"משיח, זוז אחורה" / חיותה דויטש

הדתיות מתבגרת כשהיא נפרדת מקנאות, נוקשות וידיעת-כול ומרשה לעצמה להתלבט. דרמת ההתלבטות הזאת מגיעה היום אל החברה הישראלית בדפי הספרות ומסכי הקולנוע

המשגיחים, מני יעיש (במאי), ישראל 2012

ה'משגיח' הוא דמות מעולמה של הישיבה. בשונה מהרב, ראש הישיבה ומגיד השיעורים, עוסק המשגיח בשמירה על סדרים. תפקידו לוודא שהתלמיד יגיע בזמן לתפילות, שילמד ושיתנהג כמו שצריך מבחינה מוסרית ודתית. הוא הכתובת הזמינה לשאלות אישיות, ובסמכותו גם להעניש ולהטיל סנקציות על מי שלא עמד בדרישות הישיבה.

אבי, קובי ויניב מבת ים, שלושת 'המשגיחים' שנתנו לסרט הישראלי החדש את שמו, "התחזקו" זה לא מכבר, הם לובשים כיפות לבנות גדולות, שומעים שיעורי חסידות בקביעות, והאופן שבו לקחו על עצמם לפקח על הסדר הציבורי בשכונה שלהם מזכיר הרבה יותר בריונים מזן הפרוטקשן מאשר את היהודי החיוור והמזוקן שתדמיינו בתפקיד המשגיח. הם מלכלכים חלון של מספרה שממשיכה לפעול בשבת, הולכים מכות עם רוסים שמפעילים את הרדיו בקול רם בליל שישי, ובשבתם כמשמרת צניעות מקומית הופכים דוכן של סרטי פורנוגרפיה, מרסקים את הדיסקים וכמעט הורגים את בעליו. לשכנה החדשה הם מציעים באדיבות סנדקית-גנגסטרית להתלבש כמו שצריך, כי אם לא…

מה תעשו לי, היא שואלת. מה תעשו לי אם לא? ובכן, מה שיקרה הוא שמנהיג החבורה, אבי, יתאהב בה, ובעל כורחו. ומעתה, נועם הליכותיה, וחמלתה על הבריות, יחלחלו אט אט גם אליו, ויגרמו לו לבחון את דרכו.

מתוך הסדרה 'קטמנדו'. צילום: יח"צ

'המשגיחים' הוא סרט נפלא ורלוונטי על התבגרות אישית ודתית. בתשתיתו העמוקה מצויים פסוקים מירמיהו ומישעיהו, שנלחמים באטימות הלב הנאחזת במבנים חיצוניים כדי להצדיק את עצמה. כאז כן עתה: למרות כוונותיהם הטובות, נוכחותם בבית הכנסת ושיעורי התורה הקבועים, חבורת הבריונים היא אלימה, מכה ופוגעת. רומסת חצרותיו של הקב"ה במקום לטהר אותם. ובניסוחו של ישעיהו הנביא, שנקרא בבתי הכנסת אך לאחרונה – "מי ביקש זאת מידכם?", "חדלו הרע". כשהוא מבין, בתהליך הדרגתי, שמה שחשב לטוב הוא רע, ומה שחשב לרע עשוי להיות טוב, הולך גיבורנו הבת-ימי אל הים, ובמחווה שהיא אחד משיאי הסרט הוא פורש כפיו ("ובפרשכם כפיכם…") ופוצח בשיח תפילה נוגע ללב עם קונו.

הסרט נוגע בחומרים רוחניים עכשוויים מאוד. במתח בין קנאות דתית נוקשה לרחבות לב ודעת, בנהייה אחרי תורת ברסלב, על שני צדדיה: האופן החם והמתוק שבו יודעים רבנים מסוימים להציע דיבור פשוט של אמונה ותורה גם בפני קהלים שלא נולדו בבית המדרש, ומן הצד האחר – הנטייה למיסטיקה כתחליף לשיקול דעת בריא, מוסרי.

אבי, גיבור הסרט, למד "לפתוח בתנ"ך" כמענה לקושיותיו. באחת הפעמים שהוא עושה זאת הוא נפעם מההתגלות המדויקת, אבל בפעם האחרת, ברגע הכרעה קריטי, מוביל אותו הפסוק שפתח באקראי למקום בעייתי מאוד. כעת הוא נדרש להכריע: האם "יציית" לפסוק שנפתח לו, הקורא לנקמה אלימה באויבים ("המלמד ידי לקרב"), או יעז לחשוף בתוך לבו שלו את קול ה' הקורא לו לחדול. רגע ההתלבטות הזה הוא רגע קולנועי, אנושי ודתי נפלא, ומכיל בתמצית את הסיפור כולו.

"משיח, זוז אחורה" קורא נהג מכונית לאחד מבני החבורה שזה שמו, רגע לפני יציאה בהולה למסע של נקמה, גזענות ואלימות. מעל ראשו של המשפט הזה קורץ לנו יוצר הסרט ומבהיר בכך את דעתו על המסע הצפוי, ועל תרומתו המפוקפקת לקידום הגאולה.

מש(ג)יח – הפרק הבא

רב הנסתר, חנוך דאום, ידיעות ספרים 2012

גם חנוך דאום לא נראה כמו משגיח, אבל מתנהג ככזה: ספרו החדש 'רב הנסתר' הוא שיחת מוסר נוגעת ללב, המשתלבת היטב במגמה שעליה הצבענו קודם: ביקורת על התנהגות דתית יודעת-כול, צפויה, נוקשה, נאחזת במסגרות, והעדפת התנהגות דתית רוחנית המתקיימת בעולמות של ספק. רכה יותר, ענווה וחומלת. צומת ההתלבטות שבו הוא מעמיד את גיבורו, רב שכשל, הוא צומת מרתק ודרמטי: האם יבחר בדרך הקלה שתחזיר את הכול לשגרה, או בדרך הקשה והאמיצה שבה יקריב את עצמו ואת עתידו על מזבח אמת דתית חדשה-ישנה שהוא מציע, ויהפוך אור ליהודים (הוא באמת היה מוכרח לקרוא לגיבורו נר-יה??).

תמונת רב הרוכב על סוסו המטפורי לעבר השקיעה, כאותו אביר שניצח את מפלצות העולם הישן, היא סיום נפלא של סרט. המציאות מסובכת יותר: הפרק הבא בחיי הרב, שבו הוא נותר עירום ועריה, ונאלץ לבנות מחדש את זהותו, לא קיים בספר. גם הפרק הבא בחיי החברה הדתית אחרי המהפכה הראויה שמציע דאום טרם נכתב.

זכותו של סופר לעצור במקום שיבחר, אבל מעניין מה יגיד ההיסטוריון. קולות הביקורת החדשים ההולכים ומצטברים נגד היהדות האורתודוקסית כפי שהיא מזכירים מאוד מגמות ישנות. קולות דומים כבר הולידו בעבר מהפכות ונטישות, פיצולים, התפלגויות ושברים. השאלה היא מי צריך ללמוד את הלקח, ולמי האחריות באשר לתוצאות: לאלו הקוראים למהפכה, או לאלה שיוצרים את המוטיבציה לחולל אותה.

המשיח והשליח

קטמנדו, רשת, ערוץ 2, יוצרים: יאיר רווה ואסתר ונדר

תמונת הרבי מלובביץ' תלויה על הקיר בבית חב"ד בקטמנדו ומסמנת מקום של שקט וגאולה. בחוץ משתוללות רוחות רעות, צרות ופגעים, אנשים שאיבדו את אמונתם בא-ל, או בחברה הישראלית, או באדם. מושקי ושמוליק הם זוג חב"דניקי צעיר, שהתנדבו להיות שליחים ולבנות בית יהודי חם עבור יהודים-ישראלים תועי דרך (לפעמים תרתי משמע).

השהות שם מוציאה אותם בבת אחת מהבועה החרדית הכפר חב"דית שבה גדלו ומפגישה אותם עם עולמות חדשים. בסיטואציה הזו יש פוטנציאל עצום לדרמה אנושית ודתית, אלא שבינתיים הפוטנציאל ממומש רק בחלקו. המפגש בין עולמם התמים של השליחים לעולמם הספקני והשבור של אורחיהם הנוודים מתקיים ברמת הסיפור המותח והמשעשע, אבל לא מטלטל אף אחד מהצדדים באמת.

הסדרה בעיצומה, ואולי בהמשך יפשיל המשיח שרווליו וירד סוף סוף מהקיר. בינתיים נשמח בעובדות שהפכו לאחרונה לטריוויאליות כל כך: הקולנוע והטלוויזיה הישראליים נוגעים סוף סוף בסוגיות ליבה יהודיות רוחניות, ועושים זאת בצורה מרתקת ונפלאה. המשיח עדיין לא כאן, אבל הטיפות שאתם מרגישים על הלחיים? זה השפריץ מהמעיין של 'יפוצו מעיינותיך חוצה'. לרבי על הקיר יש אולי רגע של נחת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוגוסט 2012, ב-גיליון ראה תשע"ב - 784, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. קטמנדו. הכותב בוודאי צודק ש"המפגש בין עולמם התמים של השליחים לעולמם הספקני והשבור של אורחיהם הנוודים מתקיים ברמת הסיפור המותח והמשעשע, אבל לא מטלטל אף אחד מהצדדים באמת". וזה כנראה לא בסדר בתנאי שבאמת זאת היתה המטרה של יוצרי הסדרה. משום מה אי אפשר שדתי יעלה על המסך בלי להתווכח איתו, בלי להראות התנגשות בין עולמות. לפחות לשמור על אובייקטיביות שלהראות גם צדדים השפלים וכו'.
    מחכה לך הפתעה: היוצרים לא חפשו את זה. אין התנגשות בין עולמות, אבל יש הרבה חיבוקים והרבה אהבה. הרעיון, עד כמה שאני מבין, הוא לתאר מצב שבו הגדרות חברתיות, מפגתיות ושאר דברים חיצוניים (כמו נוחות גשמית) מאבדים את ערכם ואז פתאום מתגלים להם חלקים פנימיים של הנפש שמאפשרים חיבור של כל יהודיים מעולמות שונים. אל תחכה לטילטולים, תחפש אחדות ואהבה ותמצא אותה ב"קטמנדו".

  2. משה,
    זה לא קשור לדתי דוקא, זה קשור למפגש בין עולמות רחוקים שלא לומר סותרים במובנים רבים.
    אהבה ואחוה זה אחלה , אבל החמצה של דיון עומק ביחס בין עולמות כאלו בסדרה כזו, היא בעיני פיספוס וחבל.
    אחרי הכל עם אהבה לא הולכים למכולת ולא בונים מדינה, אם אנחנו רוצים לחזור לתפקד כעם, כדאי שנתחיל לברר ולחפש את דרכינו כעם, דתיים כחילונים.

    • שמשון צבי לוינגר

      את הקונפליקטים השונים הרי אנחנו שותים מבוקר עד ערב. סוף סוף הגיע הזמן שהתקשורת תציג גם את המכנה המשותף.

      ובדבריך, שאם אהבה אין בונים מדינה. בלי תודעה לאומית משותפת – מה אנחנו מחפשים במקום הלוהט הזה, לוהט – תרתי משמע.

      כבר עברנו בית שחרב על שנאת חינם. דומני שבית שלישי יבנה, לא על 'אהבת חינם' אלא על אהבה מבוססת על ראיית מעלות חברינו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • שמשון צבי,
        אנחנו שותים אבל לא פותרים , כל עדר תקוע במקום שלו והאמת נעדר.
        לכן כשעוסקים בקירוב לבבות מתבקש בעיני שיהיה גם איזהשהוא בירור של ערכים, שמראה שפריצת הגבולות המגזריים למקום רחב יותר, עשויה להביא את כל הצדדים למקום שלם יותר, אם אין את זה בעיני זה פספוס. גם אם כמובן זה לא מבטל את ערכה של הסדרה מכל וכל.

    • אשר, תודה על תגובה עניינית.
      אני מתרעם בעיקר על המילה "פיספוס". יוצר היצירה מעביר דרכה את מחשבות ורגשות שלו ורק שלו. אם הוא רוצה לומר "א" ואומר "א" אי אפשר לבוא אליו בטענות למה לא אמר "ב". יש לך הנחה שאם מציגים 2 עולמות חייבים להראות קונפליקט ביניהם ודיון עמוק על עמדותם. וזה מאין לך? יוצרי הסרט רצו לומר מה שאמרו ואי אפשר לדבר כאן על פיספוס.
      עכשיו אפשר לדון איזו אחת מהגישות (שלך או של קטמנדו) פותרת בעיות \ יותר מעשית וכו'. (אבל זה כבר לא נוגע לסרט). הגישה של היוצרים היא דומה למה שמוסבר בפרק ל"ב של ספר התניא והיא שמצד הנפש כל עם ישראל הם מאוחדים ו"אב אחד לכולנה". כל מה שמפריד בינינו זה עיסוק מופרז בענייני הגוף, כאשר אידאלוגיה, שאתה כל כך רוצה לדון עליה, היא בדיוק אחד מהם. האחדות תבוא כאשר הדגש יושם על המאחד (נפש) וכל השאר יתפסו מקום משני. ואז לא משנה עם מה "הולכים למכולת ובונים מדינה". אם יש אחדות ואהבת חינם עם מה שלא נלך נצליח לבנות ואם אין אהבה נכשל גם עם נמצא נוסחה הכי מאחדת. שים לב איך בפרק חמישי שמוליק פותר בעיות אידאולוגיות. הוא לא מתווכח אלא פשוט מתחיל לשיר. לא רק בסרט אלא גם במציאות ישראליים בחו"ל יותר מאוחדים וזה נראה לי הוכחה הכי טובה לצדקת גישה של יוצרי "קטמנדו". אבל אנחנו מתווכחים כבר יותר ממאה שנה ולא נראה שיצמח מכך פיתרון…

  3. לדעתי כן אפשר לדבר על פספוס , אבל זה לא שווה ויכוח.
    (מסתבר שדוקא בעיניך זה כן שווה, לכאורה היה צריך להיות ההפך לא ?)
    לעומת זאת יש נושאים חשובים אחרים שבהחלט ראוי לדון ולברר, אחרי הכל לא באנו לעולם כדי להיות בבחינת נפש אחת, זה אנחנו כבר ממילא , אלא כדי לתקן עולם ולהשיב שכינה לתחתונים (אם כבר האדמו"ר הזקן…) והדרך לעשות את זה בפועל , היא דרך שמה לעשות צריכה בירור וליבון, כך שדוקא מתוך הליבון והבירור יש ענין לזכור שאב אחד לכולנו, זה שאנחנו יכולים סתם לשבת בשולחן שבת ביחד, ולפטפט על הא ועל דא, מתוך אחוה זה ממש לא רע, וביחס לשנאה שמסתובבת בלא מעט מקומות זה אפילו די הרבה, אבל זה עדין רחוק מרחק ת"ק פרסה מהמקום אליו עלינו להגיע, לתיקון של מכירת יוסף, ויכולת להגביר את האהבה ולא פחות מכך את הכבוד ההדדי , גם מתוך מחלוקות נוקבת בנוגע לדרך הנכונה.
    את כל זה היוצרים לטעמי פספסו , כמובן זה לא גורע מהקרדיט על מה שהם כן עשו, אבל תמיד יש לאן להתקדם הלאה, בשביל זה יש מקום לביקורת. אבל אם קשה לשמוע ביקורת מתוך אחוה, אולי עדיף שנתחיל לשיר…

  4. עוד משהו,
    הסיבה שבמאה (איזה מאה בהרבה מובנים מדובר על לפחות 2000) השנים האחרונות לא התקדמנו הרבה , היא לא בגלל שהתווכחנו אלא בגלל ש:
    1. שכחנו את האחוה , שחשובה לא פחות מכל ויכוח. כפי שלימד אותנו הנביא זכריה מראש "האמת והשלום אהבו". לא זה בלי זה ולא זה בלי זה.
    2. אף פעם לא באמת הקשבנו באמת זה לזה .
    כמובן יש קשר בין שני הסעיפים הללו. (בגלל שלא היתה אחוה אמיתית לא היה אמון הדדי , וממילא גם לא הקשבה אמיתית , רק או ליתר דיוק *בעיקר* ויכוחים נצחניים בהם כל צד רוצה לנצח אבל בעצם שני הצדדים מפסידים… 😦 )

    • אשר, אהבתי את מילים האחרונות בתגובה הקודמת. אתה גדול!
      אני אישית נהנה מהדיון שנראה לי מתנהל על מי מנוחות ובכבוד הדדי כך שאשמח להמשיך אותו גם הלאה.
      באשר לעניין עצמו. שוב אני רוצה להפריד בין מה שנוגע לסרט ובין שאלות השקפה.
      1. סרט. יצירה (ספר, ציור וכו') היא לא מצע מפלגתי. לכן זה לא מתפקידה לתת פתרונות מפורטים לכל נושא בחיים. היוצר מדגיש ומדבר על מה שחשוב לו. לפעמיים הוא יכול להציע פתרונות מעשיים אבל לא חייב. במקרה שלנו יוצרים רצו להראות את היופי של אחווה שיכולה להיות מושגת דווקא אי שם. למה דווקא שם ולא פה, כי… ראה למעלה. הם עשו את זה בצורה מדהימה, מרגשת ומשכנעת! כל הכבוד. אולי הכותבת ואתה ציפיתם ליותר דיונים, קונפליקטים, "אקשן" וכו' והתכזבתם. אני מבין אתכם, אבל לא על יוצרים תלונותכם. הם לא התחייבו לספק את רצונות של כל אחד.
      2. השקפה. אני החלט מסכים עם מה שאמרת בתגובה אחרונה. עם אחווה ואחדות אמיתית אפשר לגשת לדיונים. רק לא לאבד את נקודת האחדות תוך כדי כך. דברתי על העיקר וטפל, על הדגש ("הדגש יושם על המאחד") ותו לא.

  5. אין לי תלונות אל היוצרים , רק קצת ביקורת על איכות היצירה בעיני.
    אתה מתיר לי לחוות דעה על יצירה , גם אם היא לא מקבלת במאה אחוז את עמדתו של היוצר ? בכל מקרה זה המשמעות של ביקורת. ואני השתדלתי שהיא תהיה הוגנת שבהחלט לא מבטלת גם את מה שכן טוב בעיני ביצירה, למרות שהיא רואה מקום לשיפור.
    כך שנראה לי שהבקורת שלי ראויה, גם אם כמובן לא חייבים לקבל אותה כתורה מסיני.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: