מעשה באחד שהייתה אבן בלבו / יונדב קפלון

אני לא מתכוון השנה להצטדק – אני מביא את הכול ומניח, והיא תהילתו. מחשבות אישיות בעקבות משל של ר' יחזקאל מקוזמיר על הגוף, על רגשות, ועל כוחו של לימוד זכות

במסרון שקיבלתי מהעורך קראתי: 'התרצה לכתוב משהו לגיליון יום כיפור – עם או בלי קשר ל"מחזורים"?'. וכך, בזכות השאלה הקצרה הזו, אני נזרק בבת אחת, סוף סוף, לשאול את עצמי, בן אדם, עם מה אתה בא השנה ונכנס בשערי יום הכיפורים?

ושוב מפליאה אותי המהירות שבה צפות מיד ומשמיעות את קולן כל מיני הכיפות החבושות על כל מיני הראשים שלי, אלה שתמיד חשוב להן להדגיש – בשם האמת האובייקטיבית – עם מה אני לא בא השנה: כמה עתים, בסופו־של־דבר, אכן קבעת לתורה? כמה רגעים של התכוונות נקייה היו לך השנה בתפילותיך? כמה הצלחת, בינינו, לעמוד בהבטחותיך מערב יום הכיפורים של השנה שעברה? כמה הצלחת לשמור על אופטימיות, לצפות לישועה, להבין את הזולת, לאכול בריא, לחשוב חיובי…

רק ראה כמה נשחַקתָ, כמה איבדתָ את זה, ואנחנו עדיין לא מדברות – כך הכיפות – על הרשימה הארוכה של הלאווים, קטנים וגדולים, ששוב דשת בהם, גם השנה, בעקביך, באדישות מסוכנת או ברגל גאווה.

כנראה שזהו עוד אחד מהימים האלה שבהם אצטרך לאזור כוח חדש, להתגבר על היצר־הרע המתוחכם הזה, המתחפש ליצר־הטוב, כדי לשאול את עצמי שוב, עם קצת יותר אמונה: אז בכל זאת, עם מה אני בא השנה ליום כיפור?

התשובה שלי היא: עם כל זה! וכמו שזה. בלי עטיפות, בלי הצטדקויות, אך עם הידיעה ועם הזיכרון ש"אָבִיתָה תְהִלָּה מִגְּלוּמֵי גוּשׁ וּמִגָּרֵי גַיְא, מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז וּמִלְּעוּנֵי מַר – וְהִיא תְהִלָּתֶךָ".

איש מאיתנו לא יוכל להחזיק בבעלותו שעון מושלם שכזה
איור מאת גון טניאל מתוך 'אליס בארץ הפלאות'

תלוי לו למטה

אם נחזור למחזורי "ממך אליך" שערכתי, בכל שנה אני חש, מעבר לשמחה הגדולה בשל תפוצתם ופעולתם, גם תחושות של החמצה. זאת לאחר ששוב אני מגלה עוד ועוד קטעי הגות רבי השראה, או דברי שירה וסיפור נהדרים, שצר לי כל כך על כי נפקד מקומם מן המחזורים. כזו היא הפסקה הקצרה המובאת להלן, בעיבוד קל, מתוך הספר "דברי ישראל" (חסידות מודז'יץ) בשם רבי יחזקאל מקוזמיר:

כי עיקר מה שיכולין לתקן בעולם הזה הוא רק על ידי שימליץ טוב בעד כל איש ישראל. דהיינו לומר: ראו, איך עובד יותר מכפי מראהו ומכפי כוחו!

כי בכוח המלצת הטוב לשַׁבֵּר המקטרגים – יותר מיכולת כל מלאכי מעלה ומעשרת אלפים נשמות צדיקים בגן עדן.

כי הכל סובב על פי הבשר־ודם, החי למטה, על הארץ.

כי העולם הזה כמוהו כמטוטלת של שעון האורלוגין. שהשעון המפואר בוודאי שווה אלפי זהב, אך הוא עצמו הולך וסובב רק בשל כובדו של גוש העופרת התלוי לו למטה למטה, בתחתיתו.

כמה מעלות טובות עבור כל אחד ואחת מאיתנו מצאתי במשל הפשוט והמחויך הזה. כמעט שנוכל לומר על כל אחד מפרטיו בפני עצמו – דיינו. הנה כמה ביאורים שביארתי, בדרך צחות ועל דרך אפשר. ואידך, זיל גמור:

העולם כשעון אורלוגין:

מרגיע אותי לגלות שמישהו לפניי כבר שם לב לכך שהכול נע וסובב, קדימה ואחורה, במעגלים, כל הזמן. כמובן, עד שנגמר פתאום הזמן. שהרי החיים "המתקדמים", החיים "בעת החדשה", ביסודו של דבר באמת חוזרים על עצמם. אמנם, מצד אחד הרי לך מקור לשעמום ולתסכול, מאחר שלא צפויות הפתעות גדולות, אך מן הצד השני, שוב ושוב נקרות לפניי הזדמנויות. הזדמנויות לתיקון כל מה שלא ידעתי עדיין לתקן בסיבוב הקודם. מלבד זאת שאין דומה השעה שמונה בבוקר של נער בר מצווה לשעה שמונה בבוקר של אביו של נער בר מצווה; כשם שאין דומה שעת חצות של היום לשעת חצות של הלילה. רק בזו, השנייה, יכול תוכל, אם תרצה, לנסות לתקן את כל מה שלא קרה, או שקרה לא־טוב, בראשונה.

  השעון המפואר בוודאי שווה אלפי זהב:

לא בציניות אמר זאת הרבי מקוזמיר, ולא בנימת זלזול או ביקורת. "השעון המפואר" – שאני מפרשו כאן כלו"ז היומיום ההלכתי, המשוכלל והמדייק, של אדם מישראל – הוא באמת מפואר. דורות על גבי דורות של צדיקים טהורי לב עמלו לקשטו ולכוונו כך שיעצב את חיינו ויעמידם בקרן אורה ובבריאות נכונה. ובכל זאת, התיאור המפליג והמפריז הזה על אודות ערכו של השעון ("בוודאי שווה אלפי זהב") כבר מרמז בעדינות כלפי עובדה הידועה בין כולנו: איש מאיתנו לא יוכל לרכוש לעצמו ולהחזיק בבעלותו שעון מושלם שכזה. ובמילים אחרות, לא לשעון המפואר דומים חיי, ולא הוא החלק המייצג אותי. ואם כך, איזה חלק נותר עוד באורלוגין, החלק שהוא אני? ברור מאליו: המטוטלת האפורה, העשויה עופרת.

גוש הרגשות הקשים

כובדו של גוש העופרת:

כנגד מה הדברים אמורים? אם גוש העופרת הזה, שתנועתו כה צפויה ופשטנית, הוא משל, אזי משל לְמַה בדיוק? כאן לכאורה ראוי היה שאעצור ואמתין רגע, על מנת ליתן הזדמנות לכל קורא להרכיב רשימה אישית קטנה משל עצמו, רשימה תחת הכותרת: "גוש העופרת שלי".

כמדומני ש"גוש העופרת" של רובנו עשוי קודם־כול מרגשות; בעיקר אמנם רגשות קשים, כבדים. אולי רגשות אשמה. נחיתות. כעס. כמו כן אני מניח גם שהגוש הנזכר הוא־הוא בעצמו הגוף! פשוט ככל שזה נשמע. הגוף הזה שלנו, המעניק לנפשנו בית ומלון, ומאפשר לנשמתנו להמריא ממנו למחוזות עלומים, וגם לנחות אליו בחזרה בכל שעה משעות היממה. הוא נע במעגליו כבקי וכרגיל, למוּד סבל וקצת עגום. משנה לשנה אפשר שהוא תופח קמעה, מאפיר קלות או מוסיף קמט; אך נאמנותו אף פעם אינה מוטלת בספק: אין חלון שקוף יותר ממנו להציץ בעדו ולדעת את שלום בעליו.

תלוי לו למטה־למטה, בתחתיתו:

ומה הוא פוגש שם, גוש־הרגש הזה שלנו, או גוש־הגוף, למטה־למטה, בתחתית? הוא פוגש שם מן־הסתם עוד כמה חֲסֵרֵי שֵׂכֶל וּרְחוֹקֵי אֱמֶת, כמוהו, וגם כמה דְּלוּלֵי פֹעַל וּלְכוּדֵי פַח; וביחד הם עוברים בסך ובאים בשערי יום הכיפורים, ושומעים מעליהם את נעימת הניגונים הצלולה,  המשתפכת בתפילה, ואת שליח הציבור המזמר את שורותיו האמיצות של יניי, הפייטן הארצישראלי הקדום, המתעקש להזכיר שאָבִיתָה תְהִלָּה מִבָּשָׂר וָדָם וּמֵהֶבֶל וָתֹהוּ, וּמֵחָצִיר יָבֵשׁ וּמִצֵּל עוֹבֵר, וּמִצִּיץ נוֹבֵל וּמִמַּשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ, ושתפארתך עליהם.

לימוד זכות קטן

משלימי נפש!

 – שמעתי נכון?

האם ייתכן שבדיוק לזאת התכוון הצדיק מקוזמיר כשהסביר לנו קודם איך דווקא בכוחו של הכובד הזה, של "גוש העופרת", לסובב הכול ולהשלים את הנפש? אכן, נראה שרק בכוחו של הגוש הזה יש יכולת "לשבר המקטרגים", להמליץ טוב בעד כל איש ישראל, ולוודא את המשך הילוכו של השעון. וכך, עד אשר לריבוא מלאכי עליון ושִׁנְאֲנֵי שַׁחַק – וכמו גם לאלפי נשמות הצדיקים – לא נותר אלא לִצְפּות בקנאה ולראות כיצד מתפתל לו שם למטה, מצד לצד, גוש העופרת המיוסר והנבוך, זה המתבייש לפעמים בעצם קיומו, ואיך הוא מתעשת פתאום ופוצח ב"לימוד זכות" קטן, והופך בבת אחת את העולם כולו.

על מי ממליץ גוש העופרת דברי זכות וכלפי מי הוא משמיע את דברי העידוד ("ראו, איך עובד יותר מכפי מראהו ומכפי כוחו")? כאן טמונה כנראה הנקודה הכי חשובה: האתגר הקריטי והקשה ביותר של גוש העופרת הוא שילמד זכות על עצמו. כן, אף הוא עצמו הינו "אחד מכל איש ישראל" ומי עוד יֵדע את נפשו טוב ממנו.

והנה עוד קטע חשוב אחד ברוח הדברים האלה, קטע אשר לוּ היה לנגד עיניי בימי עריכת מחזורי "ממך אליך" בוודאי הייתי משבצו ב"תשליך", או אצל הפיוט "אל נא, שָֹא נא…". מצאתיו בתוך צרור סיפורים שנכתבו (או סופרו) על ידי הצדיק הירושלמי המופלא ר' אוּשֶׁר פרויינד זצ"ל:

מעשה באחד שהייתה אבן בלבו, והייתה מעיקה עליו מאוד. ביקש להשליכה ולא ידע איך. ניסה בתחבולות שונות ולא הצליח. והיה מתמרמר ושואל על זה, ונתנו לו עצות שונות, כדרך העולם, אך ללא הועיל. עד שהייתה מעיקה עליו ביותר, וחשב: מה זה שעלה בגורלי לשאת אבן כזאת בלבי? והלך אצל החכם ושאלו איך יוכל לזרוק את האבן. והשיבו החכם: אל תזרוק את האבן. שָׂאֶנָּה בלבך.  

למיטב ידיעתי, צרור הסיפורים הזה טרם ראה אור. יש לקוות שזה יקרה בקרוב, ובעיקר, הלוואי שנפסיק לנסות לזרוק את "האבן", ותחת זאת נלמד לשאתה עִמנו בחיקנו, כפי שהמלך נושא עמו בחיקו את ספר התורה. שהרי האבן הזו, כמו מטוטלת השעון, היא המבטיחה את המשך מסע חיינו על פני האדמה – על שלל אתגרינו הגדולים. יהי רצון שניכתב בספר חיים טובים ושנזכה לשנה טובה ומתוקה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

פורסמה ב-21 בספטמבר 2012, ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. הסיפור של ר' אושר מובא כאן בנוסח ערוך ומשובש!

  2. אז מה הנוסח הנכון?

  3. שלום רב,
    אני רוצה ליצור קשר עם יונדב קפלון,
    נפגשתי איתו כמה פעמים לפגישת יעוץ אך אין לי אתה טלפון שלו.
    האם תוכלו לעזור לי בעניין?
    רונית

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: