הדי־ג'יי של השירה / גלעד מאירי

הוא נטל שורות שיר כמו כפתורים של ערוצי סאונד במיקסר, והיה עולה ויורד בהן על מנת ליצור את קולו הייחודי. חודש לפטירת המשורר רמי דיצני

בחודשים האחרונים הלכו לעולמם מספר משוררים ישראלים חשובים: אבי אליאס ז"ל, אבנר טריינין ז"ל ולפני כחודש המשורר הירושלמי רמי דיצני ז"ל. כך, בזמן כה קצר, השירה הישראלית איבדה מטובי יוצריה.

דיצני בפסטיבל 'מטר על מטר', 2008

נביא וליצן 

דיצני היה משורר מיוחד ויוצא דופן בנוף השירה הישראלי. קולו יהיה חסר לקהל שוחר השירה, אשר שמע אותו קורא שירה באינטונציה ייחודית לו, מעין לגאטו משונה המטעים בעוצמה כל הברה כאילו הייתה ממתק משובח. מחד גיסא היה נדמה למאזין כי לפניו משורר מטורף, איש רוח משוגע, המביך באותנטיות שלו, ומאידך גיסא היה הוא ליצן שירה מתוחכם. דמות הנביא־ליצן של דיצני נותרה בלתי מפוענחת: הנביא והליצן היו שלובים זה בזה בהדיקות כה רבה כך שלא ניתן היה להפריד ביניהם, סינתזה שמזכירה באופייה, אך באופן פחות מוקצן, את זו של דוד אבידן. גם אבידן נע בשירתו בנדנדה בין רצינות לגיחוך וקשה לעצור את הנדנדה בדיוק בנקודת האפס ולומר – תפסתי את הרציני, כי הרציני מיד חומק והופך ללעג. לכן לא מפתיע שאבידן הוא אחד מאבותיו השיריים של דיצני.

בראשית דרכי כמשורר צעיר, בראשית שנות העשרים לחיי, פגשתי שני משוררים: אבידן ודיצני. המפגש עם אבידן הכין אותי לקראת המפגש עם דיצני. הייתי בשל"ת אחרון בנח"ל והוזמנתי לאחר ליל הסדר למפגש רוחני (מעין מסיבה אסטרולוגית) בגבעה הצרפתית בירושלים אצל אסטרולוגית ידועה. נאמר לי שאבידן יהיה שם והצטיידתי בכמאה משיריי ובתום של משורר צעיר.

ישבנו במעגל כעשרה אנשים סביב שולחן גדול ונתתי בחרדה גדולה לאבידן את שיריי. הוא קרא ואמר, ליד כולם, "זה זבל. אבל יש כאן הרבה שירים, אז תמשיך". הייתי המום, אבל הוא היה בשלו ואמר בנחת: "יום אחד אתה עוד תודה לי על הביקורת הזאת". האירוניה היא שעבודת הדוקטור שלי עסקה בשירת אבידן ובעוד כחודשיים יצא לאור מחקרי על פרודיה, הומור ואוונגרד בשירתו, בשם "הר געש סימפטי" בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

המשורר השני שהצגתי לפניו את שיריי היה דיצני. ידידה משותפת שהכירה אותו במעגלי היוגה והעידן החדש המליצה לי לפגוש אותו. נפגשנו בבית קפה ירושלמי ליד בית ראש הממשלה, באחד מהגלגולים הקודמים של "מומנט". הפעם הבאתי קצת פחות שירים ובמקביל גם הפרטנר היה יותר מעודן, אך מוזר למדי. הוא נראה מוקסם ממילים עבריות לא מוכרות שזיהה בשירתי יותר מאשר משירתי. היה ברשותו פנקס קטנטן ועיפרון עוד יותר קטן, אשר בהם רשם את המילים מתוך שיריי. עם זאת, הוא בהחלט מיקד אותי בשיר ספציפי ("לעבודה"), אשר להבנתו היה השלם מבין אלו שהבאתי. באותו רגע בחירתו נראתה לי תמוהה, אך בדיעבד הוא צדק. שיר זה היה היחיד ששרד את התקופה הראשונה של כתיבתי ופורסם בספרי הראשון.

מחאה פוליטית וארוס

אני מכנה את שירת דיצני – 'פואטיקה צברית'.

דיצני, יליד 1950, שותף למשוררים בני דורו צבי עצמון, יצחק לאור (ילידי 1948) ואחרים, כגון אבידן, אהרן שבתאי, מאיר ויזלטיר ומואיז בן הראש, בעיצוב פואטיקה קוצנית־קיצונית, גברית, פרודית־גרוטסקית, לרוב שופעת הומור, אלימה, פוליטית ובדרך כלל בעלת תנופה ארוטית, אשר מהדהדת את הכוחנות הישראלית ולרוב את הכמיהה האוטופית לצדק. משוררים אלו כבשו לעצמם מקום מרכזי במרחב הספרותי הישראלי באמצעות מבע ספרותי רב עוצמה, לעתים קרובות אגרסיבי.

לדוגמה, דיצני קומם חלק מחובבי שירת יהודה עמיחי בדיאלוג הפרודי שלו עם שירו הקנוני של עמיחי 'גשם בשדה קרב' באמצעות שירו 'שתן בשדה רקב' (ארץ זבה 2003). זהו עימות בין שני משוררים ירושלמים מדורות שונים על הבכורה הקאנונית ומאבק בין דור המדינה המודרניסטי, שהאמין בדרך כלל באוטוריטה של בן גוריון, לבין דור מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה, שחדל להאמין בהנהגה, וקיבל את ההבניות הפוסט־מודרניסטיות של אובדן ההיררכיה.

דיצני שילב במיומנות פרודית בין גרוטסקה (לרוב דוחה), מחאה ומצלול אובססיבי. האינטנסיביות המצלולית של דיצני היא ביטוי של מיומנות אחרת שלו – מהנדס אלקטרוניקה. דיצני היה מוקסם מחומר המילה, מהצליל, וניסה ליצור זרמים אלקטרוניים בין המילים – לחבר בין צלילים באמצעות רצפי סאונד. לשם כך יצר מעין זרמי חשמל בשיר המבוססים על זהות מצלולית בין המילים בשורה ובשיר כולו. למעשה זו עבודה של טכנאי סאונד באולפן פואטי, אשר מבשל (ממקסס) את השיר על בסיס סאונד בסיסי אחד, סוג של אליטרציית־על.

כך ניתן לזהות שיר של דיצני בקלות יחסית (כמו שאנו מזהים מיד שיר של ברי סחרוף הודות להפקתו המוסיקלית): כבר מהצליל הראשון הקורא שרוי בעולם האסתטי השלם והמוכר של דיצני. דיצני היה די־ג'יי שירה, אשר נטל את שורות השיר כמו כפתורים של ערוצי סאונד במיקסר, והיה עולה ויורד בהן על מנת ליצור את קולו הייחודי. שירתו הייתה מיקסר של שפה גם ברמה התוכנית. למשל, נועזת ומרשימה הייתה הסינתזה האוונגרדית והמקברית בין מחאה פוליטית לארוס.

דיצני היה האחר המובהק של הקהילה הספרותית. אמנם הוא לא היה, כמקובל בשיח של האחר, בן מיעוט זה או אחר, אך הוא עדיין ייצג נאמנה את הזר והמוזר, הן באישיותו והן בפואטיקה שלו. לכן דיצני היה אף משורר חברתי רגיש ומשמעותי ומשורר־לוחם פוליטי אמיץ. קבלתו היחסית בשירה הישראלית, אשר באה לידי ביטוי בפרסים, בפרסומים ובהופעות בפסטיבלים, היא עדות חיובית בנוגע לפתיחות של הקהילה הספרותית, אך לא פחות מכך –
לחיוניותו. יהי זכרו ברוך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוגוסט 2012, ב-גיליון ראה תשע"ב - 784 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: