מלמד אותם לחלום / רחלי ריף

לפני תריסר שנים הקים ג'רמי קול חבש את 'הפרויקט של ג'רמי' ומאז הוא מציל מדי שנה כחמש-מאות נערים עולים מאתיופיה מהידרדרות לפשע ולסמים. יחד הם מתרגמים את המצוקות לשירי ראפ ולומדים להתגאות במוצאם

"בדרך לארץ שאלתי את אבא כל כמה דקות מתי כבר נגיע לארץ הקודש. כשהגענו לשדה התעופה, אני זוכר את העייפות של כל מי שהגיע איתנו, אבל גם את היופי והאור שהיו בפנים שלהם. כולם היו סקרנים ושמחים כמו ילדים. היה שם מסדרון ארוך עם המון אורות. ידעתי מה זה אור, אבל בכפר שממנו הגעתי הייתה אולי נורה אחת. אמרתי לאבא – א-לוהים יש רק אחד, למה פה יש הרבה? ואז בא מישהו וכיבה חלק מהאורות, ולא הבנתי איך אפשר לכבות את א-לוהים".

את הסיפור המיוחד הזה סיפר לי ג'רמי קול חבש, שעלה מאתיופיה בגיל שמונה לאחר מסע מפרך שארך שנתיים. כמו שאפשר לראות בתמונה, קול חבש נראה כמו ראפר מקצועי, עם כל האביזרים הנלווים לכך: כובע מצחייה מוטה הצידה, בגדים רחבים, שרשרת גדולה, עגיל באוזן, הליכה מגושמת ובטוחה בעצמה, ומעל כל אלו – חיוך גדול וצחור.

בעמדת האוזן הקשבת

קול חבש, בן 34, נשוי ואב לשני ילדים, הוא שם דבר בקהילה האתיופית בארץ. כשמקישים את שמו ברשת עולה מספר לא מבוטל של שירים פרי יצירתו, רבים מהם מבוצעים יחד עם קבוצות בני נוער אתיופים. כי ג'רמי הוא לא רק ראפר. "אני לא מגדיר את עצמי בדיוק ראפר", אומר לי ג'רמי, "לפעמים למילה הזו יש קונוטציות שליליות. אני מוזיקאי ואיש חינוך. הכי מתאים לקרוא לי 'ראפר חינוכי'".

קול חבש הקים לפני כ-12 שנים את 'הפרויקט של ג'רמי', המיועד לנוער אתיופי המוגדר כנוער בסיכון. ג'רמי נוסע ברחבי הארץ ומקיים מפגשים מוזיקליים עם קבוצות של נערים אתיופים. הנערים מדברים עם ג'רמי על הנושאים הבוערים בהם, ואחרי כמה פגישות הם מתרגמים ביחד את הדברים לשירי ראפ, ואלה מוקלטים ומושמעים בדרך כלל ברדיו המקומי.

"לפרויקט קוראים גם 'פרויקט מספאת', שפירושו הרחבת הידע. אלו ראשי תיבות של 'מוזיקה, סמים, פשע, אלכוהול, תרבות'", אומר ג'רמי. "דרך המוזיקה אפשר להתגבר על כל המשברים שבדרך, ולהגיע לתרבות. אני הופך את השלילי לחיובי. המוזיקה שלי משלבת אלמנטים של מוזיקה מערבית עם מוזיקה שחורה ומוזיקה אתיופית מסורתית. אני מאמין שדרך המוזיקה אפשר לעשות שינוי, ולהעביר מסרים על הדברים הכואבים ביותר שקיימים בחברה שלנו. דרכה אפשר להגיע לשילוב בחברה. כשיוצאים לבלות, לא משנה לצלילי איזו מוזיקה רוקדים. פשוט רוקדים. המוזיקה יכולה לשלב את כל הצבעים למיניהם".

ג'רמי והפרויקט שלו תועדו בסרט 'ילדי התנ"ך', בבימויה של ניצה גונן ובסיוע קרן אבי-חי. באחת הסצנות החזקות בסרט שואל ג'רמי את קבוצת הנערים האתיופים מה החלום שלהם. כולם עונים לו שאין להם חלום. הוא שואל מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. התשובה, הנאמרת בחיוך מבויש, היא 'לא יודע, לא חשבתי על זה'. ג'רמי מעודד אותם לחלום ואומר 'אני מאמין שבעקבות החלום תגיעו לדבר שאתה רוצים להגיע אליו'.

"מדובר בילדים טובים שרע להם, שאין להם אוזן קשבת", אומר ג'רמי, "ואני חושב שאני נמצא בעמדת האוזן הקשבת, והכול דרך המוזיקה. בבית הספר המורה תמיד אומרת לתלמידים 'תקשיבו'. אני משתמש בשיטה ההפוכה, ושואל אותם קודם כול מה הם רוצים לעשות. זורם איתם. זו שיטה שעובדת טוב מאוד".

הגזענות תמיד הייתה על המפה. ג'רמי קול חבש.
באדיבות סל תרבות שטראוס

אלכוהול או אלימות

איך הפרויקט עובד?

"הקבוצה מעלה נושא מסוים. נושא האלכוהול או האלימות למשל, ומדברים על זה, בעיקר דרך המוזיקה שלי. לכל נושא כזה יש לי שיר מתאים. כולם מתלהבים, כי זה סגנון שהם אוהבים, ולא משעמם להם לרגע. אנחנו מנתחים כל שיר וכך מועבר המסר. לאחר כמה מפגשים אנחנו מתחילים לעבוד על שיר משותף; עובדים על הקצב, על הביט, על פיתוח קול. כותבים את השיר ביחד, מלחינים אותו, ובסוף מקליטים באולפן הקלטות. הקבוצה מתגבשת במהלך הפגישות והשקפת העולם משתנה לגמרי. השיר הוא תוצר שלהם, והם תמיד יזכרו אותו".

לקול חבש כישרון טבעי להתחבב על הקבוצה ולדבר אליה בגובה העיניים. הנוער מקשיב לו ורואה בו דמות לחיקוי. הוא אמנם נטול השכלה פורמלית בתחום החינוך, לבד מקורסים בודדים שלמד במהלך שנות הפרויקט, אולם אינטליגנציה רגשית והבנת נפש הנוער האתיופי קיימות אצלו בשפע. הסרט מראה את התהליך שהקבוצה עוברת, ובסופו נראים אותם נערים שלא היה חלום קודם לכן שרים ומקליטים את השיר 'חבש'.

"במקום להעביר את החיים באשמה, בטענה/ שאתה לא קשור למדינה/ אז תקשיב, תבין, תדע,/ יש לך אותן זכויות/ רק תבקש ותדרוש, במקום לבוא בטענות/… חבש, את החושך נגרש/ חבש, בידינו אור ואש/ אסור לנו להתייאש, את החלום נממש", שרים הנערים, וברגעים האלו אור נראה על פניהם. "אני מלמד אותם להיאחז במשהו, להרשות לעצמם לרצות ולשאוף, ולא רק להתעסק בהישרדות. לכל ילד יש כישרון, לא משנה איזה. רק צריך לרצות לממש אותו".

איך הגעת להקמת הפרויקט?

"בגיל שמונה-עשרה פתחתי חנות בגדים בתחנה המרכזית בתל אביב. באותה תקופה הושמע שיר שלי ברדיו והתחלתי להתפרסם בקהילה בתור זמר. הנוער התחיל לבוא לחנות שלי, כל אחד עם הבעיות שלו. הם ראו שאני יודע להקשיב, לדבר ולהכווין. התקשרתי לפסיכולוגית שפגשתי באחת ההופעות שלי, והתייעצתי איתה. אחרי כמה שיחות היא אמרה לי שזה מי שאני, שהעניין הטיפולי בדם שלי. היא אמרה שחנות הבגדים לא מתאימה לי, שהנוער אוהב אותי, שאני שר על הבעיות שלהם, ושיש פה עניין של שליחות. התחלתי לחשוב על זה, ובמשך חודשיים בניתי את הפרויקט.

"אני מכיר את הרחובות. הנוער מתעסק בפשע, באלימות ובסמים. לי לא היה זמן לזה בתור ילד כי הייתי צריך לפרנס את המשפחה. אני גם מכיר היום את התרבות של הקהילה שלנו, את הדבר היפה שיש לנו שאסור שיאבד, ובגלל כל אלו הקמתי את הפרויקט. לא היה לי תואר, אז פניתי למשרד החינוך ולרשות למלחמה בסמים וביקשתי את הנוער הכי קשה שיש, את הנוער שלא נתנו לו סיכוי. הוכחתי את עצמי, וככה התחלתי".

כושי על החוף

נתקלת בגזענות כשהיית ילד, כעולה חדש בארץ?

"הגזענות תמיד הייתה על המפה. כשהייתי קטן הייתי נפגע מכך. אחר כך הבנתי שזו המציאות, ותמיד חיפשתי את הקלף שבו אני חזק יותר. הייתי אומר לאלו שפגעו בי, 'בוא נראה אותך עובר את המסע שאני עברתי בגיל שש'. כשהייתי בן שבע-עשרה הלכתי עם חברים לחוף ירושלים בתל אביב. מישהו שם קרא לי כושי. ניגשתי אליו ובצורה יפה שאלתי מה זה כושי בשבילו. הוא אמר ששחור. אמרתי לו שכושי זה עבד, ואני לא עבד. העור שלו היה מקולף ואדום. שאלתי אותו מה קרה לעור שלו, והוא אמר 'אני רוצה לתפוס צבע'. אמרתי לו שמצד אחד הוא רוצה לתפוס צבע, ומהצד השני הוא צוחק על שחור? הוא צחק. בסוף ישבנו על כוס קפה, דיברנו ונהיינו חברים.

"מאז משהו השתנה אצלי. אם קוראים לי קריאות גזעניות זה לא מזיז לי. אני רואה את עצמי מעל כולם. בכל פעם שקשה לי אני חושב על המסע שעברתי מאתיופיה לכאן. אם הצלחתי לעבור אותו אצליח בכול, והשמיים הם הגבול. את זה אני משתדל להעביר לדור החדש".

הפער וחוסר התקשורת בין הדור הצעיר לדור המבוגר מורגש בסרט. זהו פער מנטאלי ותרבותי, וגם פער שפה; ההורים אינם יודעים עברית, והצעירים, בניסיונם להשתלב בארץ, שכחו את האמהרית. גם ג'רמי שכח את שפת ארץ מולדתו, והחליט ללמוד אותה שוב. "היה לי קשר טוב עם הוריי רק אחרי שהלכתי ללמוד שוב אמהרית. לפני כן הם היו כמו זרים, לא יכולתי לדבר איתם. הבנתי שאני צריך לדעת מי אני, שאני חייב להיאחז במשהו. התחלתי ללמוד על ההיסטוריה של יהודי אתיופיה. אני מאמין שחיבור לעבר נותן אחיזה, ושמי שמתחבר לעבר יכול לשלוט גם בעתיד שלו. גם בגלל זה התקשורת בין הורים לילדים כל כך חשובה. כך נאחזים".

הפער גם תרבותי.

"ברור. התרבות שונה לחלוטין. ילד אתיופי בן שבע הוא כבר רועה צאן, כמו אחרי שתים-עשרה שנות לימוד בארץ. בגיל חמש-עשרה הוא כבר נשוי. שם חיים במצב הישרדותי, לא מדברים על רגשות או מפנקים במתנות. באחד המפגשים בפרויקט אני מנסה להבין יחד עם הנוער את האלמנטים של התרבות שלנו. הנוער מתחיל להבין למה ההורים מתנהגים כך. אני אומר להם שינסו להיות רגע בתפקיד של אבא או אמא שלהם, שיסתכלו על העולם דרך העיניים שלהם.

"ילד אחד הלך בעצתי לאביו ואמר לו תודה ושהוא מאוד אוהב אותו. האבא לא הבין, והתחיל לפחד שהילד הולך לעשות משהו רע. כשחזר מהעבודה באותו ערב שאל את בנו מה הוא הולך לעשות, והילד ענה 'שום דבר, רק אמרתי שאני אוהב אותך'. ביום השני הדבר חזר על עצמו, עד שהאבא סיפר את הסיפור לפראנג' בעבודה. הפראנג' השיב שבנו אומר לו את זה הרבה. ביום השלישי האב אמר לבנו שהוא אוהב אותו. שניהם התרגשו, ומשהו נפתח שם. אחרי כן הבן ביקש מהאב שיספר לו את סיפור ילדותו באתיופיה. התחילה תקשורת אחרת".

מוזיקה מבית המקדש

כדי להכיר את התרבות האתיופית ולדעת מהיכן הגיע, נסע ג'רמי לארץ הולדתו, ושהה שם במשך שבוע אצל משפחה מקומית בכפר נידח, בבית עשוי עץ וטיט. בסרט רואים את ג'רמי משתתף במטלות היומיומיות של המשפחה; העבודה בשדה, הכנת האוכל (המשפחה צוחקת כשג'רמי מכין אינג'רה בעצמו, ואומרת שזה לא מתפקידו של הגבר). הוא מתוודע לקצב החיים האחר, למבנה המשפחה השונה ("אצלנו לא אוכלים כך, כולם מצלחת אחת גדולה. לכל אחד יש הצלחת שלו, וכל אחד גר בעיר אחרת") ולמוזיקה האותנטית.

בסצנה מרגשת מספר ג'רמי למשפחה שאצלה הוא מתארח על הוריו שגרו לא רחוק מהכפר שבו הוא נמצא עכשיו. הקשישה שבמשפחה שואלת לשמו של האב, וכשהיא שומעת את השם היא אומרת שהיא מכירה אותו, ושהיה השושבין בחתונה של אביה. המפגש ביניהם, הכולל חיבוק ובכי של שיתוף, מהווה פסגה רגשית בסרט, ומוכיח שוב את כוחה של מצלמה שנמצאת במקום הנכון ובזמן הנכון.

למה נסעת לאתיופיה?

"רציתי להראות בסרט לחברה הישראלית ולנוער האתיופי את העולמות המנוגדים. להראות מאיפה אני בא ואיפה אני עכשיו. החברה הישראלית לא מכירה באמת מיהי החברה האתיופית. אני לא מתבייש במי שאני ובמי שהייתי פעם – כן, הייתי רועה צאן. אומנם אבי היה נחשב עשיר באתיופיה והיו לנו אדמות ונכסים, אך עדיין גרנו בבית עץ. רציתי להראות את התרבות היפה שלנו מצד אחד, ואת הפער הענק שאנחנו מצמצמים מהצד השני. ניהלנו שם את החיים בפשטות, אבל היינו מאושרים".

ג'רמי רוצה לטעת בנוער תחושת גאווה על מוצאם ויחס של כבוד למסורת האתיופית. כשהוא חוזר לארץ מביקור השורשים, הוא מנסה להחיות את המוזיקה המסורתית שעמדה בעבר במרכז חייהם ותרבותם של יהודי אתיופיה. "המוזיקה שלנו, 'המסונקו', היא הפסולת, במובן החיובי, שנשארה מבית המקדש. זו מוזיקה קדושה. המוזיקה תמיד הייתה חלק מהחיים שלנו, והקייסים, הכוהנים והמנהיגים הרוחניים שלנו, נשמעו כמו מלאכים כשהיו שרים ומנגנים את התפילות. תמיד אמרו שהכלים והשירים שלנו הם שריד מבית המקדש, אז שאוצר כזה ייעלם רק בגלל שהיגרנו לארץ אחרת, ועוד לארץ הקודש? הבנתי שהמוזיקה יכולה לעזור לי לתת לצעירים את התחושה שהם שווים משהו".

מוזיקה ותפילה מסורתית

למה שהנוער יתחבר למוזיקה המסורתית המיושנת?

"קודם כול, המוזיקה בדרך כלל תהיה משולבת עם ראפ ועם עוד סגנונות שמושכים את הנוער. החיבור למוזיקה הזו חשוב כדי שהם יזכרו מאיפה הם באו, כדי שיוכלו להגיד שתרמו משהו למוזיקה הישראלית. המרוקאים הביאו לארץ את המוזיקה המזרחית, וגם אני רוצה להביא פן אחר ומיוחד, כדי שאולי בעוד עשר שנים המוזיקה האמהרית בארץ תהיה מהבולטות. המוזיקה שלנו עשירה מאוד. רואים את זה לפעמים אצל עידן רייכל, ששאבתי ממנו המון השראה. הנוער צריך לחפש את האמנות, וזה לא קורה מספיק היום. החלום שלי הוא להקים עמותה שתשלב את הקהילה שלי ואת הנוער בתחום המוזיקה והמשחק בארץ. כשילד מרמת אביב ג' יראה אתיופים בטלוויזיה ובמוזיקה, הגזענות תפחת".

כשג'רמי חוזר לארץ הוא נוסע לבקר את הקייסים, ומנסה לשכנע אותם להקליט ולהשמיע את שירתם לקהילה, כדי שלא תאבד. הקייסים מתנגדים. 'תפילה קדושה ומוזיקה של חול לא הולכים ביחד, זה חילול הקודש. מילה א-לוהית תביא אסון אם תתערבב עם מוזיקה חילונית. זו לא מוזיקה לריקודים, זה לא משחק, זו תפילה', הם אומרים. ג'רמי משיב: 'זה שאנחנו שומרים את עצמנו ושותקים לא מועיל לאף אחד'. ג'רמי מאשים, אבל בכל זאת מכבד מאוד את המנהיגים הרוחניים של עדתו. כשהוא מקליט את שירתם הוא מקפיד לא לערבב מוזיקה דתית המכילה את שם ה' במוזיקה החילונית, ומקליט אותה בנפרד. את המוזיקה המסורתית שאינה דתית, גם כזו ששרים קייסים, הוא מערב בסגנונות האחרים.

"אני רוצה להקים אולפן הקלטות וספרייה של המוזיקה המסורתית האתיופית, כדי שלא תאבד. אנשים שואלים אותי מה הקשר בין ראפר למוזיקה אמהרית. אני אומר שזה בדיוק העניין – הכי חשוב לדעת מי אתה, ואחר כך לבחור מה אתה רוצה להיות. זה שאני ראפר לא אומר שאני מאבד את התרבות שלי. להיפך, אני נאבק עליה. אני אוהב להתלבש ככה, אבל אם מישהו ישאל אותי מי אני, אדע מה לענות לו. אני חושב שאני צריך להתגאות במה שאני. המסורת מחברת אותי למה שאני".

 בסצנה נוספת בסרט משתתף ג'רמי בהפגנה מול משרד ראש הממשלה למען החזרת זכויותיהם ומעמדם של הקייסים ושיקום הסמכות והמבנה הקהילתי ששמר על אחדות העדה. בהפגנה נראית אישה הזועקת שבנה בכלא ואף אחד לא עוזר. "באתיופיה הקייסים היו גם המגשרים ומשכיני השלום", מספר ג'רמי, "בארץ אין להם שום מעמד. האורתודוקסיה לא מסכימה להכיר בהם בגלל תפיסת ההלכה השונה. אצלנו התורה שבכתב הועברה בעל-פה, ללא ספרים, ואיננו מכירים את התורה שבעל-פה. צריך לקבע בחוק את מעמדם של הקייסים. הם מורי הדרך הרוחניים שלנו, בזכותם נכנסנו לארץ הקודש. בפרויקט אני מדבר עם הנוער על מתן כבוד לאנשים האלו. אני לא שומר שבת, אבל אני בטוח שיום אחד אחזור לזה. אשתי בכיוון כבר היום. באתיופיה אין דבר כזה יהודי דתי ויהודי חילוני. או שאתה יהודי או שלא".

אין פה שוויון

לפי הנתונים שמובאים בסרט, מדי שנה ניצלים בזכות הפרויקט של ג'רמי כחמש-מאות נערים מהידרדרות לפשע ולסמים, וכ-60% חוזרים ללימודים ומתגייסים לצה"ל. "בשנים האחרונות שמעתי הרבה תודות מאלו שאיתם עבדתי והתקדמו בחיים. ערב אחד פגשתי בחור עם מדים, שניגש אליי ואמר לי שבזכותי הוא נהיה קצין. רק אחרי כמה שניות הבנתי מיהו – הוא היה הילד המופרע ביותר בבית-ספר. כשהדרכתי את הקבוצה שלו אמרתי לו שהוא עושה בלאגן, אבל אם יפנה את הכוחות שלו לאנרגיות חיוביות וישתמש בהם ככלי הוא יוכל להצליח. לאחר זמן הוא שאל אותי מה מצאתי בו שאמרתי לו את זה מכל הילדים. עניתי שאני רואה בעיניים שלו שהוא רוצה את זה. והנה, הוא הצליח.

"היום אני גאה בעם שלי, בקהילה שלי ובמסע שעברתי. אני גאה גם בזה שאנחנו לא יודעים הרבה, ולומדים. תוך שלושים שנה אנחנו מצמצמים פער ענק של אלפיים וחמש-מאות שנה. למשל, היום שיעור גבוה בקהילה מקבל תואר אקדמי. הצבע משפיע על ההשתלבות בחברה, ואם היינו לבנים היינו משתלבים הרבה יותר מהר, אבל נצליח בכל מקרה. כרגע אין פה שוויון. אני מאמין שאם לא נפחד ונדרוש אותו הדבר ישתנה. הבן שלי היום בכיתה א', טוב לו והוא מתקדם יפה. ילד עם ביטחון עצמי. הוא סיפר על הסרט בבית הספר, הסרט הוקרן והוזמנתי להרצאה. כולם קינאו בו שאני אבא שלו".

בסצנת הסיום של הסרט מגשים ג'רמי חלום, כשהוא שר יחד עם אהוד בנאי את השיר 'עבודה שחורה', בעיבוד חדש שיצר ובשילוב שירת קייסים. ג'רמי אומר לבנאי 'אתה כמו מייקל ג'קסון בשבילי. השיר הזה מתנגן לי בראש כבר ארבע-עשרה שנים, אני מרגיש כאילו היית איתי במסע לארץ'; ובנאי אומר על העיבוד החדש 'זה פעמי משיח. את כל התורה הם מביאים בשירה'. קולותיהם של ג'רמי, בנאי והקייסים משתלבים בהרמוניה מרתקת, והמילים 'ואני בעיניהם ראיתי איזה אור/ מי ידע אם אברהם לא היה שחור?" מקבלות פרשנות נוספת. ומתי אלבום? "אני מקווה שבקרוב, צריך תקציב לכל החלומות שלי. אבל אני אדם שיודע להגשים חלומות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

פורסמה ב-31 באוגוסט 2012, ב-גיליון כי תצא תשע"ב - 786 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: