מצרים, וזכי שלום ובועז ונטיק מרחיבים על כך את הדיבור בספרם. אבל כפי שהבחינו אחדים, ביניהם יצחק רבין, ערוץ קיסינג'ר־איסמאעיל מילא גם תפקיד של טריז מצרי בין ישראל לארצות הברית.

נעלם מעיני הקברניטים שמצרים נכנסה למעין איחוד מדיני עם לוב, המדינה הרדיקלית שבעורפה, שהנהיג הקולונל הצעיר מועמר קדאפי. כך שמצרים הייתה צריכה לתמרן בין שני משטרים ערביים רדיקליים, סוריה ולוב; ארגון טרור רדיקלי בדמותו של אש"ף שמעמדו עולה; ומעצמת הנפט העולה סעודיה ונסיכויות הנפט הלווייניות שלה. איש הקשר של סאדאת לקדאפי היה לא אחר מאשר אשרף מרואן. אחרי הפלת המטוס הלובי הגיע לישראל מידע שקדאפי לוחץ על מצרים וסוריה לפתוח בפעולות צבאיות נגד ישראל. עכשיו, באמצע אפריל, הייתה לקברניטים הישראלים נגישות למחשבותיו של קדאפי באמצעות מרואן, ועמדת קדאפי הייתה שלאור מאזן הכוחות השלילי מבחינת מצרים, היא אינה מוכנה ליציאה למלחמה. "איננו מאמינים שקדאפי לוחץ על סאדאת לפתוח מיידית במלחמה", נאמר באחד המברקים (19.4.73). ישראל גם לא קיבלה כל אינדיקציה שברית המועצות מעודדת את סאדאת לצאת למלחמה. ואכן, ברמה הצבאית, באביב 73', למרות צבירת טייסות הקרב במצרים, בגדה המערבית של הסואץ אין כל חדש. שני שדות תעופה מרכזיים היו בתהליך שיפוצים יסודי שנמשך חודשים, "וההיגיון אומר שלא יוצאים למלחמה כששדות התעופה האלה לא שמישים", סיפר האלוף אלי זעירא (בראיון עם המחבר).

הערבים אינם מסוגלים

המפגש החשוב בלשכת ראש הממשלה ב־18 באפריל 1973 חשף את ההבדלים בצמרת המדינית־צבאית בנוגע להערכות הצבאיות. זעירא ניתח מדוע הערכתו היא שאין סיכוי למלחמה, והיו אלה הערכותיו שהועברו לידי האמריקנים. אבל הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש המוסד הסיקו מאותן העובדות מסקנות הפוכות מזעירא.

מילותיו של רב־אלוף דדו אלעזר חושפות את מקורות השיתוק הצבאי שאחז בישראל ערב 6 באוקטובר 1973: "יש כאן היגיון פנימי לטובת מלחמה", אמר דדו, "גם מספר השנים (שבהן שורר שקט) הופך כאן לאיכות… צריך להעריך שאמנם יש להם כוונה להילחם" ('דדו', ברטוב, עמ' 259). אלא שמיד בסיומו של משפט זה הסיר הרמטכ"ל את כובעו הצבאי וחבש, כמובן מאליו, את מגבעת הדיפלומט כשאמר: "אם נתגלה כמוכנים מדי, הרי האיום הראשון… השיגו בו את מטרתם הראשונה, והיא לתת תנופה לפעולות המדיניות ולעשות אולי את האמריקנים יותר גמישים". כבר אז, 'בכחול לבן', הציג דדו את תפיסת השיתוק שמשמעותה הצבאית הייתה 'שב ואל תעשה', זו שהביאה להתמוטטות ההגנה בסיני באוקטובר.

כאמור – דדו מתגלה כמי שמערב הרהורי לב מדיניים עם שיקולים צבאיים מקצועיים. אם היו האתגרים המדיניים והצבאיים מביאים למסקנה משותפת אחת אזי ניחא, אלא שבשנת 1973 הם יצרו מסקנות סותרות, על כל מה שמשתמע מכך בנוגע לכושר קבלת ההחלטות של המנהיגים. החירות שנטל לעצמו הרמטכ"ל בענייני מדינאות, כשלא השכיל להבין את נזקה למידת יכולתו להעריך נכוחה את המצב הצבאי כמות שהוא, גלשה אל פקודיו וביניהם גם אל הערכתו של ראש אמ"ן:

בסך הכול נראה שהמטרה העיקרית של מצרים היום היא ליצור הרגשה של ערב מלחמה, בעיקר כדי להשפיע על אווירת הדיונים בין ניקסון לברז'נייב בנושא המזרח־תיכוני. ליצור תדמית של מדינה במצב של ייאוש על סף מעשי איבה… מסוגלת לקבל סיוע מארצות ערביות אחרות ולבצע פעילות מלחמה (אלי זעירא, דו"ח אגרנט החלקי, עמ' 70).

'כוננות כחול לבן' התאדתה בהדרגתיות, ודומה שנחקקה בתודעת חלק מהמנהיגים כאזעקת שווא. אלא שבחודשים הבאים גורמים חדשים צברו משקל והתחילו להשפיע: ערב התחוללות המשבר של יום כיפור היה ברור שקברניטיה של ישראל חוששים הרבה יותר מהאמריקנים מאשר מהערבים; מחשבתם תוכנתה לזה ש'הערבים אינם מסוגלים'. בתוך הקרקע הדשנה של הנחת היסוד הזאת נקלטו היטב זרעי 'הקונספציה'. על פי הקונספציה, מצרים לא תלך למלחמה בלי סוריה, והיא תצא למתקפה רק כאשר יהיו בידיה חמש טייסות בכשירות מבצעית של מטוסי קרב־הפצצה דוגמת 'סוחוי 20' או 'מיג 23' היכולים להפציץ בעורף הישראלי ולשוב הביתה בשלום. כמו כן, וכלקח ממלחמת ההתשה, מצרים צריכה טילי סקאד ארוכי טווח לשם הרתעת ישראל כנגד פגיעה בעורף המצרי. שר הביטחון אמר כי "הסורים בונים על הנפט ועל האמריקנים הרבה יותר מאשר על הקומנדו שלהם".

קרע עם הנשיא

הפקטור האמריקני היה משתק. לא רק שעמדו בעינן האזהרות של קיסינג'ר לצמרת המדינית של ישראל על כך שלא יירשם שהיא הייתה הראשונה לפתוח באש – 'תסביך דה גול', כפי שזה כונה בוועדת אגרנט – אלא שמשבר חמור התבשל בחודשים שקדמו לפרוץ המלחמה. משה דיין העיד בוועדת אגרנט כי בין מאי לאוקטובר "עניין האנרגיה [הנפט] עלה בצורה חריפה מאוד לגבי אמריקה, וקיסינג'ר… הוא בעניין הזה מאוד מאוד הזהיר אותנו. ואני התרשמתי אז ואני מתרשם עכשיו, שהוא אמר אמת". השופט לנדוי שאל את דיין: "השיחה הזאת שעליה סיפרת לנו עם קיסינג'ר, זה היה כבר אחרי מאי?" ודיין ענה: "כן. אבל שיחות קשות כאלה, מדכאות כאלה, היו לי איתו מספר פעמים לפני זה בארצות הברית כאשר נפגשתי איתו, ולא רק איתי… היה מוציא את כולם ומשאיר בחדר רק את הישראלים ומסביר (שורה שלמה מחוקה על ידי הצנזורה). וממש היינו יוצאים מדוכאים משם".

החשש מהאמריקנים דווח גם על ידי דיניץ, שסיפר על הדברים ששמע מקיסינג'ר: "(ניקסון) כולו בפרשת שער המים (ווטרגייט. א"ל)… נוסף לזה כל הביורוקרטיה רותחת עלינו בעניין המטוס (הטיסה האזרחית מביירות לבגדד, שיורטה על סמך מידע שג'ורג' חבש נמצא עליה. א"ל) ורוצים להשתמש בזה כדי 'ללמד אותנו לקח' ולצבור הון אצל הערבים ואצל מפיקות הנפט במיוחד" (14.8.73).

סימנים למשבר שעומד לפרוץ סביב 'תיקון ג'קסון' (תיקון לחוק הסחר של ארצות הברית שהטיל מגבלות על קביעת קשרי סחר מיוחדים עם מדינות המגבילות הגירת אזרחים, כשמטרתו העיקרית הייתה להפעיל לחץ על ברית המועצות לאפשר הגירה של יהודים(, וסביב זה שהנשיא ניקסון רואה במאבק שמנהלים יהודי אמריקה למען שחרור יהודי ברית המועצות איום כלפיו וכלפי הדטאנט המבשיל, החלו להופיע בחודש אפריל 1973. המשבר החל למצוא את ביטויו במילים שאינן משתמעות לשתי פנים באותן שיחות ‘שלאחר מפגשים‘ החל מספטמבר. “חייבים לעשות משהו“ בכל מחיר, הזהיר קיסינג‘ר את השגריר דיניץ (10.9.73), וזו הייתה המגמה שהלכה והתפתחה בארצות הברית. לאזהרות לגבי מפנה צפוי במדיניות האמריקנית בכיוון של התרחקות מישראל צירף קיסינג‘ר גם איומים על כך שישראל מאבדת את הנשיא.

“על שנינו למצוא דרך אשר תפריד בין הערבים ותשבור את הקונצנזוס הקיים בארצות הברית – מצד חברות הנפט, מצד הערביסטים, ובעצם מצד כל הצדדים חוץ מהיהודים – שארצות הברית חייבת לשנות מדיניותה“, הייתה האזהרה לגולדה באמצעות דיניץ, היועץ הקרוב אליה ביותר. קיסינג‘ר לחץ על ישראל שתיתן בידיו ‘פלטפורמה‘ בדמותה של יוזמה מדינית כלשהי: “קיסינג‘ר מבקש להביא לתשומת לבנו שאם על ידי קבלת ‘תיקון ג‘קסון‘ ייגרם נזק למדיניות החוץ של ארה“ב THERE IS NO TELLING WHAT THE PRESIDENT WILL DO“. כשבועיים לפני המלחמה דווח מוושינגטון כי המתח סביב תיקון ג‘קסון הגיע לשיאו, ומקורבי ניקסון הזהירו שצפויה התנגשות בלתי נמנעת בין הנשיא לבין יהודי אמריקה.

יום לאחר שנקלטה בישראל ידיעה התרעתית מהמדרגה הראשונה לגבי פריצתה הצפויה של מלחמה, שוב נפגש קיסינג'ר עם דיניץ. זה היה ה־1 באוקטובר, וכבר הייתה ספירה לאחור לקראת מלחמה. הפעם ביקש קיסינג'ר לוודא שאיומיו לגבי קרע עם נשיא ארה"ב יחדרו לתודעת מקבלי ההחלטות בישראל: "קיסינג'ר המשיך בנושא… (תיקון ג'קסון) יהיו אשר יהיו הכוחות הפועלים ברגע זה, אם אמנם יצליחו להכשיל מדיניות הנשיא כלפי ברית המועצות, הרי שהאשמה תוטל עלינו וניקסון יאשים את ישראל והיהודים", דיווח דיניץ.

שלושה חודשים קודם לכן, באמצע יוני, התקיים בישראל ביקור מסקרן בדמותו של השליח הסובייטי, סוכן הק־ג־ב והעיתונאי המפורסם ויקטור לואיס. האיש, שהיה מומחה של הק־ג־ב במבצעי דיסאינפורמציה, נפגש עם אנשי צמרת במשרד ראש־הממשלה, ביניהם מרדכי גזית, שדיווח מפיו של לואיס כי: "מומחים צבאיים סובייטים התפכחו לחלוטין… הם מכירים בעליונות הצבאית המוחלטת של ישראל שתישמר עוד שנים רבות, ומזהירים מכל הרפתקה ערבית שהיא בבחינת התאבדות".

ביחד עם האפיזודה של פרימקוב – שאף הוא נחשב למומחה בדיסאינפורמציה וערך ספר חשוב בנושא – נראה שמקבלי ההחלטות בישראל נתונים היו בסבך של הונאה. בישורת האחרונה של אותה הונאה מישהו גרם להם לחשוב ראשית שבעל בריתו של סאדאת, קדאפי, מחזיק בדעה שמצרים אינה מוכנה למלחמה; שנית, שהם חוזים בזירה בינלאומית עתירת פעילות מדינית; שלישית, שהסובייטים עושים פירואטים של חיזור כלפי ישראל; ורביעית, שגם הם מאמינים שלערבים אין כל אופציה צבאית. בנוסף על כל זה, מוחם של מנהיגי ישראל, שהיו גם מנהיגי מפלגת השלטון 'המערך', נמצא באותו הזמן עמוק בתוך הקלחת הפוליטית המקומית לקראת הבחירות שנועדו לסוף חודש אוקטובר.

שיתוק מבצעי

ככל שגבר המתח בסוף ספטמבר־תחילת אוקטובר, היה זה הגורם הקיסינג'רי־אמריקני שהכביד יותר מכול על הקברניטים. בחודשים האחרונים שקדמו ליום כיפור תקף קיסינג'ר את צמרת מקבלי ההחלטות בישראל בארבעה צירים: 1. יהיה אשר יהיה, אסור לכם לבצע מכת מנע – שום מכה מקדימה, שום ירייה ראשונה. 2. מפנה דרמטי במדיניות המזרח תיכונית של ארצות הברית בעתיד הקרוב הוא בלתי נמנע. 3. הדיבור שלכם עם הרוסים מחבל ביסוד החשוב ביותר של מדיניות החוץ האמריקנית – הדטאנט. 4. תיקון ג'קסון יביא לנתק עם נשיא ארצות הברית.

על רקע התפאורה התודעתית הזו הצטברו הידיעות המודיעיניות שהצביעו על מתקפה בשתי חזיתות. לפחות שבועיים לפני המלחמה כל מקבלי ההחלטות, מנהיגים פוליטיים כמנהיגים צבאיים, היו מיושרים על אותן ידיעות התרעתיות. אין המדובר במידע הנוסף שאלי זעירא חשף בפניהם יום או יומיים לפני פרוץ המלחמה, שכלל גם את הידיעה שהגיעה ממרואן בשבת לפנות בוקר.

ברור אפוא שהמצב הצבאי בשילוב ההערכה המפורסמת של 'סבירות נמוכה' היה רק מרכיב אחד בשיקולים שהיו סותרים, עד כדי שיתוק של פוליטיקה, צבא ומדינאות גבוהה. ניסיונם רב השנים של אישים כמו דיין, גולדה, גלילי, אלון, זמיר ודדו אפשר להם להעריך עצמאית את המידע, כפי שעשו בחודש אפריל, אלא שהם היו נתונים בסבך של דיסאינפורמציה וסתירות פנימיות, שמעליהם התנוסס הדגל של 'הם לא יעזו'. סך כל אותו הסבך הוביל לשיתוק.

כמה שעות לפני פרוץ האש בסיני ובגולן, בשבת ה־6 באוקטובר, כשנקרא גורודיש אלוף הפיקוד לרמטכ"ל למפגש שלכל הדעות ניתן להגדירו כ'דיון חירום', הוא פגש במסדרון את זעירא. תוך שהם פוסעים אל דלת חדר הדיונים ובמעין אמירה של 'אוף דה רקורד' הפטיר ראש אמ"ן לעבר אלוף הפיקוד הערה שהיה בה כדי לנטרל כל הערכה שגורודיש אמור היה לשמוע בדיון בנוגע למלחמה קרובה. ייתכן שהתוצאה תרמה לכך ששתי חטיבות השריון הסדירות שחנו במרכז סיני לא הוזזו אל קו התעלה.

תוצאות ההחלטה בנוגע לאי גיוס כוחות המילואים הוחמרו עוד יותר כאשר צה"ל החליט שלא לבצע שום תנועה בקרבת תעלת סואץ עם הכוח הסדיר הגדול יחסית שהיה בסיני, וזאת עד הרגע האחרון לפני הפתיחה באש. התנהגות זו הדהדה את תפיסתו המדינית של הרמטכ"ל דדו אלעזר, שעל פיה כל תנועה מצדנו תשדר מתח ותביא על ראשנו את הגיהנום של הלחץ המדיני. דמותו המאיימת של קיסינג'ר הביאה את ישראל להפחיד את עצמה עד כדי שהאמינה כי אם צה"ל יבצע את התנועות הצבאיות הזעירות ביותר לעבר החזית, היא תואשם כתוקפנית, מעשה שיגרום לה נזק שתוצאותיו עלולות להיות אסון מדיני.

המתח שבין החירות שנטל לעצמו הרמטכ"ל, והמטכ"ל בעקבותיו, לעסוק במדינאות, שתפקידה למצות את הדיפלומטיה, לבין חובתו כראש הצבא להתכונן קודם לכול לכישלונה של אותה הדיפלומטיה, שיתק את דדו ואת צמרת צה"ל. 30 שנה מאוחר יותר, ערב 'חומת מגן' בשנת 2002, נקלעו צה"ל וראשיו שוב ומאותן הסיבות בדיוק לאותה הסתירה, שהניבה שוב את אותה התוצאה – שיתוק מבצעי. כך קרה שהחשש מאסון מדיני הביא לאסון צבאי, שתוצאותיו המדיניות היו חמורות הרבה יותר מאלה שיכולות היו להיגרם אלמלא חברו להם יחד, טרם המלחמה, החשש מארה"ב ביחד עם תחושת "הם לא יעזו". גולדה, דיין, גלילי ואלון יחד עם דדו, זעירא וגורודיש ראו את חשרת הסופה, אך כל אחד מהם מצא את הנימוק הנכון בכדי לא לעשות דבר. יש מה ללמוד בתחום זה גם לגבי העימות המדיני־צבאי מול איראן.

הכותב מבקש להודות לעובדות המסורות בגנזך המדינה, ולאל"מ יהודה וגמן על סיועו בייעוץ ועריכה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12