מה שמצטייר ממבט ראשון כבעיה טכנית שהובילה להוספת יום לחג מתברר בעיון מעמיק כמפתח להבנת מהותו של ראש השנה וחובת התקיעות בו. על 'שיר של יום' ומסע האנושות אל חזון הצדק  

 המשנה במסכת ראש השנה (ד, ד) מפרטת מדוע נהוג לחגוג את ראש השנה שני ימים: "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש". פירוש: בגלל מקרה של התעכבות העדים שהיו אמורים להעיד על חידוש הלבנה של חודש תשרי לא ידעו אם חל כבר ראש השנה, ובעקבות כך חל שיבוש באמירת שיר של יום. בעקבות זאת התקינו שבמצב שבו העדים מאחרים יוסיפו עוד יום של חג.

מאליה עולה השאלה: וכי רק בגלל שיר שוברים את הכלים ומחדשים יום נוסף של חג, שלא כתוב בתורה? והרי אם לא היה סיפק בידם לומר שיר של יום המתאים לאותו היום, הרי שגם את קרבנות היום לא הקריבו כהלכתם! על כך ניתנו תירוצים על-ידי ראשונים ואחרונים. ברצוני לנסות לענות על כך ממקום אחר, מתוך גישה המניחה שלמילים שבחרה המשנה יש משמעות עומק וכי הן רומזות לעניין מהותי בהרבה ממה שנראה במבט ראשון. חשיפת המשמעות יכולה להיעשות בדרך של בירור יסודי של המושג הנזכר והרחבת הבנתו, או על-ידי קישורו למושגים זהים, או דומים, שנאמרו בהקשר אחר.

thinkstock

תוכן של מוסר

כדי להבין את פשר הזיקה המיוחדת של שיר של יום לראש השנה יש לבחון תחילה מהו בכלל עניינם של המזמורים שנבחרו להיות שיר של יום. נקל להיווכח שאין אלה בעיקרם שירי הלל ושבח, לא מזמורי שמחה ותודה, ואף לא מזמורי תחינה ותפילה. ייתכן אמנם שחלק ממוטיבים אלו שזורים בפרקי התהלים שנבחרו להיות מושרים באופן קבוע במקדש, אולם ניכר בעליל שההד שעלה משירתם היומיומית של הלווים לא היה הללוי-ה. להיפך. ייתכן שתוכן דבריהם אף לא נעם כלל לאוזניים. אמנם שירו של יום א' פותח בתיאור מלכות הא-לוהים על ארץ ומלואה, ושירת השבוע מסתיימת בהאדרת שמו ומלכותו במזמורו של יום השישי. אך אי אפשר שלא לשים לב לכמה אקורדים צורמים הנשמעים בין הדברים, דברי מוסר ותוכחה, עונש ונקמה.

"מי יעלה בהר ה'", שרים הלווים ביום ראשון בשבת, ובהמשך המזמור הם עונים: "נקי כפיים ובר לבב" וכו'. ביום השני הם קוראים: "כשמך א-להים כן תהילתך… צדק מלאה ימינך". וביום השלישי הם זועקים: "עד מתי תשפטו עוול". למחרתו הם יוצאים בקריאה: "הינשא שופט הארץ", ומייחלים: "כי עד צדק ישוב משפט". וביום החמישי מועלים החוק והמשפט על נס: "כי חוק לישראל הוא משפט לא-להי יעקב". רק ביום השישי, על פתחו של "מעין עולם הבא", מבטאים את התגשמות האידיאל: "ה' מלך". רק עם מיגור הרשע והעוולות מתממשת מלכות ה' עלי ארץ. או אז יכולה קדושת המקדש להגיע לשיאה וליציבותה: "לביתך נאווה קודש, ה' לאורך ימים".

אף המוסיקה שבה ליוו הלווים מזמורים אלה לא הייתה כנראה שמחה או ססגונית במיוחד. בניגוד לחג הסוכות אשר בו, לפי המשנה, ניגנו "בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים" (משנה סוכה ה, ד), הרי שלשיר של יום היו הלווים עומדים על דוכן שאצל המזבח, והמוסיקה הראשית הייתה תקיעת החצוצרות על ידם. אמנם ברקע ניגנו כלים נוספים, אך מספרם היה מוגבל (משנה ערכין ב, ג).

התקיעה בחצוצרות לא הייתה דבר יוצא דופן במקדש, והיא מילאה פונקציות שונות, או ליוותה אותן – החל מן התקיעה בפתיחת השערים בבוקר ועד לתקיעות החגיגיות שליוו את טקס ניסוך המים. אולם לתקיעה היומיומית בשיר של יום אין אח ואין רע. תקיעה זו הייתה חלק מן העבודה עצמה. לתקיעה זו לא היה ערך פונקציונלי, כמו הכרזה על השבת המתקרבת, והיא לא שימשה לתוספת שמחה וטקסיות כמו ברגלים. תקיעה זו הייתה חלק בלתי נפרד מהקריאה-התפילה אשר סיימה את עבודת התמיד. ויחד עמה, שלוש פעמים, באה ההשתחוויה של העם שהיה נוכח בעזרה. שלוש פעמים, על-פי חלוקה קבועה של פסוקי המזמור, ובכל פעם שלוש תקיעות, סך הכול תשע תקיעות בסוף סדר ההקרבה הקבוע.

מניפסט של נווה הצדק

כך מסתיימת משנת תמיד: "ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם. תקעו והריעו ותקעו. באו ועמדו אצל בן ארזא, אחד מימינו ואחד משמאלו. שחה לנסך והניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר. הגיעו לפרק, תקעו והשתחוו העם. על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה. זה הוא סדר התמיד לעבודת בית א-להינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן".

הנה כי כן, מתברר ששירתם היומיומית של הלווים לא הייתה בגדר ליווי מוזיקלי נעים או אפילוג אמנותי לעבודת היום השגרתית במקדש. בשלב זה של העבודה כוון חוש השמיעה לממד המוסרי: לשמוע בשמיעה פנימית, מושכלת, את קריאת הכיוון הא-לוהית ללכת בדרכיו. "לו עמי שומע לי", נאמר במזמור יום ה', שהוא אף מזמורו של ראש השנה עצמו. יותר מהיותו שיר, שיר של יום הוא בעצם מניפסט המורה על תשתיתו הרוחנית של נווה הצדק. הצהרה המבטאת את התביעה העולה ממנו, שהיא: כינון מלכות ה' בעולם, מלכות שתיכון על אדני הצדק והיושר בין בני האדם.

וכך, מתוך בית המקדש, שבקודש קודשיו היה מונח דבר ה' שירד לעולם, ואשר באחת מלשכותיו ישבו הממונים על הדין ועל הצדק, יצאה באופן קבוע הקריאה להכרה בקב"ה כא-ל המשפט והצדק. ויחד עִמה נשמעה התביעה למיגור העוולות וליישום הצדק בעולם בכל תחומי החיים. יום יום, עם סיום סדר עבודת התמיד, היה על הלווים להזכיר לכול שעבודת בית-המקדש, עם כל חשיבותה ומרכזיותה, איננה תכלית לעצמה. עניינה התקרבות לאידיאל של מלכות ה' בעולם. ומלכות זו, מצידה, תתגשם על-ידי תיקון העולם, דהיינו העדפת ערכי היושר והצדק על האינטרסים האישיים והחשבונות הרבים שבהם מתנהלים חייהם של בני האדם.

שיתוף הפעולה בין הא-ל והאדם בהגשמת אידיאל הצדק עלי אדמות נקבע עוד בשחר קיומה של האומה הישראלית, והקריאה לצדק מהדהדת בדבר הא-ל אליה דור אחר דור. החל מאברהם שהא-ל ידעו "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דרך מצוות התורה, המדגישה: "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' א-להיך נותן לך", ועד לדברי הנביאים על אודות מימוש ערך זה בעולם באמצעות עם ישראל, וזיקתו ההדוקה של ערך זה לגאולה, כפי שאמר ישעיהו: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות".

יציאה אל המדינה

האמונה במלכות ה' וביסוד הדין והצדק, ובתוכה הדרישה לתיקון העולם, באה לביטוי מועצם בראש השנה. בעוד שביומיום, בשיר של הלווים, באים עקרונות אלו לביטוי מצומצם, הרי שביום הזיכרון יש להם ביטוי מורחב ומשמעותי. ביום זה, אמרו התנאים, כל באי עולם עוברים לפניו. הם מזומנים להתבוננות רוחנית, לשפיטה שבה נבחן עד כמה הם עמדו במחויבותם כלפי הבורא. על כל בני אנוש להעביר את עצמם לפניו ביום הדין, מתוקף האחריות המוסרית המוטלת עליהם כברואיו.

בתוך הפרי הבשל בדמותו של ראש השנה כיום תרועה – על-פי התורה – וכיום שבמרכזו עומד מלך המשפט – על-פי חז"ל – ניתן למצוא ללא קושי את הגרעין של אמירת שיר של יום עם התקיעות המלוות אותו. אפילו מספר התקיעות, שהוא על-פי המקורות התנאיים "שלש של שלש שלש", מושתת כפי הנראה על המתכונת המשולשת של התקיעות הקבועות במקדש, בכלל, ועל המתכונת של תשע התקיעות של שיר של יום בפרט. גם בראש השנה התקיעה היא בגדר קריאה לתיקון עולם ולמלכות ה'. שני יסודות שהם אחד.

והנה כך נבנים מעגלי התקיעות כמעגלים קונצנטריים ההולכים ומתרחבים: ביומיום תוקעים במקדש בלבד. ראש השנה, לעומת זאת, שהוא יום תרועה (או זיכרון תרועה) בכל ישראל, מוציא את התקיעה אל מחוץ למקדש, לגבולין, ובו מצווה כל אדם בכל מקום לשמוע את התקיעה. "יום תרועה" – בכל ישראל. אמנם התקיעה בגבולין בראש השנה היא רק בשופר, אך אין בהבדל זה שוני מהותי מן התקיעה היומיומית במקדש. במקדש עצמו היו תוקעים בראש השנה גם בשופרות וגם בחצוצרות, אלא שהאריכו יותר בתקיעת השופרות.

לקראת היובל

התקיעה היומית ותקיעת ראש השנה סוגרות רק שניים מתוך שלושה מעגלים של תקיעות. לראש השנה קשר הדוק גם אל היובל. חז"ל קבעו: "שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות". ועל-פי הנחותינו יש לחפש את הקשר הרעיוני ואת התשתית המהותית של ההשוואה. ואכן, באופן מסוים אמור חזון הצדק להתממש בישראל כל חמישים שנה, בשנת היובל, אשר בו מתבטלים הבדלים מעמדיים בעולם הכלכלה לטובת חיים בממד אחר, של חרות ושל שוויון. בזאת מכוונת התורה ליישום האידיאלים בחיי המעשה. התקיעה הגדולה – החד-פעמית בשופר בשנה זו – איננה רק בגדר אמצעי טכני המסמן את יציאת העבדים לחרות. ללא התקיעה אין השנה נחשבת לשנת יובל, גם אם קוימו כל דיניה האחרים. תקיעת היובל היא מצווה בפני עצמה, בעלת משמעות לא פחותה מן התקיעות של ראש השנה, עד כי פרטי התקיעה של ראש השנה נלמדים מתקיעת היובל.

תקיעה זו כמוה כקריאה לצדק ארצי ולמימוש עילאי של ערך החרות. התורה קוראת ליישם ערכים אלה בחיים, על כל מעגליהם. "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". התקיעה של היובל פורצת אל המעגל הרחב ביותר: "תעבירו שופר בכל ארצכם". כל אדם ואדם מצווה לא רק לשמוע את התקיעות אלא לתקוע בעצמו. אות לשאיפה להתפשטות נורמות הצדק על-פני האדמה.

לפנינו, אם כן, שלוש סדרות של תקיעות, כאשר ראש השנה נמצא בתווך, בין המעגלים: בין התקיעה היומיומית במקדש לבין התקיעה פעם בחמישים שנה – ביובל. מהות כל התקיעות הללו – שיר של יום, ראש השנה ויובל – אחת היא, לדעתי. ואם התקיעה היומיומית בשיר של יום מבטאת את הכמיהה לצדק ואת הקריאה למימושו, ואילו התקיעה ביובל נותנת ביטוי לאידיאה בהתגשמותה, הרי שראש השנה הוא תחנה בדרך. תחנה ראשית כל שנה לקראת שנת הקודש. יום שכל עניינו – הדין והצדק. ממד זה של יום התרועה המקראי מתגלה על-ידי משנת ראש השנה, המכנה יום זה כיום דין כללי, מצד אחד, ומצד שני מכתירה אותו כראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות. האם יש קשר בין שתי המהויות של היום? מדיוננו מתברר שאין זו אלא מהות אחת. קביעת היום כראש השנה לשנים איננה פורמלית גרידא, נקודת ציון במעבר משנה חקלאית אחת לשנייה, ואין היא דומה לשאר ראשי השנים הנמנים במשנה. לספירת השנים לקראת היובל יש חשיבות בפני עצמה והיא מצווה מיוחדת המצוינת בפסוק: "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע פעמים". ספירת השנים, בדומה לספירת הימים לקראת חג השבועות, מורה על ציפייה והתקדמות לקראת נקודת שיא, שנת החמישים, המכונה קודש, ככתוב: "קודש תהיה לכם". עצם הספירה לקראתה מתחזקת את הציפייה ומחזקת את הערך שלהגשמתו חותרים.

האחד לחודש השביעי הוא היום שבו מתבצעת בפועל הספירה של השנים לקראת היובל ולקראת השמיטין שבדרך. ביום זה מעוררים ומדגישים את עניינם של הדין והצדק בישראל ובעולם. זהו יום של המלכת הא-ל, שמשמעו ראייתו כמלך המשפט וראיית בני האדם ככפופים למשפטו ולייעוד השלטת הצדק בחייהם. ועל כן, אין זה מקרה שהספירה השנתית לקראת היובל מתקיימת ביום זה דווקא, ועל כן הוא נקרא ראש שנה. באחד לחודש השביעי סופרים לקראת שנת השבע שבע פעמים, עד ליובל.

זכרון לדרך

בדומה למעגלי התקיעות ההולכים ומתרחבים, נבנים גם מעגלי הקדושה מן המעגל הפנימי ביותר של ימות השבת אל המעגל הרחב ביותר של שנת היובל. מן הספירה של הימים לקראת היום שקודש על-ידי בורא עולם – ראשון לשבת, שני לשבת וכו' – ועד לספירה של השנים לקראת השנה שאותה מקדש האדם: "וקידשתם את שנת החמשים". ספירת הזמן קדימה מעניקה לו משמעות וכיוון, ובאופן זה הוא מקבל נופך רוחני, מוסרי. ממד של קדושה. הספירה קדימה משמעה חתירה להגשמת חזון עתידי. חזון שבו רוח א-לוהים תהיה נוכחת על פני הארץ. פירושה שכשם שיש לעולם ראשית, כך יש לו גם תכלית. וקו ישר עובר משבת בראשית דרך השמיטות והיובלות אל השבת שלעתיד. ואכן, חז"ל ראו במניין השביעוני ייצוג לכל ימות עולם: שית אלפי שני הווי עלמא. ובסופם: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.

נראה אפוא לומר שהתרועה, שהיא המסמנת את החג, הנקרא גם יום זיכרון תרועה, באה, מצד אחד, להדהד באוזנינו את תקיעת השופר של ההתגלות בסיני, אשר ממנו יצאה ההכרזה של דבר ה' לעולם. אבל באותו הזמן היא גם זיכרון לתרועה העתידית של היובל ואף של הגאולה: תקע בשופר גדול לחרותנו. ומעניין שאחד הפירושים לכך שכופלים את סדר התקיעות, ותוקעים גם מיושב וגם מעומד, הוא שהשטן יתבלבל לחשוב שאכן הגאולה הגיעה (תוספות, ר"ה טז ע"ב, בשם הערוך).

האחד לחודש השביעי הוא יום של זיכרון למשמעות קיומנו וייעודנו – מראשית עד אחרית. ביום זה נשמע הד שופרו של היובל. מה שהיובל מבטא במאקרו, מייצג ראש השנה במיקרו. בתפילות היום מבוטאת כמיהה למלכות שמים על כלל האנושות. פירוש הדבר שכל באי עולם יקבלו את מלכותו ויפעלו על פי עקרונות היושר והצדק. זאת האידיאה שהתורה הביאה לעולם.

עיקרו של יום

לאותה האידיאה אשר באה לביטוי יומיומי בשיר שהיו הלווים אומרים בבית המקדש, ואשר באמירתו היו תוקעים, מוקדש יום אחד בשנה אשר בו היא מועצמת, מודגשת ומחוזקת. מכאן המשמעות הגדולה של הקלקול שחל דווקא לגבי שיר של יום בראש השנה. ישנה מחלוקת בגמרא במשמעות הקלקול שאירע: האם לא אמרו שירה כלל, או שאמרו שיר של חול. על כל פנים, שיר של יום מתמצת את עיקר עניינו של ראש השנה. לכן יש לו חשיבות כה רבה בקביעת יומו ומתכונתו של החג. אות לדבר ניתן למצוא במתכונת התפילה שתיקנו חז"ל לראש השנה. ברכת מלכויות קודמת לברכות זיכרונות ושופרות, אשר עניינם מפורש בתורה. רוב הפסוקים הנאמרים בה – בחטיבה של הכתובים, דהיינו תהלים – הם פסוקים זהים לפסוקים הנאמרים בשירי היום במקדש. לא זו בלבד, אלא שבין הפסוקים המרכיבים את כל שלוש הברכות – מלכויות, זיכרונות ושופרות – פסוקי הכתובים הם הפסוקים הנמצאים במרכז הברכה, עוד לפני פסוקי הנביאים. מכאן לדעתי ראיה שהם הם הגרעין של הברכה.

באשר לדברי המשנה "נתקלקלו הלווים בשיר", שבהם פתחנו, לא מן הנמנע שהמשנה השתמשה במילים אלו כקוד לקלקול במהות הדברים, ולאו דווקא לתיאור אירוע היסטורי מקרי. חז"ל היו למודים לא רק על גילוי רבדים עמוקים במילות המקרא. אף הם עצמם רמזו לעתים – במטבעות הלשון הקצרים שלהם – למשמעויות נסתרות. במילים שהם בחרו הם נתנו מפתחות, שבאמצעותם אפשר יהיה לגלות סתומות ולהגיע לעומקי משמעות נוספים. סבורני שאף האמירה כאן היא מפתח מן הסוג הזה, המרמז לעיקר מהותו של החג: ביום זה יש לערוך התכווננות מחודשת. כיוון האוזניים לתקיעה בהר סיני ולדבר הא-לוהים שנשמע בו, וכיוון הלב לעובדו באמת, במטרה של תיקון עולם במלכות ש-די.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12