מתנה של ביטחון/ תמיר גרנות

עיון במצוות הפרשה מלמד על חובת צדקה מיוחדת כלפי הגר, היתום והאלמנה, הנובעת ממצוקה חברתית ולאו דווקא כספית

בפרשת ראה חוזר ספר דברים על מצוות שלושת הרגלים. אין כמעט חידוש בפרטי מצוות הרגלים השונים, למעט מצוות השמחה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז). מצוות השמחה מופיעה בחג השבועות ובחג הסוכות, ונתחדשו בה שני עניינים: א. חובת השמחה כשלעצמה, ב. חובת השיתוף של כל בני ביתו של אדם, ועוד ארבע דמויות שאינן מבני ביתו: הלוי, הגר היתום והאלמנה.

בפרשתנו פוגשים אנו פעם נוספת רביעייה זו במצווה אחרת, המכונה בלשון חז"ל מעשר עני: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ" (דברים יד, כח-כט; לדעת רש"י זו מצוות ביעור מעשרות).

מה טעמן של מצוות אלה? ממבט ראשון נראה כי הלוי, הגר, היתום והאלמנה הם ארבעה מקרים פרטיים של עוני, והחובה לשתף אותם במעשר או בשמחת החג היא מעין חובת צדקה. אך עיון נוסף יוכיח שהסבר זה אין בו די. נשים לב כי המונח עני כלל לא נזכר בפרשיות אלה, וגם לא מונח מקביל אחר, כגון אביון. ואם תאמר שמא זהו עניין של סגנון, ודיבר ספר דברים בהווה כשתיאר ארבעה מקרים מצויים של עניות, יש לומר: הרי בפרשתנו מצויות שתי מצוות שעוסקות בעזרה כספית ממש: שמיטת כספים וצדקה. והנה, שם הכתוב מתכוון אל העני והאביון באופן ישיר:"כי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ האֶבְיוֹן… פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, ז-יא).

נראה, אם כן, שיש מצוות המכוונות כלפי העני והאביון, חסרי הממון הנזקקים, ויש מצוות אחרות שהנמענים שלהן אינם העניים חסרי הממון דווקא, אלא הגר היתום והאלמנה (להלן: השלישייה, ועם הלוי – הרביעייה), כמו שמחת הרגל והמעשר. ואף שחז"ל כינו את מעשר השנה השלישית "מעשר עני", המונח עני איננו מופיע בו!

מצווה של שכחה

ההבחנה המדויקת בין העניים לבין ה'שלישייה' נשנית גם להלן בפרשת כי תצא. בדין ההלוואה אומרת התורה: "וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" (כד, יב), ומיד אחר כך אוסרת את עושק העני והאביון: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן" (שם, יד). שני האיסורים הללו אמורים להגן על העניים והאביונים. אולם כמה פסוקים אחר כך מצווה התורה על מצוות השִכחה, אשר תכליתה, לכאורה, דומה – עזרה לעניים. והנה שם הכתובת של המצווה משתנה:

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (שם, יט-כב).

אף שיש כאן שלושה משפטים, בעיקרון מדובר במצווה אחת – לא לשוב אחורה כדי להשלים את העבודה. תן לשלישייה – לגר, ליתום ולאלמנה – ליהנות מחוסר השלמות שלך. את הפער שבין עבודה טובה לעבודה מושלמת – תשאיר להם.

מדוע מצוות השכחה ממוענת, כמו מצוות המעשר ושמחת הרגל – לגר, ליתום ולאלמנה, ואילו איסור עושק, איסור עבוט וחובת צדקה ושמיטת כספים ממוענים לעני ולאביון?

לפני שנשיב על שאלה זו, נתבונן במצוות השדה כפי שהן מופיעות בספר ויקרא, בפרשות קדושים ואמור: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כג, כב). שני הבדלים בולטים יש בין המצווה בויקרא למצווה בדברים. ראשית, בעוד בדברים המצווה היא שכחה, והחובה מוגדרת על ידי הימנעות מעשייה: "לא תשוב לקחתו", הרי בויקרא המצווה העיקרית היא "פאה", שכחה לא נזכרת, והחובה העיקרית מוגדרת גם באופן חיובי: "לעני ולגר תעזב אותם". שנית, הכתובת של המצווה היא העני (והגר – שהוא כאן כעני), ולא הגר, היתום ואלמנה.

ההשוואה מחדדת את ששאלנו לעיל: האם מתנות עניים תכליתן לפתור את מצוקת העוני, כפי שמשמע מניסוח המצווה בספר ויקרא, או לענות על מצוקה אחרת, המשותפת לגר, ליתום ולאלמנה, ואולי גם ללוי?

איור: מנחם הלברשטט

ביחד עם המשפחה

אחד התיאורים המפורסמים של קיום מצוות השדה מצוי במגילת רות. בועז מאפשר לרות ללקט בשיבולים, מפני שהיא וחמותה נשים עניות ורעבות הן. אך ברור מן הסיפור שהחסד שעושה בועז עם רות הוא עמוק ומקיף יותר מפתרון מצוקת הרעב. בועז מעניק לרות ביטחון, הגנה ותחושת ביתיות: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי" (רות, ב, ד). בהמשך הוא מקפיד להורות לעובדיו: "ולא תכלימוה". רות איננה רק אישה ענייה ורעבה, היא גם אלמנה, בודדה וגרה. החוויה היסודית שלה היא של זרות, בדידות ובושה. הרשות ללקט בין העומרים ולשבת בצד הקוצרים, בלי להתבייש, גואלת אותה מבדידותה ומזרותה ומכבדת אותה.

בספר ויקרא ממלאות מתנות העניים תכלית אובייקטיבית חשובה: עזרה לעני והצלתו מרעב. לשם קיום מטרה זו על בעל הבית העשיר להשאיר פינה בקצה שדהו כדי שיקל על העני הבא מן הרחוב לגשת לשם, לקחת את היבול ולהמשיך הלאה. מנקודת הראות הכלכלית-מעשית זו הדרך הפשוטה והיעילה ביותר להקל על העני את מצבו.

ספר דברים איננו מתעלם מבעייתם של העניים הרעבים, אך הוא ממקד את תשומת לבו בבעיה אחרת: המצוקה הנפשית והחברתית של אנשים שהביוגרפיה שלהם לא זיכתה אותם בתחושת הביטחון והשייכות שיש לאדם מן היישוב. האלמנה והיתום, כמו גם הגר, הם אנשים חסרי בית או משפחה. ההשתייכות החברתית שלהם מוטלת בספק. המצוקה הכלכלית שלהם היא ביטוי של חווית זרות ובדידות עמוקה יותר. גם הלוי, שאיננו חי בתוך מסגרת שבטית מלוכדת, ושאין לו נחלה, עלול להיקלע לסיטואציה נפשית-חברתית דומה.

מצוות השכחה, המחודשת בספר דברים, מזמינה את שלישיית הבודדים להיכנס אל תוך השדה, לא רק להישאר בקצהו, בדיוק כמו בסיפורה של רות. היא מזמינה אותם להסתובב יחד עם בני הבית, יחד עם הפועלים. הם ימצאו שם ענבים או שיבולים, אם מעט ואם הרבה, אבל חשוב מכך – יש סיכוי שימצאו חברה שתפיג את חווית זרותם ובדידותם.

על כן, כאשר ספר דברים מדבר על סיטואציות חברתיות-משפטיות שהנושא שלהן הוא כסף, העני נמצא במרכז התמונה: שמיטת כספים, צדקה, הלוואה, משכון ועושק שכיר הם מצבים שבהם אדם אחד חייב לזולתו כסף, ותכלית המצווה במקרים אלה היא ההגנה או העזרה לעני ולאביון.

אך מצוות השכחה, ולמעלה ממנה מצוות המעשר ושמחת הרגל, אינן מתחילות בכסף אלא בחוויית הסעודה והשמחה המשותפת של המשפחה או הציבור כולו. כאן נקרא בעל הבית להזמין אל הסעודה את מי שאין לו מרכז שייכות ברור, שאין לו משפחה יציבה, את מי שאיננו מרגיש חלק אינטגרלי מהכלל. אתה, בעל המשפחה, השמח ומודה לה' – נקרא לפתוח את שערי ביתך, נחלתך, סעודתך ולבך – כדי שלא יהיה מישהו בחברה שלא יזכה בהרגשה של שותפות, מישהו שיישאר, חלילה, בודד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוגוסט 2012, ב-גיליון ראה תשע"ב - 784 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אני חושב שלקרוא פה מהווה אתם המתנה הטובה ביותר, אתר עם תוכן, פשוט מתנות שאתם מפילים עלינו הקוראים מדי יום ביומו.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – גליון שופטים תשע"ב, 785 « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: