מחברת חסד לחברת צדק / שי פירון ושירה רודרמן

חברה המתייחסת בחמלה וברחמים לאנשים בעלי מוגבלויות הופכת אותם לנזקקים ונסמכים. יש לפעול ליצירת מערכת חברתית אחרת שתאפשר למוגבלים התנהלות עצמאית

 זוג בעל מוגבלות פנה אלינו בבקשה שנסייע לו לבוא בברית הנישואין. שניהם ישובים בכיסאות גלגלים ולא מסוגלים לעמוד על רגליהם. הבעל לא יוכל לשבור את הכוס, והאישה מתקשה להושיט את ידה לצורך קבלת הטבעת. במפגשי ההכנה לנישואין סיפר הבחור על פעילותו הספורטיבית הענפה ועל כ-200 חברים בכיסאות גלגלים שיגיעו לחופה.

בערב שבת, ימים ספורים לפני החופה, סיפרנו לידידים על האירוע הקרב ובא – על המאבק ההרואי של הזוג, על אהבת האמת הפורחת ביניהם, על החברים הטובים שיבואו, בהם קהילה גדולה של אנשים עם מוגבלות, ועוד. את ההתרגשות סדקה שאלה טורדנית: האם הרב יעמוד או ישב בחופה? זו הייתה שאלה נהדרת! החתן והכלה בכיסאות גלגלים, כך גם העדים, והמוני אורחים וחברים. לחתן אין הורים, והורי הכלה הם הקרובים היחידים העומדים על שתי רגליים. איפה עורך החופה בתוך כל הסיפור הזה? האם יעמוד, כרגיל, כמו בכל חופה? או שמא ישב, כדי שהחופה תהיה 'בגובה העיניים' של החתן, הכלה ורוב האורחים?

המזוזה גבוהה מדי

מנכ"ל עמותה חשובה העוסקת בקידום הנגישות לאנשים בעלי מוגבלויות פנה לרבנות הראשית לישראל בעקבות פנייתם של אנשים רבים עם מוגבלות, שאמרו שחשוב להם לנשק את המזוזה בכניסתם לקניון השכונתי, למרפאה הציבורית או לכל מבנה ציבורי אחר, אבל… המזוזה גבוהה מדי. בקשתם הייתה להורות להוריד את מיקומה של המזוזה כך שגם הם יוכלו לקיים את המנהג.

לא מחפשים תשובות שהמניע שלהן הוא חסד ורחמים. פיטר ברויגל, הנכים (פרט), 1568
מוזיאון הלובר, פריז

כלה אחרת, שאינה נמנית על קהילת שומרי התורה והמצוות, באה בברית הנישואין. על אף מצבה הפיזי הלא פשוט, ועל אף התייחסותה של הסביבה הקרובה, בחרה הכלה לקיים את מצוות הטבילה כהלכתה. יחד עם מדריכת הכלות יצאנו למסע מפרך לאיתור מקווה נגיש ואסתטי כאחד. הדבר היה מורכב ולא פשוט. משאותר המקווה המתאים, הגיעה הכלה למקווה בליל כלולותיה, מוקפת במשפחה נרגשת, שמחה וטובת לב, אבל אז התברר שהבלנית לא יודעת להפעיל את המעלון, ומעולם לא עברה הכשרה לכך. אחר כך הסתבר שהמעלון לא עובד ואין למי לפנות, ושהבלנית לא יודעת שיש להיכנס עם הטובלת למקווה, אחרת זו לא תוכל לטבול.

אלו דוגמאות מועטות מתוך מגוון רחב של שאלות הלכתיות המגיעות אלינו מאנשים עם מוגבלויות. חלק מהן קיבלו לא פעם תשובות 'מקִלות', אבל הם, האנשים בעלי המוגבלות, לא מחפשים תשובות שהמניע שלהן הוא חסד ורחמים. הם זקוקים לתשובות המדגישות את צלם א-לוהים שלהם, את היותם בני אדם שווים וחלק אינטגרלי מהחברה. אחד מחשובי רבותינו השיב שאת החופה יש לערוך בעמידה, 'כיוון שזה כבודם של בני הזוג, שהרב יכול לעמוד', ואילו בשאלת מיקומה של המזוזה השיבו שכיוון שמדובר במנהג, הרי שאפשר לוותר על נישוק המזוזה. התשובות הללו מעידות על מגמה פסיקתית רחבה המבקשת להתחשב בצרכים של אנשים עם מוגבלות ומוכנה ללכת לקראתם מרחק רב, אך בה בעת לא תמיד מתייחסת אליהם כבני אדם שווים.

במידה רבה, 'גישה מקִלה' ו'מתחשבת' של פוסקי הלכה בשאלות מסוג זה פוגעת בסיכוי להשתלבותם של אנשים עם מוגבלות בחברה. הנה דוגמה נוספת: קבוצה נפלאה של חניכי בני עקיבא החליטה לקיים קייטנת איל"ן, אקי"ם או 'קו לחיים' ביישוב או בשכונה. זהו מעשה נעלה המעיד על מדרג ערכי ומוסרי מעורר הערכה. אולם ממספר השאלות הרבות שהופנו אלינו, מסתבר שרוב הקייטנות התקיימו בשלושת השבועות, ולא פעם בתשעת הימים. מדוע? 'כי לא היה זמן אחר'. אנו מציעים לכולם לחשוב על התשובה ועל מה שמסתתר מאחוריה. אבל כאן לא מסתיים השיח בין הרב לצעירים. הגיעו שאלות נוספות דוגמת 'האם מותר ללכת עם ילדי איל"ן לים בתקופה זו?', 'האם מותר לראות סרט?', 'וערב שירה? זה חשוב כי אנחנו רוצים לשמח אותם', ועוד ועוד. אנו יודעים שכבר פשט ההיתר כי 'הם' נכים, ובטח גם עצובים וצריך לשמח אותם ולהיטיב את לִבם. אבל אנו מבקשים להרהר בקול: מי אמר שאנשים עם מוגבלות פטורים מאבלות על חורבן המקדש? מי אמר שצריך לשמח אותם בשבוע שבו מנהג ישראל להתאבל?

הנה כמה נתונים על אודות מצבם של אנשים עם מוגבלות בישראל. אמנם שיעור בעלי המוגבלויות בישראל גבוה, אך הוא לא חורג מזה של ארצות מפותחות אחרות. אף על פי כן, הנתונים על אודות מצבם של הנכים בישראל חמורים בהרבה מאלה המקובלים במדינות אחרות. לא ניתן להתעלם מניתוח דמוגרפי המעלה לא מעט שאלות: שיעור בעלי המוגבלות בקרב יוצאי אפריקה ואסיה גבוה – גם בקרב הדור השני – משיעור בעלי המוגבלות בקרב יוצאי אירופה ואמריקה. בנוסף, מצבם הכלכלי חמור בהרבה מהממוצע בשאר האוכלוסייה, כך שלמעלה מ-25% מהם דיווחו על ניתוק זרם החשמל בביתם עקב קשיים כלכליים, למעלה מ-60% על שנאלצו לוותר על חימום בחורף, וכ-50% על שנאלצו לוותר על קניית מזון. הנתונים הקשים הללו מתעצמים למקרא העובדה ששיעור מסיימי בית הספר היסודי בקרב אנשים עם מוגבלות פיזית חמורה נמוך מהמקובל במדינות מערביות. בנוסף, רק 48% מהמוגבלים מועסקים, ולא ניתן להתעלם מפערים גדולים מאוד בהכנסה בינם לבין אחרים (הנתונים מבוססים על דו"ח נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלות של משרד המשפטים).

אבל הנתון החמור בעינינו הוא הנתון הבא: 30% מבעלי המוגבלויות בישראל מדווחים על תחושה של בדידות בתדירות יומיומית (לעומת 5% בקרב כלל האוכלוסייה), וכמעט 200,000 (!) אנשים עם מוגבלות מדווחים שאין להם אף אדם שעליו יוכלו לסמוך בשעת חרום (לעומת מספר זעום בקרב כלל האוכלוסייה). מה כל זה אומר עלינו?

מתוך תערוכת סנדקס 2012 בנושא שיקום אנשים עם מוגבלויות. גויאנג, קוריאה

להתייחס למוגבל כשווה

מדינת ישראל מתאפיינת בשורה ארוכה של עמותות חסד. רבות מהן עוסקות בתמיכה באנשים עם מוגבלויות. אין ספק שהפעילים בעמותות הללו מונָעים מרוח טהורה של עזרה ונתינה. אך האם פעילות זו תורמת לדמותה של מדינת ישראל? האם הפעילות מצמצמת את תחושת הבדידות שאליה מגיעים אנשים רבים בקרב אוכלוסייה זו?

החסד תופס מקום מרכזי בהגות שלנו – "עולם חסד יבנה" (תהילים פט ג); "על שלושה דברים העולם עומד… ועל גמילות חסדים" (פרקי אבות א ב), ועוד. כך הלכה והתפתחה תורת החסד המחוללת ניסים ונפלאות, אך בה בעת פוגעת בייחודיותנו כחברה. לא קל לכתוב דברים 'בגנות' מידת החסד כביכול, בעיקר לנוכח משמעותה ותרומתה לחייהם של רבים ונזקקים. לחסד משקל עצום בתיקון האדם כמו גם בתיקון העולם. אבל מדינה יהודית חייבת לעבור מנתיב החסד לנתיב הצדק. מושגים מרכזיים שהתחדשו בתקופה המודרנית מאתגרים את החשיבה הדתית. האם היהדות מכירה בערכים של זכויות אדם, או שמא היא מכירה רק בשפה של חובות?

לא עלינו המלאכה לגמור, אבל נדמה שעיון מעמיק במקורות מגלה הבחנה ברורה בין 'חברת חסד' ל'חברת צדק'. כבר הגדיר הרמב"ם את הצדק באופן שמשנה את יחסנו לכל נזקק, ולאדם עם מוגבלות בפרט: "מילת הצדקה היא נגזרת מן הצדק… ופירושו (של הצדק) להביא לכל בעל זכות את המגיע לו" (מורה נבוכים, ח"ג, נ"ג). 'חברת הצדק' לא משפיעה שפע של אהבה על הזולת, אלא דואגת להביא לו את המגיע לו, בדין. היא לא רואה בו 'פרויקט', אלא אדם שווה זכויות הזכאי לצרכיו בדין. דברים נוקבים בעניין ההבחנה בין 'חברת חסד' ל'חברת צדק' כתב הפילוסוף הפוליטי ג'ואל פיינברג:

עולם ללא זכויות, ככל שיהיה שופע אהבת בריות ומסירות לחובה, ישרור בו דלדול מוסרי עצום. אנשים לא עוד יקוו להגינות מצד הזולת על בסיס היותם ראויים לדבר מה או על בסיס תביעה צודקת. למעשה, הם יתחילו לחשוב שאין להם שום יסוד מיוחד לדרוש מהזולת יחס של טוב לב או התחשבות, כך שכל אימת שיזכו אפילו ליחס הגון מעט שבמעט יחשבו שהם בני מזל, ולאו דווקא שהם ראויים ליחס זה מטבע הדברים. את מיטיביהם יחשבו לבעלי מידות טובות באופן יוצא מן הכלל, ולראויים להכרת טובה גדולה. הנזק שדבר זה יגרום להערכה העצמית של הפרט ולהתפתחות אופיו יהיה גדול לאין שיעור. זכות, לעומת זאת, ניתן לתבוע מהזולת במפגיע, לדחוק בו לקיימה או לדורשה ממנו על פי הצדק… זכות היא משהו שאפשר לתבוע אותו ולעמוד עליו בלא מבוכה או בושה.

החברה הישראלית הופכת אנשים עם מוגבלות לנזקקים ונסמכים. לכאלה הזוכים חדשים לבקרים למתנת בשר ודם, לחסד אנושי הנובע מחמלה גדולה. חברת החסד היא, במידה רבה, מודל גלותי שנוצר כתוצאה מחוסר יכולתה של הקהילה להשפיע על דפוסי החיים. תרבות החסד התפתחה גם כתוצאה ממציאות של 'אין ברירה'. מעולם לא ראינו במודל החסד את האידיאל הדתי שלנו. עלינו לערוך חשבון נפש נוקב מה גורם לנו להצהיר הצהרות ברוח המעלה השמינית של הרמב"ם מחד, ולהתנהל כמו ארגון חסד אימתני הכולל מאות תת ארגונים המתפרנסים משיח של תמיכה וטיפול מאידך. שבנו ממסע בן 2,000 שנות גלות. אסור לנו להתמודד רק עם הקלקולים, אנחנו חייבים לפעול  לתיקון הבעיות מהשורש. אסור לנו להסתפק בתמיכה בנכה, עלינו לפעול ליצירת מערכת חברתית המאפשרת לו להתנהל בעצמאות מרבית כחבר שווה זכויות בקהילה.

שלא תהיינה אי הבנות: תמיד נזדקק לחסד. זו מידה חשובה המתקנת את הנפש ויש בה כדי לבנות תשתית רוחנית ורעיונית נכונה. זאת ועוד: המדינה לא יכולה להשלים את כל סל השירותים. לכן לעולם יהיה צורך בארגונים תומכים המסייעים. אבל מעשה החסד של היום צריך להפוך למדיניות הצדק של מחר.

אין פטור לישיבות

שפה בהירה וקול צלול הם תנאי ראשוני לשינוי האווירה. יש לעמול על יצירה הלכתית מקיפה המבקשת להדגיש את חשיבותן של הזכויות השוות ואת ההכרה העמוקה שכל אדם חביב כיוון שכולנו נבראנו בצלם א-לוהים. כך, שאלות כמו גובה המזוזה או עמידה בחופה, לצד ההכרה שגם ילדים עם מוגבלות חייבים להתאבל על חורבן בית המקדש, צריכות לקבל מענה הלכתי מקיף ועמוק.

לאחר מכן יש להפוך את בתי החינוך לתחנת השילוב הראשונה. ילדים מיוחדים לא רק שותפים לשוק פורים ולקייטנות בחופש הגדול. הקשר איתם לא יכול להיבנות רק על 'התנדבות'. ילד מיוחד, כל ילד מיוחד, יכול לתרום משהו לחברה. הוא מביא איתו כישרון ייחודי, נשמה א-לוהית גדולה, שיש לה בשורה לכולנו. אכן, לפעמים השילוב דורש משאבים לא קטנים, שלא מצדיקים את ההנגשה והשילוב. אבל לנקודת המוצא השלכות רבות על חלוקת המשאבים ועל ההבנה שנגישות ושילוב הם לא בשביל אנשים עם מוגבלות, ושמעלית היא לא 'בשביל שהנכים יוכלו לבוא אלינו'. נגישות ושילוב הם חלק מתו התקן המוסרי שלנו כחברה. חברה שיש בה שילוב ונגישות מצהירה הצהרה מוסרית עמוקה. היא מהדהדת לתוך קירות הבית את קולותיהם של נביאי ישראל ומבהירה מהי עמדה יהודית כוללת. אחר כך בתי הכנסת, הישיבות, המקוואות, שכונות המגורים והמכללות צריכות להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם המלאה הרואה בכולנו חלק מ'אחד' שלם.

הנה דוגמה לחשיבותם של מנהיגים רוחניים לקידום מעמדם של אנשים עם מוגבלות בישראל: לפני מספר שבועות הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק המבקשת לפטור ישיבות וכוללים מחובת נגישות. פרק הנגישות שבחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות עמד להיכנס לתוקף, וחלק מהח"כים מצאו לנכון לבקש להחריג חלק מהישיבות. אין לזלזל בטיעון: נטל ההנגשה על מוסדות קטנים הוא בלתי אפשרי. אבל לשם כך כולל החוק המקורי שורה ארוכה של התניות המאפשרות הפעלת שיקול דעת מידתי. הצעת החוק הסעירה אותנו כיוון שלא יכולנו להשלים עם המחשבה שבספר החוקים של מדינת ישראל יופיע סעיף הפוטר ישיבות מחובת הנגשה. לשמחתנו, קבוצה גדולה של רבנים, ביניהם הרבנים יעקב אריאל, אליהו בלומנצוויג, דוד דודקביץ, דוד סתיו, ראם הכהן ועוד, חתמה על מכתב המבקש מראש הממשלה ומיו"ר הכנסת לעצור את הליך החקיקה ולהסיר את החרפה מעל שולחן הכנסת. יו"ר הכנסת קיבל את פנייתם של הרבנים והשיב: "אני מקווה שתנאים אלו יבטיחו כי קידום התיקון לחוק לא ייעשה באופן חפוז ומבלי כובד ראש, ובהתאם לערכיה של החברה הישראלית בכל הנוגע להבטחת שוויון לכל אדם".

הרב שי פירון הוא ראש מוסדות ישיבת פתח תקווה ומנכ"ל 'הכל חינוך'. שירה רודרמן היא מנכ"לית קרן רודרמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012

פורסמה ב-19 באוגוסט 2012, ב-גיליון ראה תשע"ב - 784 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: