מעורב בדעת / אריאל הורוביץ

לא כל לומדי תורתו של פרופ' אורבך מכירים את פניו הפרטיות, כאיש משפחה אוהב ששכל את בנו הקצין, ואת פניו הציבוריות, כאינטלקטואל שהקים תנועה דתית אידאולוגית. שיחות אישיות במלאת מאה שנים להולדתו

שורת ספרים ועוד שורה אחת; קלסרים, ניירות, פה ושם קווצת אבק; ספרי תלמוד והלכה, מחקר, הגות ופילוסופיה. חדרו של פרופ' אפרים אלימלך אורבך, שם ישב וחקר וכתב את ספרי המופת שלו, שם התלבט בשאלות של דת ומדינה, הלכה וחברה דתית. לא רבים יודעים כי שחזור מדויק של החדר הזה מופיע בסצנת הפתיחה של "הערת שוליים", סרטו עטור-הפרסים של יוסף סידר, שביקר בביתו של אורבך בירושלים במהלך העבודה על הסרט במטרה לבנות מודל שלו על הסט.

במלאת מאה שנים להולדתו של אחד מחשובי חוקרי מדעי היהדות במדינת ישראל – אין כיום חוקר או סטודנט לתלמוד ולמחשבת ישראל שלא נזקק לעבודותיו של אורבך – הועבר ארכיונו הפרטי לרשות בית הספרים הלאומי בירושלים. שם הוא ישרת חוקרים, תלמידים וסקרנים, וישמש מצבה חיה לפועלו ולמחקרו של האיש. שיחה עם אנשים שהיו קרובים לו, כמו גם עם כאלה שהושפעו ממנו לאורך השנים, מגלה פנים חדשות בחייו של אורבך, הרחק מדמותו האקדמאית המוכרת.

פרופסור א"א אורבך ((במרכז) כנשיא האקדמיה למדעים, בבית הנשיא חיים הרצוג (מימין)

חסיד וגימנזיסט

אפרים אלימלך אורבך נולד בשנת 1912 בולוצלאווק שבפולין. ביתו – בית חסידי, קשור לגור ולסוכטשוב – היה בית של לימוד; אביו של אורבך הטמיע בו את חשיבות לימוד התורה, אך לא פחות מכך את חשיבותם של לימודי החול. כבר מילדות ניטעה באורבך תשוקת הלימוד, כמו גם היכולת לחיות במקביל בכמה עולמות. כילד היה קם מדי בוקר בחמש, לובש בגדי חסיד והולך למלמד שבחר לו אביו. בצהרים היה מחליף למדי גימנסיה ושם פעמיו לבית הספר, ובערב מחליף שוב לבגדי חסיד וממשיך בלימוד התורה. בבגרותו למד באוניברסיטאות של ברסלאו ורומא, ובד בבד, בשעה שרוב חבריו עזבו את העולם הדתי, למד לימודי רבנות.

ב-1938 עלה לארץ ישראל ולימד בגימנסיה העברית בירושלים. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ושימש רב צבאי. לאחר קום המדינה ניהל את בית הספר הדתי "מעלה" בירושלים וב-1953 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית, ביתו האקדמי עד צאתו לגמלאות. "עבודתו של אורבך התפרסה על פני תחומים רבים", אומר פרופ' דוד רוזנטל, מרצה בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. "הוא כתב למעלה מ-11 אלף עמודים בדפוס. אין ספק שעבודותיו המחקריות הן אחד מעמודי התווך של מחקר התלמוד ומחשבת ישראל, וזאת לצד התלמידים הרבים שהותיר בעולם המחקר בישראל".

ב-1955 השלים את חיבורו "בעלי התוספות"; ב-1963 פרסם מהדורה מדעית מבוארת של החיבור "ערוגת הבושם" מאת ר' אברהם בן עזריאל, מחכמי אשכנז במאה ה-13, וב-1969 יצא ספרו המונומנטלי "חז"ל: אמונות ודעות", שנחשב עד היום לספר המקיף ביותר להבנת מחשבת חכמים. בעמוד הראשון של הספר, שזכה לאחר מכן למהדורות רבות, נכתב: "מוקדש לזכר בני אברהם יהודה אשר חירף נפשו וכרע נפל על משמרתו כקצין בחיל התותחנים של צה"ל, ביום י"ח בטבת תשכ"ח". ב-1984 יצא ספרו של אורבך "ההלכה – מקורותיה והתפתחותה", ובהמשך כונסו מאמריו הרבים בקבצים "מעולמם של חכמים", "מחקרים במדעי היהדות" ו"על ציונות ויהדות".

מחקריו בתלמוד נחשבים לפורצי דרך. הכפר התלמודי בקצרין.

תורה לבת מצווה

עד היום מתענגת רחל קרן, ר"מית במדרשה לבנות בעין הנצי"ב, על זיכרון חוויית הלימוד עם אביה, אפרים אורבך. "אחד הדברים המובהקים שהרגשנו ביחס אליו היה חיבור גדול של העולמות שלו אלינו, ילדיו", היא אומרת. אורבך למד מדי שבת עם כל ששת ילדיו, כל אחד לפי רמתו ודרגתו; עם בניו הגדולים אף למד גמרא מדי בוקר. "לימוד התורה עבורו לא היה דבר מחקרי בלבד, אלא משהו קיומי. זה היה העולם שלו, וזה מה שהוא רצה להנחיל לנו. מגיל מאוד צעיר הרגשנו שזכינו במתנה גדולה, שנפתחים בפנינו הרבה עולמות.

"סדר היום שלו היה קבוע: בכל בוקר, לפני שהלך לאין-ספור העיסוקים שלו, זה היה מובן מאליו שיש פרק יומי ומשנה יומית והלכה יומית ודף יומי. כילדה חשבתי לתומי שהאבות של כל החברות שלי נוהגים כך. הרבה לפני בת המצווה שלי אבא שאל אותי על מה ארצה לדרוש. הוא הציע לי לדרוש על מצוות עשה שהזמן גרמן. למדתי את הסוגיות בגמרא – ילדה בת 11! – את הראשונים והאחרונים; עבדתי קשה מאוד, ובתמימותי חשבתי שכל הילדות בגילי מתכוננות כך לבת המצווה. רק בהמשך הבנתי איזו זכות גדולה זכיתי שלימוד התורה היה גורם כל כך משמעותי בבית שלי".

הרחק מספרי המחקר וממסדרונות האוניברסיטה, רחל קרן מספרת על אבא פעיל, איש משפחה, מעורב בדעת עם הבריות; על אישיות בכירה בעולם האקדמי, שהתרחקה מכל מה שקשור לתככים ולסכסוכים. "אבא כלל לא היה מעורב בסוג כזה של יחסים", היא אומרת, "אף פעם לא נחשפנו לתככים האלה, לא היה לנו שמץ של מושג על זה. הייתה פה נקיות כפיים במובן המאוד עמוק של המילה. בכלל, אבא היה יהודי פשוט, איש של קהילה. היו לו, מטבע הדברים, חברים רבים באקדמיה, אך מצד שני כל יושבי בית הכנסת היו ידידיו באותה מידה. אני חושבת שהם הזכירו לו את המתפללים בבית הכנסת החסידי של ילדותו".

קרן מספרת שכילדה התפעלה כיצד אביה מוצא שפה משותפת גם עם אנשים שהיו רחוקים ממנו ומהשקפותיו. "מדי שנה היינו הולכים יחד איתו לשוק ארבעת המינים במאה שערים", היא מספרת, "אהבנו לראות כיצד בוחרים את הלולב בקפידה ובוחנים את האתרוג בזכוכית מגדלת. אבא היה ממהר לקנות ארבעה מינים, ובשארית הזמן היה קושר שיחה עם כל האנשים שהוא הכיר ממאה שערים. לבו נמשך הרבה יותר אחרי חידושי הספרות הרבנית מאשר אחרי הזכוכית המגדלת. בכל שנה ידענו מראש שדרכינו ייפרדו: אנחנו משתאים מול התכונה וההמולה של שוק ארבעת המינים, והוא בוודאי כבר משוחח בעברית או ביידיש עם מוכר ספרים ומפליג איתו לעולמות רחוקים".

התקפה בשבעה

אורבך חי בצל אובדן משפחתו בשואה, דבר שחיזק והעצים את תודעתו הציונית. בכל שנה, בערב יום העצמאות, התכנסה משפחת אורבך במרפסת הבית לטקס הנפת הדגל, שלווה באמירת פיוטים של רבי יהודה הלוי. בכל בתי הכנסת שבהם התפלל ביום העצמאות התעקש אורבך על אמירת תפילת הלל עם ברכה. אך משפחת אורבך ידעה גם את מחירה של התקומה: ב-1968 נפל בנם של אפרים וחנה, אברהם יהודה אורבך, קצין בחיל התותחנים, בעת שירותו.

"זה שבר שלעולם לא התאחה", אומרת קרן, שהייתה אז בת 12, "הוריי נשברו, אבל אבא תמיד הדגיש שהחיים ממשיכים. אני זוכרת שבתום השבעה על אחי פחדתי כל כך לחזור לבית הספר. אבי ניגש אליי ואמר: 'החיים צריכים להימשך, ואם קשה לך ללכת לבית הספר, אני אלך איתך ביחד'. ואני המשכתי, וגם הוא. עם כל הכאב הגדול, עם כל הצער האינסופי שאין לתאר אותו במילים, הוא הספיק, עוד לפני שתמה שנת האבל, להשלים את החיבור הגדול שלו על חז"ל. הורינו הראו לנו את היכולת לא להדחיק את הצער מצד אחד, ומצד שני לא להיות פטורים מן החיים. להדגיש לאו דווקא את האנחה ואת הכאב, אלא את האישיות שהלכה מאיתנו, ולהמשיך, להמשיך".

רחל קרן גם נזכרת בהתקפות שספג האב בילדותה, אחת מהן בעיצומם של ימי השבעה על אברהם. "בדברי ההספד על אחי, אבא אמר שאברהם למד תורה ואהב תורה הרבה יותר מאשר כל אלה שבשם התורה לא משרתים את עם ישראל בצבא. על האמירה הזו הוא הותקף, עוד בימי השבעה. אני זוכרת שהרמתי את הטלפון ושמעתי איומים ודיבורים קשים מנשוא, שלא היה לי קל לשמוע. כילדה לא הבנתי מדוע הוא צריך לעמוד בחזית המאבקים האלה, אבל כשהתבגרתי והבנתי שמחתי מאוד על כך".

אמנות והלכה

הסופר והמשורר בנימין שבילי נפגש לראשונה עם אפרים אלימלך אורבך בכנס על יצירתו של ש"י עגנון באוניברסיטה העברית. שבילי, אז סטודנט צעיר, נזכר עד היום כיצד אורבך, בלבושו המסורתי ובכובעו ההדור, בלט בזרותו בין הסופרים החילונים הצעירים וחוקרי הספרות. "פתאום עולה לבמה אדם מאוד שונה מאחרים", הוא מספר, "הוא דיבר על 'כיסוי הדם' ועל המקורות ההלכתיים והחז"ליים של הסיפור, כמו שרק אורבך ידע לדבר. הרגשתי שאני עומד בפני אדם מיוחד במינו, איש מחשבה יהודית מאוד מרתק. הרגשתי כך גם כשקראתי לראשונה ב'חז"ל: אמונות ודעות'. זהו ספר יסוד בכל מה שקשור למדעי היהדות, אך הוא נקרא בתחושה שמי שכתב את הספר עשה זאת בתשוקה גדולה, לא רק כמחקר".

באותה הרצאה על יצירתו של עגנון, לא דמיין שבילי שדרכו תצטלב לימים עם דרכה של משפחת אורבך. היה זה לאחר מותו של אורבך, ב-1991, כששבילי נישא לבתו, נעמי. עד היום, כאשר הוא מדמיין בראשו את תסריטי הפגישה שלא התרחשה עם חותנו, שבילי חש החמצה. היצירה הספרותית, שבה הוא עסוק במשך רוב זמנו, לא הייתה זרה לאורבך; הוא התעניין בספרות, ואף כתב כמה מאמרים על עגנון ועל ביאליק, אולם שבילי, שפרסם עד כה כעשרה ספרי פרוזה ושירה, משער כי יצירתו לא הייתה ערבה לאוזנו של חוקר מדעי היהדות.

"היצירה שלי חתרנית מדי בשביל אדם כמו אפרים", הוא מודה, "הקיצוניות שלי בעיסוק עם היהדות, עם השירה ועם הארוטיקה בוודאי לא הייתה נוחה לו, אף שהוא ידע להעריך אמנות ויצירה. ובכל זאת, אני מרגיש פספוס גדול מאוד שלא יכולתי ללמוד ממנו, ללמוד איתו. אם הייתה לי האפשרות לפגוש אותו ולדבר איתו, יכול להיות שהייתי משתנה. הוא היה יכול להיות סוג של מורה בשבילי, הוא היה פותח בפניי עולמות. דברים מסוימים היו נתפסים אצלי אחרת.

"יש כאן מתח מאוד ברור בין עולם של אמנות ויצירה מצד אחד ועולם של מחקר ומחשבה מצד שני. אבל יש גם מתח אישיותי, מורכב יותר. אפרים היה איש של מסגרת, איש של הלכה וקיום מצוות, אורתודוקסי המקפיד על קלה כחמורה, ואני, לעומת זאת, יוצר בתוך העולם של השפה העברית, משחרר את עצמי מההלכה, שובר כלים ומסגרות, מנפץ. אין לי הרבה נחת מהחיים ההלכתיים. אני לא איש הלכה, לא מקיים מצוות, לא מתפלל ולא מניח תפילין. מצד אחד אני בטוח שזה היה כואב לו, אבל מצד שני הוא ידע להעריך את העמדה הנפשית הזו, של היוצר, ולתת לה כבוד.

"המתח הזה, בין עולם הלמדנות, המחקר ושמירת ההלכה לבין עולמו של משורר שלא מחובר יותר מדי למוסכמות, מסקרן אותי מאוד. אני סקרן לחשוב על השיח שהיה יכול להיווצר בינינו, על מידת הסובלנות ששנינו היינו צריכים לגייס. זה דבר שאני מגלגל אותו בתוך הנפש שלי מדי פעם: העובדה שהיה כאן איש חכם מאוד, גם בטקסטים וגם בחכמת חיים, שהיה יכול להעניק לי איזון בעולם היצירה שלי, ולא הזדמן לי לפגוש אותו. אני מרגיש כאן החמצה גדולה".

החדש יתקדש

מחקריו של אורבך בתלמוד ובמחשבת ישראל נחשבים לחלוציים ולפורצי דרך, אך דמותו זכורה, בין היתר, גם כדמות של אינטלקטואל ציבורי, כזה שלא מסתגר במגדל השן אלא פועל בזירה הציבורית. כך, היה אורבך מעורב בהקמת "יד ושם", כיהן כנשיא האקדמיה הלאומית למדעים, ואף היה מועמד לנשיאות המדינה, אך הפסיד למדען אחר, פרופ' אפרים קציר. רק מעטים זוכרים היום את תנועת האקדמאים הדתיים שהקים, "התנועה ליהדות של תורה", שביקשה לחולל מהפכה בעולם הדתי של אותם ימים.

בפסח תשכ"ו הקים אורבך יחד עם קבוצת אקדמאים דתיים, בהם אליעזר שמשון רוזנטל, זאב פלק ומשה דוד הר, את "התנועה ליהדות של תורה". המשפט שחרתו על דגלם, פרפרזה על הפתגם שטבע הרב קוק, היה "החדש יתקדש והקדוש יתחדש". במצע התנועה, שהוקמה מראש כתנועה בלתי-מפלגתית, מציינים המייסדים כי הם שואפים ל"חתירה לקראת מציאת פתרונות לבעיות המדינה, מוסדותיה ושירותיה ולבעיות החברה התעשייתית של ימינו, לפי התורה". עוד הוסיפו כי "השימוש בדרכי מיקוח פוליטי בענייני דת הרחיק רבים ממסורת ישראל ואף עורר ביטויי התנגדות ושנאה לדת ישראל".

לאחר מלחמת ששת הימים פעילותה של התנועה תפסה כיוון אקטיביסטי יותר: בי"ז בתמוז תשכ"ז, שבועות ספורים לאחר המלחמה, התכנסו חברי התנועה בביתו של הרב מנחם עמנואל הרטום והתפללו תפילת יום חול ולא תפילת צום. בהמשך הם אף הוציאו חוברת קינות לתשעה באב ובה הושמטו קינות בעלות נימה גלותית.

"הטענה הפנימית של התנועה ליהדות של תורה הייתה שמוכרחים לתת ביטוי תיאולוגי והלכתי לחוויה של הקמת המדינה ולמשמעויות שנגזרות ממנה", אומר הרב ד"ר בנימין לאו, "כבר אז הם עסקו בנושא של הגירה ופליטים, היחס לגוי, יחסי דתיים וחילונים ועוד. אחרי המלחמה הם היו הגוף שישב ודרש לשאול את השאלה מה המשמעות התיאולוגית של ששת הימים לדמותה הדתית של המדינה. אורבך דרש לבטל את הצומות הקטנים ואף שינה את נוסח תפילת נחם על פי הירושלמי. הם ביקשו לרדת ממגדל השן אל העשייה החברתית והרוחנית של מדינת ישראל, והם האמינו שזה לא ייעשה על ידי חקיקה והשפעה פוליטית אלא עד ידי חינוך".

התנועה לא האריכה ימים; באמצע שנות השבעים היא חדלה מלפעול, אך את המשכה האידיאולוגי מזהה הרב לאו בתנועות כמו 'נאמני תורה ועבודה', 'קולך' ו'מימד', ואף באגפים המתונים של 'בית הלל'. "הם היו ונשארו קבוצה קטנה ואליטיסטית. התנועה המרכזית של הציונות הדתית, בוודאי אחרי מלחמת ששת הימים, הלכה לכיוון ההתיישבות ביהודה ושומרון, והם נשארו גוף קטן ואזוטרי, אף שיסודות רבים של האורתודוקסיה המודרנית התפתחו שם. הרצון לחבר בין התורה העיונית לבין התיקון המעשי של החברה, כמו גם היציאה מהאקדמיה אל הפעילות החברתית, אפיינו מאוד את אורבך. היצר המחקרי שלו הוביל אותו להיות ספון בחדר הספרים, אבל האחריות שלו הייתה לצאת החוצה. והוא אכן יצא החוצה, באופן הייחודי לו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-גיליון שופטים תשע"ב - 785 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: