אחווה מן השואה / שלום רוזנברג

את מה שגילתה ולימדה השואה חלק מן החרדים הספיקו לשכוח. 'חטאה' של הציונות הדתית הוא שהיא עדיין זוכרת

בספר  'אהלי שם', מעין אנציקלופדיה של רבני העולם היהודי בשנת תרע"ב, כשנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה, מתואר צעיר המשרת כרב בעיר וואראנאווא, בפלך וילנא: "הרב המצוין הזה הוא בעל כשרון נעלה, ולבד גדלו בתורה הוא גם שלם במדעים, עמד בנסיון [כלומר בבחינות] וקיבל תעודה על ידיעת הלמודים מכל מחלקות הגימנזיום, ויש לו הרשות להיבחר גם לרב רשמי בכל מרחבי ארץ רוסיא, והוא גם דרשן מפואר, הוגה דעות, ולוקח את לבב שומעיו‏". אחרי כשלושים שנים פוריות וטרגיות, ב-1940, הצליח הרב לברוח מאירופה ולהגיע לישראל. שמו –  ר' זלמן סורוצקין (1966-1880), מי שהיה ראש מועצת גדולי התורה ואחד מאדריכלי החינוך העצמאי, שאגב – ואל יהי דבר זה קל בעיניכם –  קיבל את פרס הרב קוק בתשי"ב. במרחק של עשורים רבים קורא אני את ספריו הלמדניים והמפתיעים. הם מצביעים על ייחודו, על ידיעת העולם והמציאות שבה חי. אדגים זאת בקטע קצר.

בזכות הארץ

ב'אזניים לתורה', פירושו לתורה, בפרשת התוכחה שבספר ויקרא, הוא מפרש את הפסוק "המהופך" המנבא את הגאולה (כו, מב): "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר…" היפוך זה למה? לגישתו, אברהם הוא עמוד החסד, יצחק עמוד העבודה ויעקב עמוד התורה. האבות בנו פירמידה רוחנית, שעלולה להיהרס, וזאת מלמעלה (יעקב) למטה (אברהם). כיוון הבנייה – הפוך. הגאולה תגיע בזכות התורה, בזכות העבודה ואם לא בזכות החסדים. והנה בהמשך מוסר לנו הרב סורוצקין שקיבל מכתב על הנושא מהרב שמואל דוד וולקין, מתלמידיו של החפץ חיים, שהצליח לברוח מגיא ההריגה לשנחאי, ולאחר מכן היה רב בברוקלין. הרב וולקין מתייחס לסיום הפסוק: "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", והוא כותב: "אפשר להרחיב ולומר שאם לא יגיעו בני ישראל… אפילו לעמוד החסד כראוי ויצטיינו רק באהבת הארץ הקדושה ויחוננו את עפרה וימסרו את נפשם עליה, יזכור ה' לטובה גם את מסירותם לארץ אבות: וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". היו אלה החלוצים והחיילים שהביאו לבנייתה של מדינת ישראל שבה יוכל עם ישראל לחדש את התורה, העבודה וגמילות החסדים.

הרב וולקין מוסיף על פי דברי החבר בסיום ספר הכוזרי: "ויש לדברים אלה סמך וסעד מן המקרא: אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד (תהילים קב, יד). ומנין אנו יודעים כִּי בָא מוֹעֵד? כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ (שם, טו)". כולנו הכרנו פסוקים אלה, אלא שהיינו צריכים לחכות לריה"ל כדי שיסביר לנו שהם קשורים זה בזה: "זאת אומרת ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה". אני מאמין בביאת המשיח, אבל אני חייב לחכות לו בארץ ישראל.

אין זכר לאחווה

אולי תורתם של לומדי התורה מגִנה על ישראל, אך מסירות הנפש של הדבקים בארץ מגִנה על הלומדים. זאת הייתה הרגשתם של החכמים שידעו לקרוא את המציאות, חכמים שעברו את השואה ושהבינו את חשיבותו של כלל ישראל, כי כולנו היינו מועמדים להגיע לאושוויץ. יש ליהודי מעמד תיאולוגי מעבר לקיום המצוות. זוהי אחת מפלאות ההיסטוריה. הרגשה זאת אבדה אצל רבים מהחרדים לדבר ה'. השואה נשכחה. שכחה זאת הרסה את האחווה, ואיתה כל יחס אל הסמלים היהודיים הכלליים. או אז, ילדי שכונתי המחונכים ישברו את הדגל שבמכוניתי.

שכחה? דוגמה אחת. "הֵעיר הגרש"ד וולקין זצ"ל על המשך הפסוק", נאמר בקטע שהבאנו לעיל, בסעיף מ"ט בספר שיצא לאור בתשס"ז. המחבר לא מקבל דברים אלה וקובע: "לכן נראה לפרש 'והארץ אזכר' היינו בזכות קיום מצוות התלויות בארץ, שזו היא כל מטרת מצוות ישוב ארץ ישראל". מובאות ראיות לכך ממקומות שונים, שהרי "מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לא"י", כמובן רק כדי שיוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ. כל היתר, ודאי הבל הבלים.

האם כך חשבו חז"ל? נפנה לירושלמי (ברכות ט, ב). מובא שם שאליהו הנביא שואל את ר' נהוריי למה מתרחשות רעידות אדמה. נתעלם מדעות שונות שיובאו בהמשך הסוגיה ונישאר בדו-שיח שבין ר' נהוראי לאליהו. ר' נהוראי עונה:  "בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקונן, הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד". אליהו לא מסכים: "בני! חייך, כך היא סברא דמילתא", סברתך יפה, "אבל כך עיקרו של דבר… בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב", הוא כועס על עולמו להחריבו. זה מה שכתוב (ירמיה כה, ל)  "שָאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהו"ּ, "בשביל נוהו". הסברו של ר' נהוראי  קרוב להסברו של המחבר. אלא שאליהו הנביא מביא מן השמים הסבר אחר. הגלות היא חילול השם נורא. הקמת המדינה הייתה ריפוי מסוים של אותו חילול השם. מה שגילו החכמים שראו את השואה ואת הקמת המדינה, נשכח ונמחק. זהו החטא הלא-יסולח של הציונות הדתית. היא לא רצתה לשכוח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-גיליון שופטים תשע"ב - 785, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: