מאחרוני דור הנפילים היה. בן תורה למדן, איש רוח ותרבות מעודן, מורה נערץ וקפדן וחוקר פורץ דרך בתחום ספרות האגדה. דברים לזכרו של פרופ' יונה פרנקל

אמר לו רב אשי לבר קיפוף: באותו יום מה תאמר?

אמר לו, אומר: 'בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר/

לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק/

בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מים גבים'

אמר לו בר אבין, חס ושלום שאומר חכה ושלהבת על צדיקים

אלא מה תאמר?

'בכו לאובדים ולא לאבדה / שהיא למנוחה ואנו לאנחות'

חלשה דעתו

התהפכו כרעיהם ובאותו יום לא באו להספידו

(בבלי, מועד קטן כה ע"ב)

רב אשי מהרהר על יום מותו אבל בעצם חושב על עצמו בחייו – הוא רוצה לדעת מה יגידו הספדנים עליו, על חייו, בשעה שכבר לא יהיה […]

אין כל ספק שרב אשי סבר שישמע דברי שבח על עצמו ועלינו לומר שרב אשי השתמש במחשבה על מותו בשביל שבחו וטובתו. לכן מעניש אותו המספר בקובעו את מסגרת הסיפור בלשון מידה כנגד מידה: "באותו יום – מה תאמר?" כנגד "ובאותו יום לא באו להספידו"… גם הספדנים נענשו… הם משחיתים את דבריהם הגבוהים הגבוהים על לא כלום. הלשון המעוצבת והמליצית שלהם, בשעה שאינה שעת ההספד האמיתית, מוכיחה שהיא רטוריקה מנופחת ולכן היא תהיה מעין שקר גם כשתוצג בשעת הספד של אמת.

[…] אין אנו יודעים בדיוק על מה חלשה דעתו של רב אשי, אם על חטא גאותו שהרגיש בו ואם על תוכן דברי הספדנים כשלעצמם. בין כך ובין כך מציג לפנינו המספר שתי גישות כיצד מהרהרים בני אדם על המוות: האחת היא ההנאה העצמית ממפעל חיים שהושלם ומן השבח שישבחוהו כשייפטר מן העולם והשנייה היא הבכי והיאוש שאוחזים באדם מול המוות המאבד ומכלה אף את הגדולים ביותר. ברור שאין מספרנו רואה באחת משתי הדרכים את הדרך הטובה…

(יונה פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, עמ' 48-46).

ב ציטוט (החלקי) של ניתוח אגדה זו, אפשר למצוא בקליפת אגוז את תמצית חידושו של יונה פרנקל בלימוד סיפור האגדה: האגדה היא סיפור אמנותי מעוצב מתוך אחדות של תוכן וצורה, שקריאה צמודה בו ושימוש בכלים ספרותיים יחלצו ממנו את המסר הרעיוני הגלום בו.

מעצבי הסיפור על רב אשי בחרו למסגר את צורתו באמצעות תכסיס לשוני (כפל "באותו יום") כדי להעביר לקוראיו מסר תוכני שעניינו מידה כנגד מידה: ההרהור על יום המוות במטרת התענגות על השבח העצמי מוּנע מחשיבה יהירה, שסופה – מניעת השבח ביום פקודה.

אופן הלימוד הזה, שהפך פשוט וברור לרבים-רבים מבאי בתי מדרש שונים ומגוונים, לא היה פשוט וברור כלל עד שבא פרנקל והניחו בפני תלמידיו לפני כארבעים שנה. הוא זכה לביקורת מצד הממסד האקדמי ומלומדים בני דיסציפלינות שונות ובד בבד כבש ושלהב את דמיונם ואת מרצם האקדמי של התלמידים; ועם הזמן דומה שנעשה לאופן הלימוד הבסיסי, בקרב בני כל האסכולות, כאילו היה שם מעולם. כפי שמעידה כלתו של פרנקל, רחל עזריה, על התבטאותו מפעם: "כשאתה מתחיל עם רעיון חדש, אף אחד לא מבין על מה אתה מדבר וכולם מתווכחים איתך. אחר כך הרעיון נהיה נחלת הכלל, ואז שואלים אותך: 'בעצם מה חידשת?'".

הציטוט הספציפי הזה מספרו גם מציע בקליפת אגוז מקצת אישיותו של יונה פרנקל.

הדיוק במילים: אין לך מילה שאין לה שעה. מילה שאינה במקומה אינה אלא 'רטוריקה מנופחת', השחתת דברים על כלום. רדיפת האמת: לא רק רמייה מכוונת, אלא גם סילוף קל, חוסר איזון, הם 'מעין שקר'. ולכך מצטרף אי-היסוסו של פרנקל מלראות את הצגת דמותו של רב אשי באופן ביקורתי, שבעיניו היא יסוד מרכזי בתפיסתם של מספרי מעשי חכמים ברדיפתם אמת. הענווה: 'ההנאה העצמית ממפעל חיים שהושלם ומן השבח שישבחוהו' הרי היא חטא הגאווה. האיפוק: כנגד 'הבכי והייאוש שאוחזים באדם מול המוות'.

ראוי היה פרופסור פרנקל – תלמיד חכם מובהק, מורם של רבים וחוקר חדשן ופורץ דרך – להספדים מרובים מרובי-שבחים; ראוי היה למלוויו הרבים לבכות על יתמותם. אך בשונה מלוויות מסוימות של 'גדולים' במקומותינו, הנמדדות לעתים, כהפגנות ומחאות, במספר המשתתפים וביוקרת המספידים, הייתה לווייתו שהתקיימה בראשית השבוע צנועה ומאופקת.

שירים לכל אירוע ומתנות לנכדים, פרנקל בחברת נכדיו

נעים לחקור דברים יפים

בראש ובראשונה היה פרנקל איש משפחה. היה נשוי לחוה (בתו של חוקר התפילה והפיוט, ד"ר דניאל גולדשמידט ז"ל), שנפטרה ב-1995, אב לשתי בנות ולשלושה בנים וסב לנכדות ולנכדים. דברים מתוך ההספד היחיד שנישא בלוויה, על ידי בנו בכורו אברהם:

"מחקריו השונים של אבא דרשו עבודת נמלים. הוא היה שייך לסוג של חוקרים שחריצותם הייתה לשם דבר. לאחר פטירת אמנו ע"ה, גר אבא לבד בדירתו במשך שנים רבות, והמשיך לעבוד יום יום. אפילו בימי מחלתו עבד כל עוד היה יכול. כמה מרגש היה לראות אותו עובד על המקינטוש שלו ביד אחת, באמצע מחלקת השיקום של הדסה הר הצופים, לאחר שלקה בידו הימנית.

אבא היה איש אמת. הוא לא עשה הנחות, לא לאחרים ולא לעצמו. לא תמיד היה קל לשמוע ממנו ביקורת, אבל תמיד ידעת שאחרי הביקורת עומדים ערכים: ערכים של רמה מחקרית, של תפילה מסודרת כהלכתה, של קריאת תורה מדויקת.

אבא היה איש משפחה. את כל מחקריו עשה בבית, לא בחדרו שבאוניברסיטה, ולא באולם הקריאה. לא הפריע לו שבמשך שנים ממש לידו חמשת הילדים הסתובבו, ניגנו ודיברו. הוא היה בוחר עם אמא את מתנות יום ההולדת לנכדים, והביא מחו"ל צעצועים טכניים שעדיין לא היו בנמצא בארץ. הוא גם ליווה את אמא בעת לימודיה ומחקריה, למד גמרא עם הבנים והבנות, וייסד שיעור לגמרא לנשים לזכרה של אמא. השאלות המודרניות של פמיניזם דתי או שילוב יהדות ומחקר מדעי היו בעיניו מובנות מאליהן.

כמי שחונך על המסורת הייקית, אבא היה איש שבדרך כלל הִפנים את רגשותיו. הוא היה מודע לכך. למרות זאת, הוא ידע לכתוב ולומר את הדברים העדינים ביותר באירועים משפחתיים, שמחות וימי אבל והספד, דברים שריגשו את כל שומעיו. לכל שמחה היה כותב שיר. גם ניתוחיו העדינים בסיפורי האגדה מראים על רגישות רבה. באחת מן הפעמים הרבות שהיה בבית החולים, יצא שדיברנו על מחזור נירנברג, ועל איזו בעיה הקשורה אליו. לפתע 'נפלט לו' משפט מיוחד: 'כמה נעים לחקור דברים יפים כל כך'.

[…] הבית שגדלנו בו ברחוב ארלוזורוב היה תמיד בית של תרבות יהודית (להבדיל מ'דת יהודית'), בית של לימוד גמרא, של מדעי הרוח ומדעי היהדות בכלל, היסטוריה, לשון, פיוט, תפילה, ספרים רבים, מוסיקה, תשמישי קדושה יפים, ספרות, טיולים וידיעת הארץ. קיום המצוות צריך להיעשות בצורה יפה ומכובדת, ולא כלאחר יד. בשנים האחרונות העדיף אבא להתפלל בבתי כנסת של עדות המזרח, בגלל השקט וכבוד התפילה.

אבא התעסק הרבה בהוצאה לאור של עזבונו של סבא, וכן בהוצאת ספרה האחרון של אמא ע”ה אחרי פטירתה. עלינו להתאמץ לעסוק ולהוציא לאור את מחקריו של אבא שלא זכה להשלימם. והלוואי והקב”ה יסייע בידינו בכך”.

את המשאלה המשפחתית הזאת חיזקה נכדתו של פרנקל, אביה, כשקראה מעל קברו פרק מספרו של ידידו ואחד הסופרים האהובים עליו, אהרן אפלפלד, ‘האיש שלא פסק לישון’. פרק המספר על צוואתו של אב לבנו להמשיך בעבודתו.

אגדה לעם

במאמר ביקורת שפרסמתי מעל במה זו על ספר היובל שיצא לכבודו של פרנקל, 'היגיון ליונה', בשנת תשס"ז, ביקשתי לעמוד על כך שלמרות שיצירת תחום חקר חדש היא מהפכה שמעטים מאוד זוכים לבצעה, הרי שמפעלו של פרנקל גדול ורחב אף יותר מקביעת סדר יום מחקרי.

מכוחו של פרנקל נוצר לא רק שינוי בדפוסי חשיבה ובעמדות מחקריות, אלא נוצרה תנועה רוחנית ייחודית ודינמית. בעידן של קיטוב גובר וניכור מאוצרות התרבות היהודית, הפך לימוד האגדה לתופעה תרבותית במסגרת ההתחדשות היהודית בדור האחרון.

תופעת הלימוד המשותף לדתיים ולחילונים של מקורות התרבות והספרות היהודיים יונקת רבות מהשינוי שחולל פרנקל. הספרים הכבדים וחמורי הסבר הפכו לפתע נגישים וידידותיים. מבעד לטקסטים הקשים, בשפה לא מובנת ובארגון יוצא דופן, הזדהרו לפתע מרגליות ספרותיות, ששימוש בכלי הפיצוח שמסר פרנקל העניק להן מובן שיש עמו הזדהות פסיכולוגית גדולה, חוצת גבולות, זמנים ותרבויות. מקורות 'דתיים', מסורתיים, מיועדים ל'פלפולם של תלמידי ישיבות' בלבד, הפכו לבעלי משמעות אקטואלית עבור אנשים מודרניים המתמודדים עם זהותם בעולם בן הזמן.

בדומה לפתיחת עולם התלמוד בפני אנשים שלא נחשפו לו כלל בעברם, עשתה הנגישות לעולם האגדי של ספרות חז"ל פעולה דומה בקרב נשים דתיות שנחסמו מלימוד או שהכירו מקורות אלה רק בחלקם, ובכך תרמה תרומה חיונית לתופעת התחדשות נוספת, המכונה 'מהפכת לימוד התורה לנשים'.

עוד קודם לכן, עם כניסתם של מכוני ההוראה לישיבות ההסדר, ובעקבות שינויים נוספים במבנה הישיבות ובאלטרנטיבות שקמו להן, נחשפו תלמידי הישיבה לשיטתו של פרנקל. זו גירתה את סקרנותם, ומשכה אליה את אלה מתוכם שמצאו בה תוספת חשובה ומשמעותית ללימוד הגמרא המסורתי שלהם. כיום כבר רבים הלומדים האוחזים בשיטתו הספרותית לקריאת המקורות התלמודיים, וסוברים שאין זו אלא שיטת הקדמונים, ראשונים ואחרונים, בלימוד אגדות הש"ס. מיניה וביה, דברי ה'אגדתא', שנזנחו לרוב לטובת החומר העיוני-הלכתי שבדף התלמוד, נגלו מחדש ללומדים ונגאלו.

אפשר אפוא לסכם ולומר כדברי ד"ר יהושע לוינסון, עורך ספר היובל ומתלמידיו המובהקים של פרנקל, שבעשרות השנים האחרונות, כולנו – כל העוסקים בלימוד האגדה, בהוראתה או במחקרה – גם החולקים על מקצת עקרונותיו של פרנקל ואלה המפתחים אותם לכיוונים חדשים, חוסים בצלו ושותים ממימיו.

את שיטתו על כל צדדיה סיכם פרופ' פרנקל בספרו הגדול "דרכי האגדה והמדרש", שיצא בשני כרכים במסגרת הסדרה "יד התלמוד" בהוצאת מסדה. על ספרו זה זכה בשנת 1994 ב"פרס ביאליק לחכמת ישראל" של עיריית תל אביב.

בשנת תש“ס היה פרנקל לחתן פרס ישראל בחקר התלמוד. אף שפרנקל עצמו לא ראה את שיטתו כיריבה לשיטות האחרות בלימוד התלמוד, אלא רק כמוסיפה עליהן, ביטאה אחת מתלמידותיו הוותיקות את תחושת תלמידיו המובהקים בתגובתה למתן הפרס לאחר שנים של עיסוק פורץ דרך: ‘המחקר התלמודי מרכין בזה את ראשו בפני השיטה הספרותית בחקר האגדה‘.

תלמידה אחרת, צעירה, ד“ר תמר קדרי, כיום חוקרת ומרצה בתחום ספרות המדרש והאגדה במכון שכטר למדעי היהדות, קיימה ראיון אישי עם פרופ‘ פרנקל לקראת זכייתו בפרס ישראל. הראיון, שהתקיים בנובמבר 1999, מעולם לא פורסם וחלקים ממנו רואים כאן אור לראשונה.

–

תודה למשפחת פרנקל על סיועה בהכנת מאמר זה ולד"ר תמר קדרי על העמדת הראיוןלטובת מוסף 'שבת'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12