בנפשו יביא חלומו / אליעז כהן

על החלום בעולמו של חנן פורת וארבעה שברי־חלומות בעקבותיו. שנה לפטירתו

"אני רוצה לפתוח דווקא בכמה מלים מתוך דברים שכתב הרצל, חוזה המדינה, ביומנו, לפני צאת ספרו "אלטנוילנד" לאור. הדברים נכתבו במקורם בגרמנית, אבל התרגום שלהם הוא לא פחות ממדהים. הוא כותב כך:

כידוע, אם לא תרצו, הרי כל מה שסיפרתי לכם בזה אגדה היא ותישאר אגדה.

ואז, כשהוא שולח את ספרו לאור הוא פונה לספר כמו אל ילד שיוצא אל העולם:

מבעד לאיבה ולסילופים יהיה עליך לאחוז דרכך כמבעד ליער אפל. אבל אם אל אנשים טובים תבוא, שא נא ברכה להם בשם אביך מחוללך.

אבל עיקר תפיסת החלום נמצא בהמשך דבריו. הוא מאמין כי גם בחלומות יש משום מילוי צבא הימים אשר מונו לאדם על פני הארץ:

אין החלום נבדל כל כך מן המעש כפי שסבורים כמה וכמה מן הבריות. כל מעשה האדם יסודו מחלום וסופו לחלום, ובנפשו יביא חלומו.

הביטוי שבו חותם הרצל הוא באמת ביטוי מדהים. אני אמנם מייחס אותו במידה מסוימת למתרגם, נחום סוקולוב, אבל מי שמכיר את תפילת "ונתנה תוקף": "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר… בנפשו יביא לחמו" לא יכול שלא להתפעל כיצד מעלה הרצל (או על כל פנים המתרגם) את הביטוי מעולם היומיום אל עולם החלום: "בנפשו יביא חלומו".

(מדברי חנן פורת במושב מיוחד שהוקדש להתיישבות ביש"ע, כנס שדרות לחברה, אדר תשס"ה – חודשים ספורים לפני חורבן יישובי חבל עזה וצפון השומרון)

עיניים ירוקות בורקות בתוך כל האפור הזה. חנן פורת
צילום: מרים צחי

א

אינני חושב שזכיתי להכיר חולם גדול יותר מחנן. כזה שההיסטורי והאישי, הביוגרפי והלאומי, האוטופי והממשי היו אחוזים בו יחד. זה ש"בנפשו הביא חלומו" (וזו גם הכתובת שבחרו ילדיו לחקוק על מצבתו).

חנן היה משתף את בני משפחתו ברבים מחלומותיו, שהיו נמשכים אצלו מ"ממשלת הלילה" אל תוך מפעלות היום והיומיום. פעמים שיתף גם אותי ומכרים נוספים בחלומותיו.

לכבודו ולזכרו של חנן, אני בוחר לעשות את שלא עשיתי מעודי – לחטוא, באיזה מובן, לעולם ההיולי של החלום, ולהעלות כאן מקצת חלומות שחלמתי על אודות חנן במהלך השנתיים האחרונות, בתקופת מחלתו ולאחר הסתלקותו.

 חלום ראשון

אני פוסע אל עבר הדוכן בבית הכנסת שלנו בכפר עציון, רואה את חנן עטוף בקיטל ובטלית ממעל לראשו, עובר לפני התיבה, מנגן בניגון עמוק, מהמיית־הלב, מניגוני תפילות הימים הנוראים, נותן לכל מילה ותיבה את מקומה: 'רצה ה' א־לוהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה'. אני עולה במעלות וניצב על הדוכן, פניי אל גומחת הארון. חנן ממשיך ומנגן והקהל מצטרף כגלים שקטים: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון. מודים אנחנו לך'.

מגיע הרגע למשוך את הטלית מעל לראש, לברך את עמו ישראל באהבה. חנן חוצב את המילים העתיקות אחת אחת, אני שב כהד: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך'. אני מחכה למוצא פיו, ל"ויחונך" שהוא־הוא חנן, ואין קול.

יש רחש בקהל, אני מציץ מתחת לטלית, חנן עומד ופניו כלפי שמיא, עיניו עצומות, פיו חתום, ידו נשלחת למעלה למעלה, מתארכת ונמתחת, רגליו ניתקות לאט־לאט מן הקרקע, גופו מתחיל להימשך למעלה, יש מתוך הציבור שזזים, רוצים למשוך אותו בחזרה אלינו, אבל נרתעים מן המעמד. גם אני רוצה לצעוק אבל אין בי קול. הטלית נופלת מראשו ומכתפיו, חנן נמשך ועולה, מיטמר ונעלם, הטלית נותרת רוחשת על רצפת בית הכנסת, במקום שעמד (אב תש"ע).

ב

חלום שני

בחדר האוכל הישן של כפר־עציון, באיזה מאורע ציבורי שאינני מבין עדיין מהו. הכול בגוונים של אפור, כמו בסרט בשחור־לבן, מדברים, מנשנשים, רוקדים באיטיות. משהו מאוד לא־מובחן, לא מאורגן. אולי איזה קידוש קהילתי בחורף, איזו שמחת בר/בת מצווה. אני מאבד עניין, נפנה מדבוקת־האנשים, כשלפתע מופיע חנן. סוער, פרוע ראש, צווארונו פתוח ומתוכו מבצבצות שערות־החזה שלו. העיניים ירוקות־בורקות, בתוך כל האפור הזה, חנן תופס אותי בכתפיי ומנער אותי: בוא, אליעז, יש המון מה לתקן!

אני עדיין לא מבין למה הוא מתכוון, והוא חוזר כמו בנהימה: אתה בא איתי? בוא, עזוב את הכאן הזה, תיקונים גדולים יש לעשות!

ההבנה הנוראה מתחילה לחלחל בי, אני לא מוצא את הכוח לסרב, אבל ברור לי שלא אוכל להצטרף אליו.

עכשיו! – הוא רושף. עכשיו או בכלל לא! אתה בא איתי?

אני מתבייש להישיר מבט בעיניו, ורק המחשבות דוהרות כעדר סוסים במוחי: לא, אני לא יכול, יש לי אישה, והילדים צעירים עדיין, ובכלל לא התכוננתי ומרגיש איך אחיזתו המנערת בכתפיי הולכת ורפה, מנסה לזרוק מבט אל דבוקת החברים שעדיין עומדת ומלהגת, לא מבחינה בדבר, רואה כיצד חנן עוצם עיניו ומתעלה, אני נשאר (ליל יום הכיפורים תשע“ב, ימים לאחר הסתלקותו).

ג

 חלום שלישי

אני יודע שאני נמצא בתל־אביב, למרות שזה מזכיר מאוד את ירושלים. מתקרב לצריף שעליו כתוב "ספריית בית אריאלה" והוא דומה יותר לצריף הנשיא ביד בן־צבי, מתבונן שעה ארוכה במודעה שעל הדלת: הסופר עמוס עוז יקרא היום בסיפור "הנבחר" מאת ש"י עגנון.

אני מנסה להיזכר בסיפור, לא בטוח שקראתי אותו. נשען על המעקה מחוץ לבניין, לצד המדרגות היורדות אל האולם. אנשים מתחילים להתאסף, נכנסים קמעא־קמעא, אני מזהה מרחוק את עמוס עוז, מגיע בהילוך נערי למרות שהוא גורר ברכיים, ראשו מעוטר בתפילין. לעיניי התוהות הוא משיב: הלא אתה זוכר את הסיפור? – על ניסים נדבה שהתפילין נדבקו לראשו ולא הצליח להורידם, ומאותו היום נקשרו לראשו כל מיני תהילות מסתוריות? אני עושה עצמי כמי שזוכר את הסיפור ומרגיש שעמוס בכלל לא מרגיש שתפילין נדבקו לראשו.

הוא יורד במדרגות ונבלע בחשכת הכניסה לאולם. פתאום אני שם לב שכל הבאים להרצאה מעוטרים בתפילין לראשיהם. חנן מגיע, כמעט בריצת־ניתור, מדלג על כמה מדרגות בבת־אחת, טופח על שכמי ואומר בבת־צחוק: ראית מה זה? תל־אביב נעשתה ירושלים! – כולם הולכים כאן ותפילין לראשיהם! – ונבלע גם הוא בחשכת הכניסה לאולם (ראשית כסלו תשע"ב, סמוך לתאריך הולדתו).

ד

חלום רביעי

הכנסת ספר תורה לזכרו של חנן. על הדשא הגדול חגים המונים, אלפים רבים (כמו בהלוויה), חבורת כלייזמרים מנערי "מקור חיים" מלווים את הבמה שעליה יושב חנן מחייך ובידיו ספר־התורה שעליו כתוב: חנן.

אני מנסה להתקרב, לתת נשיקה לספר, אבל נהדף בגלי החוגגים. מנסה ושוב נהדף, מנסה ונהדף, עד שמגיע קרוב, כמעט אל הבמה הנישאת, רואה שחנן ממלמל משהו בשפתיו אבל לא יכול לשמוע. מנסה להתקרב עוד, הוא מרים את מבטו, עיניו עצומות ומחייכות, אני מצליח לשמוע אך בקושי רב את המלמול הנחוש: "בטולא דכופיתא דחמרי, בטולא דכופיתא דחמרי"

(סיון תשע"ב).

צילום: גרשון אלינסון

החלומות עודם סוערים בי, אינם מבקשים מנוחה או התרה. טוב להם בהמייתם. אלה ורבים נוספים שראיתי בחזיונות־הלילה, במיוחד בשנה החולפת.

מאז הלך חנן מעִמנו אני חש שמשהו דהה בעולמנו. הגוונים אינם בדיוק כשהיו.

אולי־אולי "זוהר החלום", שפעמים רבות לימד אותנו על אודותיו, יוכל להשיב במשהו את שאבד לנו.

וכך שב ושנה בפנינו, מתוך אורותיו של הרֹא"ה הגדול:

החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ה' את שיבת ציון. הגסות של החיים החברותיים, בהיותם שקועים רק בצדם החמרי, נוטלת את אור החלום מן העולם, את זוהר ההרחבה שלו, את עלייתו העליונה מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זוהר החלום. רק המכאובים הם יסורי אהבה, הם ימרקו את העולם, יבררו לו כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת אשר רק החלום החפשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא הוא באמת האמת היותר הויתית של המציאות. ואז שב חזון החלום והיה למחזה ברור. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

פורסמה ב-24 בספטמבר 2012, ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. במקור ראשון כמו במקור ראשון – הרבה דיבורים על שבת, הרבה מוספים על צדק, הרבה מילים יפות ושירה מבית החרושת – אבל מעט מאד מחוייבות אמיתית לתיקון עולם. החלומות כנראה ישארו חלומות גם בגיליון הבא ובזה שאחריו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: