הדתיות מתבגרת כשהיא נפרדת מקנאות, נוקשות וידיעת-כול ומרשה לעצמה להתלבט. דרמת ההתלבטות הזאת מגיעה היום אל החברה הישראלית בדפי הספרות ומסכי הקולנוע

המשגיחים, מני יעיש (במאי), ישראל 2012

ה'משגיח' הוא דמות מעולמה של הישיבה. בשונה מהרב, ראש הישיבה ומגיד השיעורים, עוסק המשגיח בשמירה על סדרים. תפקידו לוודא שהתלמיד יגיע בזמן לתפילות, שילמד ושיתנהג כמו שצריך מבחינה מוסרית ודתית. הוא הכתובת הזמינה לשאלות אישיות, ובסמכותו גם להעניש ולהטיל סנקציות על מי שלא עמד בדרישות הישיבה.

אבי, קובי ויניב מבת ים, שלושת 'המשגיחים' שנתנו לסרט הישראלי החדש את שמו, "התחזקו" זה לא מכבר, הם לובשים כיפות לבנות גדולות, שומעים שיעורי חסידות בקביעות, והאופן שבו לקחו על עצמם לפקח על הסדר הציבורי בשכונה שלהם מזכיר הרבה יותר בריונים מזן הפרוטקשן מאשר את היהודי החיוור והמזוקן שתדמיינו בתפקיד המשגיח. הם מלכלכים חלון של מספרה שממשיכה לפעול בשבת, הולכים מכות עם רוסים שמפעילים את הרדיו בקול רם בליל שישי, ובשבתם כמשמרת צניעות מקומית הופכים דוכן של סרטי פורנוגרפיה, מרסקים את הדיסקים וכמעט הורגים את בעליו. לשכנה החדשה הם מציעים באדיבות סנדקית-גנגסטרית להתלבש כמו שצריך, כי אם לא…

מה תעשו לי, היא שואלת. מה תעשו לי אם לא? ובכן, מה שיקרה הוא שמנהיג החבורה, אבי, יתאהב בה, ובעל כורחו. ומעתה, נועם הליכותיה, וחמלתה על הבריות, יחלחלו אט אט גם אליו, ויגרמו לו לבחון את דרכו.

מתוך הסדרה 'קטמנדו'. צילום: יח"צ

'המשגיחים' הוא סרט נפלא ורלוונטי על התבגרות אישית ודתית. בתשתיתו העמוקה מצויים פסוקים מירמיהו ומישעיהו, שנלחמים באטימות הלב הנאחזת במבנים חיצוניים כדי להצדיק את עצמה. כאז כן עתה: למרות כוונותיהם הטובות, נוכחותם בבית הכנסת ושיעורי התורה הקבועים, חבורת הבריונים היא אלימה, מכה ופוגעת. רומסת חצרותיו של הקב"ה במקום לטהר אותם. ובניסוחו של ישעיהו הנביא, שנקרא בבתי הכנסת אך לאחרונה – "מי ביקש זאת מידכם?", "חדלו הרע". כשהוא מבין, בתהליך הדרגתי, שמה שחשב לטוב הוא רע, ומה שחשב לרע עשוי להיות טוב, הולך גיבורנו הבת-ימי אל הים, ובמחווה שהיא אחד משיאי הסרט הוא פורש כפיו ("ובפרשכם כפיכם…") ופוצח בשיח תפילה נוגע ללב עם קונו.

הסרט נוגע בחומרים רוחניים עכשוויים מאוד. במתח בין קנאות דתית נוקשה לרחבות לב ודעת, בנהייה אחרי תורת ברסלב, על שני צדדיה: האופן החם והמתוק שבו יודעים רבנים מסוימים להציע דיבור פשוט של אמונה ותורה גם בפני קהלים שלא נולדו בבית המדרש, ומן הצד האחר – הנטייה למיסטיקה כתחליף לשיקול דעת בריא, מוסרי.

אבי, גיבור הסרט, למד "לפתוח בתנ"ך" כמענה לקושיותיו. באחת הפעמים שהוא עושה זאת הוא נפעם מההתגלות המדויקת, אבל בפעם האחרת, ברגע הכרעה קריטי, מוביל אותו הפסוק שפתח באקראי למקום בעייתי מאוד. כעת הוא נדרש להכריע: האם "יציית" לפסוק שנפתח לו, הקורא לנקמה אלימה באויבים ("המלמד ידי לקרב"), או יעז לחשוף בתוך לבו שלו את קול ה' הקורא לו לחדול. רגע ההתלבטות הזה הוא רגע קולנועי, אנושי ודתי נפלא, ומכיל בתמצית את הסיפור כולו.

"משיח, זוז אחורה" קורא נהג מכונית לאחד מבני החבורה שזה שמו, רגע לפני יציאה בהולה למסע של נקמה, גזענות ואלימות. מעל ראשו של המשפט הזה קורץ לנו יוצר הסרט ומבהיר בכך את דעתו על המסע הצפוי, ועל תרומתו המפוקפקת לקידום הגאולה.

מש(ג)יח – הפרק הבא

רב הנסתר, חנוך דאום, ידיעות ספרים 2012

גם חנוך דאום לא נראה כמו משגיח, אבל מתנהג ככזה: ספרו החדש 'רב הנסתר' הוא שיחת מוסר נוגעת ללב, המשתלבת היטב במגמה שעליה הצבענו קודם: ביקורת על התנהגות דתית יודעת-כול, צפויה, נוקשה, נאחזת במסגרות, והעדפת התנהגות דתית רוחנית המתקיימת בעולמות של ספק. רכה יותר, ענווה וחומלת. צומת ההתלבטות שבו הוא מעמיד את גיבורו, רב שכשל, הוא צומת מרתק ודרמטי: האם יבחר בדרך הקלה שתחזיר את הכול לשגרה, או בדרך הקשה והאמיצה שבה יקריב את עצמו ואת עתידו על מזבח אמת דתית חדשה-ישנה שהוא מציע, ויהפוך אור ליהודים (הוא באמת היה מוכרח לקרוא לגיבורו נר-יה??).

תמונת רב הרוכב על סוסו המטפורי לעבר השקיעה, כאותו אביר שניצח את מפלצות העולם הישן, היא סיום נפלא של סרט. המציאות מסובכת יותר: הפרק הבא בחיי הרב, שבו הוא נותר עירום ועריה, ונאלץ לבנות מחדש את זהותו, לא קיים בספר. גם הפרק הבא בחיי החברה הדתית אחרי המהפכה הראויה שמציע דאום טרם נכתב.

זכותו של סופר לעצור במקום שיבחר, אבל מעניין מה יגיד ההיסטוריון. קולות הביקורת החדשים ההולכים ומצטברים נגד היהדות האורתודוקסית כפי שהיא מזכירים מאוד מגמות ישנות. קולות דומים כבר הולידו בעבר מהפכות ונטישות, פיצולים, התפלגויות ושברים. השאלה היא מי צריך ללמוד את הלקח, ולמי האחריות באשר לתוצאות: לאלו הקוראים למהפכה, או לאלה שיוצרים את המוטיבציה לחולל אותה.

המשיח והשליח

קטמנדו, רשת, ערוץ 2, יוצרים: יאיר רווה ואסתר ונדר

תמונת הרבי מלובביץ' תלויה על הקיר בבית חב"ד בקטמנדו ומסמנת מקום של שקט וגאולה. בחוץ משתוללות רוחות רעות, צרות ופגעים, אנשים שאיבדו את אמונתם בא-ל, או בחברה הישראלית, או באדם. מושקי ושמוליק הם זוג חב"דניקי צעיר, שהתנדבו להיות שליחים ולבנות בית יהודי חם עבור יהודים-ישראלים תועי דרך (לפעמים תרתי משמע).

השהות שם מוציאה אותם בבת אחת מהבועה החרדית הכפר חב"דית שבה גדלו ומפגישה אותם עם עולמות חדשים. בסיטואציה הזו יש פוטנציאל עצום לדרמה אנושית ודתית, אלא שבינתיים הפוטנציאל ממומש רק בחלקו. המפגש בין עולמם התמים של השליחים לעולמם הספקני והשבור של אורחיהם הנוודים מתקיים ברמת הסיפור המותח והמשעשע, אבל לא מטלטל אף אחד מהצדדים באמת.

הסדרה בעיצומה, ואולי בהמשך יפשיל המשיח שרווליו וירד סוף סוף מהקיר. בינתיים נשמח בעובדות שהפכו לאחרונה לטריוויאליות כל כך: הקולנוע והטלוויזיה הישראליים נוגעים סוף סוף בסוגיות ליבה יהודיות רוחניות, ועושים זאת בצורה מרתקת ונפלאה. המשיח עדיין לא כאן, אבל הטיפות שאתם מרגישים על הלחיים? זה השפריץ מהמעיין של 'יפוצו מעיינותיך חוצה'. לרבי על הקיר יש אולי רגע של נחת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012