יצירת המופת שלו הפכה אותו לאחד מסופרי הילדים החשובים במאה העשרים, אך מבחינתו הוא כתב גם למבוגרים. 'הסיפור שאינו נגמר' מעלה הרהורים על מעורבותו של הנמען ביצירה ועל החד-פעמיות שבמעשה האמנות 

יארצייט / 28 באוגוסט
מיכאל אנדה
Michel Ende
סופר גרמני
נולד: גארמיש- פרטנקירכן) בואריה), 12 בנובמבר 1929
נפטר: שטוטגארט, 28 באוגוסט 1995

יצירות ידועות: 'הסיפור שאינו נגמר', 'ג'ים ונהג הקטר',  'מומו', 'ג'ים וכנופיית ה-13', 'מעשה בקערה ובמצקת', 'ראי בתוך ראי', 'זולל החלומות הקטן', 'הדרך הארוכה לסנטה קרוז', 'קונץ פונץ', 'הדובי והחיות'

יצירותיו של אנדה תורגמו ללמעלה מארבעים לשונות, נמכרו בעשרות מיליוני עותקים ועובדו לסרטים ולהצגות. 'הסיפור שאינו נגמר' זכה בלפחות עשרה פרסים אירופיים

השעון במגדל הפעמונים צלצל תשע פעמים. באי רצון חזרו מחשבותיו של בסטיאן אל המציאות. הוא שמח שלסיפור שלא נגמר אין קשר אליה.

הוא לא אהב ספרים שבהם סופרים משעממים ורעי מזג מספרים על אירועים דלים ואפרוריים בחייהם הדלים והאפרוריים של אנשים דלים ואפרוריים. מסוג זה יש לו די והותר במציאות, ולמה לו לקרוא על כך, כתוספת? חוץ מזה שנואה הייתה עליו ההרגשה שסופר מנסה לשכנעו במשהו או להשפיע עליו. ובספרי היום יום המשמימים האלה, כך נדמה לו, מנסים תמיד לעשות כדבר הזה.

אהבתו של בסטיאן היתה נתונה לספרים שהיו מרתקים או מבדחים או עודדו אותו לחלום. ספרים שבהם מתנסות דמויות בדויות בהרפתקות נפלאות, ספרים המאפשרים לקורא לדמות בלִבו כל מיני דברים, כאוות נפשו.

משום שהדבר שהיטיב לדעת – ואולי הדבר היחידי שידע – היה לדמות בנפשו דברים בבהירות כה רבה עד שכמעט ראה ושמע אותם. כשסיפר לעצמו סיפורים, היה שוכח לעתים את כל הסובב אותו ומתעורר – כמו מחלום – רק עם תום הסיפור. והספר הזה היה בדיוק מסוג הסיפורים שלו עצמו! בעת הקריאה שמע לא רק את חריקת העצים עבי הגזע ורשרוש הרוח בצמרות, אלא גם את הקולות השונים של ארבעת השליחים המשונים. וכמעט דימה לחוש בריח הטחב ואדמת היער.

בקומה התחתונה, בכיתה, יתחיל עכשיו שיעור הטבע, שבו יעסקו כמעט אך ורק במניין עלי כותרת ואבקנים. בסטיאן שמח להימצא כאן למעלה במחבואו ולקרוא. הספר הזה, אמר בלבו, הוא בדיוק הספר המתאים והנכון בשבילו!

 (מתוך 'הסיפור שאינו נגמר'. מגרמנית: חוה פלץ ושלומית קדם, הוצאת לדורי).

הגם שמיכאל אנדה נחשב לאחד מסופרי הילדים החשובים בעולם במאה העשרים, ונהנה מהערכה גורפת הן מצד המבקרים והן מצד הקהל (לא מעט בזכות 'הסיפור שאינו נגמר') – אנדה מעולם לא הסכין עם השיוך הזה. הסימון שלו כסופר ילדים ונוער, האמין, הסב לו נזק רב והכתיב מראש את טווח קהל היעד (ואולי יש בה בקובלנה של אנדה הטרמה לניפוץ גדר הגבול בין המבוגר לצעיר ביצירות דוגמת הארי פוטר, כשציבור הקוראים דהיום כבר מבין שאינו מחויב לתחום יצירה לגיל מסוים).

מספרים כי סיפור יצירתה של הנובלה המפורסמת ביותר של אנדה – 'הסיפור שאינו נגמר' – סירב גם הוא להסתיים. עוד בשנת 1977 הציע לו עורכו של אנדה לכתוב ספר חדש, ומרגע שהנושא הועלה ניגש אנדה לקופסת הנעליים שלו ושלף ממנה פיסות נייר כתובות בכתב ידו. על אחת מהן הופיע תקציר קצרצר שיהפוך ללִבת היצירה – ילד שנכנס לעלילת דפיו של ספר. העורך הביע שביעות רצון מהרעיון ואנדה התחייב להגיש את הטקסט עד חג המולד הקרוב. אלא שאנדה לא עמד בזמנים וביקש הארכה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. "בסטיאן מסרב לעזוב את ארץ פנטזיה", אמר לעורך, "הוא לכוד בפנים ומחובתי ללוות אותו".

רק שנתיים אחר כך, השנה הייתה כבר 1979, ראה אור 'הסיפור שאינו נגמר' וזכה לתרגום עברי תוך ארבע שנים בלבד. מהר מאוד הפך אנדה לסופר הגרמני המתורגם ביותר לעברית אחרי אריך קסטנר – צעד לא מובן מאליו על רקע מערכת היחסים הסבוכה בין הספרות הגרמנית לקהל היושבים בציון.

מצטרף אל העלילה

היצירה, שהפכה לאחד מספרי הפנטזיה הגדולים של המאה הקודמת, מגוללת את סיפורו של בסטיאן, ילד שמן ודחוי, יתום מאם ויתום רגשית מאב. בסטיאן נמלט באחד הימים מלעגם הצורב של חבריו לכיתה ונקלע לחנות ספרים עתיקים, ובה הוא חומד ספר פתוח על הכורסה. על כריכתו הופיע שמו הבלתי שגרתי: 'הסיפור שאינו נגמר'. בסטיאן חומק עם הספר בידו לעליית הגג בביתו ותחת שמיכת הפוך שוקע בקריאת הספר, מתוודע לחוליהּ של הקיסרית הילדותית והיפהפייה ולסכנה האורבת לארץ פנטזיה. אט אט הופך בסטיאן לחלק בלתי נפרד מהעלילה ולאחת הדמויות שמפעילות ומעצבות אותה.

בפאנלים ובראיונות נשאל אנדה לא פעם על אודות מה שעומד מאחורי היצירה, אבל סירב להציע פרשנות. "פרשנות טובה", אמר, "היא הפרשנות הנכונה, ללא כל קשר לשאלה אם היא משקפת את כוונות הסופר".

עם זאת, בנקל ניתן לאתר את האלמנטים הספרותיים שקסמו לנוער ולילדים. 'הסיפור שאינו נגמר' הוא ספר הרפתקאות ומסעות רווי שדונים, מפלצות, דרקונים, נסיכות וגיבורים, ועוד שפע סמלים המוכרים מעולם האגדות והפולקלור המסורתי, שנועדו בראש ובראשונה לספק את הסקרנות הילדותית הטבעית. ברובד עמוק יותר בכוחם של הסמלים הללו להפגיש את הילד או הנער עם מרכיבים ארכיטיפליים המייצגים תהליכי חניכה אוניברסליים – מסעו של בסטיאן להכרת עצמו – לצד תהליכים של השלכה של אירועים פרטיים לאפיזודות ספציפיות בספר – כשם שבסטיאן מזהה את חוליהּ של הקיסרית עם חוליה של אמו.

עבור הקורא הבוגר מספר אנדה סוג של אמת פילוסופית על מקומה של יצירת אמנות בעולמם של הילד והמבוגר, על האופן שבו הנמען הופך להיות נוכח בה ומשתקף בה. הוא גם מלמד על העובדה שיצירה היא מיסודה חד פעמית וכל חזרה אל חיקה כרוכה בהכרח ביצירה חדשה ומשקפת חוויה אחרת. כך גם בסטיאן מגלה בסיום היצירה שהקניית שם חדש לנסיכה שאף אחד אינו יכול לפוגשה יותר מפעם אחת מאפשרת לראות אותה שוב ("אם תוכל לתת לה שם חדש, תראה אותה שוב", אומר לו מר קורנדר בעל חנות הספרים, "ואין זה משנה באיזו תכיפות תצליח, זו תהיה הפעם הראשונה והיחידה").

רובד נוסף שקיים בספר משקף אולי את הקריאה הילדית, כלומר את האופן שבו מיטשטש בקרב הילדים הגבול בין הבדיון למציאות, שהרי סיפורי הספר משתרגים בחייו של בסטיאן עד שמתרחשת זהות מוחלטת ביניהם, נטייה ילדותית מעיקרה שמתרחשת ביום-יום.

אנדה נוקט דרך שפחות מקובלת בספרות הפנטסטית של הילדים והנוער, והיא שיבוש החלוקה הברורה בין טוב ורע. בתוך התהליך שחווה בסטיאן, תהליך של התעצמות ועמידה על הכוחות שלו, הוא נוגע גם בתחתית מרכיבי הנפש שלו (שיונג היה ודאי קורא להם 'הצל') והופך לנציג האופל. אנדה מטמיע בעלילה תפנית בלתי צפויה, שהספרות האמריקנית או הבריטית לא הייתה מורגלת בה. אבל הקהל נשבה והיה מוכן להכיל אותה והספר זכה לשלל עיבודים בימתיים, קולנועיים, טלוויזיונים ואחרים, כי כמו שאמר לו מר קורנדר – "כל סיפור הוא סיפור שאינו נגמר".

מסרב לעזוב את ארץ הפנטזיה, מתוך הסרט 'הסיפור שאינו נגמר', 1984

כתיבה מאוחרת

מיכאל אנדה נולד כבן יחיד לאם פיזיותרפיסטית ולאב צייר – אדגר אנדה, שציוריו הסוריאליסטיים ודאי השפיעו על חיבתו לסיפורים פנטסטיים. מהר מאוד מאס אדגר אנדה בגארמיש ויחד עם משפחתו פנה למקום שבו חשב שיעריכו את אמנותו – מינכן. את אהבתו לסיפורים שאב הילד מפנטי, צייר אלכוהוליסט ואקסצנטרי שזכה בכל תשומת הלב של ילדי השכונה. השנים הראשונות אכן הביאו הצלחה והיו למאושרות בחיי המשפחה הקטנה. עם עליית השלטון הנאצי נאסר על אדגר להציג את עבודותיו. בנעוריו חווה אנדה את מוראות המלחמה, את אימת הפצצות, הרעב והאב שנלקח בשבי.

כשהיה בן 16 בלבד גויס לצבא, אבל ערק וחבר לקבוצה אנטי-נאצית. אחרי המלחמה ביקש ללמוד מחזאות אבל שכר הלימוד הגבוה לא אִפשר לו זאת. הוא זכה במלגה ללימודי משחק במינכן ואחרי הלימודים שיחק בערי השדה. את זמנו כילה בכתיבת מחזות, מסות, מערכונים, פיליטונים וסיפורים. בערב ראש השנה הלועזי של שנת 1952, במהלך מסיבה, פגש אנדה באינגבורג הופמן, מי שתהפוך לאשתו העתידית, המבוגרת ממנו בשמונה שנים. רק אחת עשרה שנים אחר כך נשא אותה לאישה. הופמן הפכה למנטורית שלו ולאדם הקרוב לו ביותר, ומותה הפתאומי כעשור לפני מותו שלו שבר את לבו.

רק בגיל 30 נולד בקרבו הרעיון לכתוב לילדים. "אין לי מושג כיצד יום אחד התחלתי לכתוב סיפור להנאתי הפרטית בלי שאדע מה יהיה המשכו וסיומו… ככל שהמשכתי בכתיבה נטוותה ההרפתקה כמעט מאליה, וכשסיימתי אותה – והנה לפניי ספר". הספר המדובר, יצירת הביכורים של אנדה, היה 'ג'ים ונהג הקטר', סיפורם של נער אסופי וחברו נהג הקטר, שמנסים להציל את בת הקיסר שנחטפה. 'ג'ים' מזכיר במעט את תבניתה של היצירה שנוצקה עשרים שנה אחריו – 'הסיפור שאינו נגמר', אם בצורך ב"תיקון" הסיטואציה, אם בשעשועי הנונסנס ובאירוניה הדקה של אנדה. בכל יצירותיו מאז צאת הראשונה שבהן – בשנת 1960 – ניסה אנדה להילחם בחוסר המשמעות. החידלון המאיים להרוג את ארץ הפנטזיה הוא אותו חידלון שאנדה ראה בו סכנה גם לעולם המודרני. אנדה לא פסק מליצור ולזכות באהדה רבה תוך שהוא נע בין גרמניה ואיטליה שקסמה לו עד מאוד.

*

בסטיאן בלתאזר בוקס, אם איני טועה, עוד תראה לרבים אחרים את הדרך אל פנטסיה, והם יביאו לנו את מי-החיים.

בהיותו בן 65 נודע לאנדה כי חלה בסרטן. אחרי כישלון ניתוח וטיפולים קונבנציונליים ובלתי קונבנציונליים הוא הבין כי הקץ קרב, אבל סבר כי "מעבר לעולמנו קיים עולם אלטרנטיבי אחד או אולי כמה כאלה, שקיומם אמיתי כמו העולם הזה ואולי יותר ממנו". בהלוויתו שמעו הנוכחים לבקשתו את מוצרט. על קברו הוצב פסל ברונזה גדול בצורת ספר פתוח ויצורים דמיוניים יוצאים ממנו. הסיפור של אנדה בהחלט לא נגמר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012